צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

הרב יגאל זורבבלי

פרשת שבת חוהמ"ס - הפטרת גוג ומגוג

"...והכי אמר רב האי: שמעתי מפי חכמים, כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן וניצחון גוג ומגוג בתשרי ומשום הכי בניסן מפטירין 'העצמות היבשות'(יחז',לז) ובתשרי: 'ביום בוא גוג'(יחז',לח)". טור אורח חיים סימן ת"צ. ואכן, בחג הסוכות מפטירין פעמיים בעניין 'גוג ומגוג', בחג הראשון מפטירין:"הנה יום בא לה'"-זכריה י"ד, ובשבת של חוה"מ סוכות מפטירין ג"כ בענין זה, מיחזקאל ל"ח:"ביום בוא גוג". -ננסה ב"ה ללמוד מעט על מלחמה עתידית ומסקרנת זו: -מי הוא 'גוג ומגוג': מדברי חז"ל למדים, כי כיום 'גוג ומגוג' הוא כינוי, או שם כולל לכל האומות שיבואו להלחם על ישראל באחרית הימים,כדברי מדרש תנחומא, קרח,יב: "גוג ומגוג, בגימטריא -שבעים, שהם שבעים אומות" וכן מתרגם יונתן,במדבר,יא,כו: "...שניהם כאחד מתנבאים[אלדד ומידד] ואומרים: הנה מלך עולה מן הארץ של מגוג בסוף הימים ואוסף מלכים קושרי כתרים וגנרלים [שׂרי צבא] לובשי שִׁריונים וכל העמים ישמעו לו ועורכים מלחמה בארץ של ישׂראל על בני הגלות ..."(כתר יונתן). ובמדרש ויקרא רבא,ל', תהלים כ"ו,ז:" לספר כל נפלאותיך" אמ' ר' אבין: זה הלל, שיש בו לשעבר ויש בו לדורות הללו ויש בו לימות המשיח ויש בו לימות גוג ומגוג ויש בו לעתיד לבוא... 'כל גוים סבבוני'- לימות גוג ומגוג..." הזוהר,(בשלח,נח: (מלמד דבר מפליא ולפיו, לא רק העמים שיחיו בזמן מלחמה זו ילחמו בישראל, אלא גם כל העמים ומלכיהם, שהחריבו את ירושלים,יקומו לתחיה ויצטרפו למלחמה: "תאנא, זמינין אינון שבעין קסטורין מכל עמין לאתכנשא בההוא זמנא באוכלוסין דכל עלמא ולמעבד קרבא על ירושלם קרתא קדישא... אמר רבי שמעון:" זמין קודשא בריך הוא לאחייא לכל אינון מלכין דעקו לישראל ולירושלם לאנדריאנוס ללופינוס ונבוכדנצר ולסנחריב ולכל שאר מלכי עמין דחריבו ביתיה ולשלטאה לון כקדמיתא ויתכנשון עמהון שאר עמין ...'אשר יצבאו' לא כתיב, אלא: 'אשר צבאו על ירושלם". אמת,כי בבר',י,ב, מוזכר 'מגוג' כבנו של יפת, שנ':"בְּנֵי יֶפֶת: גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס" ומתרגם יונתן:" בניו של יפת גומר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס ושם מדינותיהם: אפריקי, גרמניא ותמדיי... ", כלומר: שהעם היושב בגרמניה הוא מגוג, אך כיום, בעקבות בלבול העמים של סנחריב, כנראה שאין לדעת בוודאות מי הוא,כדברי המלבי"ם,יחז',לח,ב: "וגוג וכן ארץ המגוג, לא ידענו עתה מי הם, רק כפי המבואר שהוא מבני יפת ואינם נמולים...". -מקום המלחמה: מפשט הפס' מוכח שתהיה בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט,יחזקאל פרק לח:"(ח) מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם" [רש"י:...ואשיאך באחרית השנים לבא אל ארץ ישראל המשובבת מחרב ששבו יושביה מן הגולה אשר גלו שם ע"י חרב האויב".] (טז) וְעָלִיתָ עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל... וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל אַרְצִי... " (יח) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל ". ובזכריה,יד:"(ב) וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה...(יב) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְקֹוָק אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם...". ומדרש תהלים,קי'ט מלמד: "אמר ר' תנחומא, כך לימדו אותם, ר' יהודה הלוי בר שלום, ור' פנחס הכהן ורב הונא, שלשתן אמרו: ששלשה פעמים גוג ומגוג יבוא על ישראל לעתיד לבא, ובשלישית הן באין ועולין לירושלים." ומדוע דווקא לירושלים? על כך עונה המדרש,'פסיקתא דרב כהנא':"א"ר שמואל בר נחמני: מפני שגיהנם נתונה בירושלם, והקב"ה יושב ודן אותם ומחייבן ומורידן לגהינם. ומניין שגהינם נתונה בירושלם?, שנא':" נאום י"י אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים" (ישעיה לא: ט). א"ר שמואל בר' נחמני: במקום שקיפח הליסטים שם צולבין אותו, מן ירושלים קפחו ושבו[שבויים],לפיכך יצלבו בירושלם". -מטרת המלחמה: קידוש שם השם בעולם,נקמה מהגוים ולהנאתם של ישראל: יחז',לח,טז:" וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם גּוֹג". (כג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'". 'מלבי"ם,יחז',לח,ג:"כי בני אדום החריבו בית שני ומשך ותובל היו עמהם...ורוצה ה' שבאחרית הימים יתאספו שם במקום הרשע הם ובני ישמעאל שתחתם גלו ישראל וסבלו רעות רבות וצרות ושם יוריד אותם אל עמק יהושפט". ומוסיף הרד"ק ישעיהו,נד,טו: "האל שם בלבו לבא שם, לא לרעת ישראל אלא לטובתם ולקחת נקמת ישראל ממנו ומן העכו"ם האחרים שהרעו לישראל. ובארץ ישראל יקח נקמתו מהם, לכבוד שמו ולכבוד ישראל ולהנאתם שיהיה בזתם ושללם לישראל. -תוצאות המלחמה... לבסוף: עיקר הלחימה תהיה ע"י הקב"ה, אולם גם ישראל יצטרפו לנקמה:יחז',לח,כב:"וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ" ובזכריה,יד,יב:"וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם"(יד) וְגַם יְהוּדָה תִּלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם...",ונאמר, זכריה פרק יב,ו:" בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם" ומבאר הרד"ק:" ויכו הם ובני יהודה שעמהם בגוים על ימין ועל שמאל. ופירוש 'כיור אש'- גחלת אש,וכמו שהעצים והעמיר נכונים לבער עם אש, כן העכו"ם יהיו נכונים לאבדון ולכליון בתמהון ובשגעון שישלח בהם האל יתברך ואלופי יהודה יהיו בהם כמו האש לכלותם". וב 'פסיקתא דרב כהנא': "אומר להם הקב"ה: הכל מכם והרשות בידכם להמית אותם במיתה שאתם רוצים, שנא':" גואל הדם הוא ימית את הרוצח".... ומה אני עושה להם, מוסרם בידכם ואתם גובין נקמתי מהם, שנ'(יחזקאל כה,יד):" ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל".

פרשת וירא - האם האכיל אברהם את המלאכים בשר בחלב?

בפרשת "תולדות", כו,ה, מזכיר הקב"ה ליצחק כי אברהם אביו, שמר את כל התורה כולה:" עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי", ולא רק את כל התורה כולה, אלא אף גזרות להרחקה, כגון: שניות לעריות, שבות לשבת, שנאמר:" משמרתי". "מצותי", פירושו, מצוות שאילו לא נכתבו, דין הוא שיכתבו, כגון: גזל, שפיכות דמים. "חקותי",פירושו דברים שיצר הרע ועו"ג משיבין עליהם, כגון: אכילת חזיר ולבוש שעטנז, שאין טעם בדבר, אלא, המלך גזר חוקו על עבדיו. ו"תורותי" משמעו, להביא תורה שבע"פ, הלכה למשה מסיני. כך פירוש ה'רמב"ן, על אתר. וכן בב"ר,צ"ד,ג:" ויתן להם יוסף עגלות", שפרש ממנו,(יוסף מיעקב),בפר' 'עגלה ערופה', משמע שיעקב אבינו, אף הוא כאבותיו, היה עוסק בתורה. השאלה הלא מפורסמת: א"כ, כיצד נשא יעקב ב',(יש אומרים:ד') אחיות?!! אלא, משיב ה'רמב"ן': ששמר אברהם אבינו את התורה כמי שאינו מצווה ועושה, שהרי התורה לא ניתנה עדיין ולמדה ברוח הקדש ועוד,ששמירתו אותה, היה בארץ בלבד והרי יעקב נשא ב' אחיות, בחוץ לארץ. בפרשתינו,מתעוררת שאלה דומה בתחום זה: היאך אברהם אבינו, נתן למלאכים לאכול בשר חלב וחמאה, שנאמר:" ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו",(יח',ח'), ומעשה זה היה בארץ, ב'אלוני ממרא'?!! ואם תאמר: לא הוא אכל, אלא נתן לאורחיו ?!, עדיין קשה, כיצד דבר שהוא עצמו לא אכל, היה נותן לאחרים לאכול?! ואם תאמר: הלא מלאכים היו ואין הם מחויבים לכך?! נשיב ונאמר, כי מובא במדרש תהילים פ',ח': "כאשר נשתברו הלוחות, שמחו מלאכי השרת ואמרו, עכשיו תחזור תורה אצלינו. וכשעלה משה לקבלה פעם שנית, אמרו מלאכי השרת: "רבונו של עולם, והלא אתמול עברו עליה!!. אמר להם הקב"ה...לא אתם כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר וחלב?!!...ולא מצאו לו מענה", מכאן שאף למלאכים אסור לעבור על התורה. משיב המהרש"א בחידושי אגדות,'יבמות' ק:, "דהא דקיים אברהם אבינו את כל המצוות, היינו אחר שמל, אבל קודם שמל לא קיים". אבל, תשובה זו אינה עונה לשאלתינו, שכן, ביקור המלאכים היה ביום השלישי למילתו?!!. א"כ, מספר תשובות לדבר: א- "דעת זקנים", מבעלי התוספות, ריש פ' 'וירא', מפרשים כי אברהם נתן להם לאכל תחילה חלב ואח"כ בשר ו"אברהם אבינו קיים אפילו עירובי תבשילין", היינו, תבשילין מעורבין, שלא היה אוכל בשר בחלב וגם לא בשר ואח"כ חלב, אלא,חלב תחילה, שנאמר:" ויקח חמאה וחלב" והדר:" ובן הבקר אשר עשה". [ולענ"ד,גם טעמי המקרא מורים כן]. ב- דעת רש"י בחומש, ד"ה:"ובן הבקר אשר עשה" פי'" אשר תיקן , כלומר, הכין, 'קמא קמא שתיקן אמטי ואייתי קמייהו", פי': ראשון המגיע לאכול, שניגמר בישולו הביא להם". ג- "שיטה מקובצת", בכורות ו:, מביא סברא נוספת: היה סבור אברהם, כי היו בני נח ובני נח לא נצטוו על כך, כי אין זה משבע מצוות בני נח. ד- ילקוט ראובני ובמלבי"ם,פ' 'וירא' מוסבר שבן בקר זה, ניברא ב'ספר היצירה' שחיבר אאע"ה בחכמתו ואין בזה דין בשר בחלב. ובראו לאחר שברח אחד מג' הבקרים שבחר לסעודתם ומשרדף אחריו עד למערת המכפלה, לא רצה לעכבם יותר וחזר ובראו מספרו הנ"ל ולא נברא מאב ואם, כמו שאר הבריות ולכן אין בו דין איסור בשר בחלב והוא שנאמר:" ובן הבקר אשר עשה" (עפ"י ספר יצירה). ה- כוונת אברהם היתה להביא על השולחן מאכלי בשר ומאכלי חלב וכל אחד יבחר כחפצו ומחשש שמא יקח האוכל חלב מן הבשר, או להפך, לכן שמר אברהם לבל יעשו כן ולהזכירם שנאמר:"והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. [עיין בסימן פ"ח,בשם האחרונים, שאין מועיל שומר כאשר שניים המכירים אוכלים יחדיו על שולחן אחד זה בשר וזה חלב]. ועיין ב'ילקוט יוסף' חלק עשירי איסור והיתר חלק ג',עמ' ט"ז ומצא שם תשובות נוספות,

פרשת וישלח - שלחני כי עלה שחר הגאולה

"וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי"

 

חז"ל מפרשים, בפירוש נפלא פס' זה,לעניין תהליך הגאולה:"רבי יהודה פתח ואמר (שיר ו',י): "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת", 'מי זאת הנשקפה'- אלה הם ישראל, בזמן שהקב"ה יקים אותם ויוציא אותם מן הגלות, אז יפתח להם פתח אור דקיק ואח"כ יפתח פתח אחר שהוא גדול ממנו, עד שהקב"ה יפתח להם שערים עליונים. וכל מה שעושה הקב"ה לישראל ולצדיקים שבהם, כך הוא[בשלבים], ולא בזמן אחד. משל לאדם שיושב בחושך ומגוריו בחושך תמיד, כאשר ירצו להאיר לו, צריכים לפתוח לו אור דקיק, כעין חור המחט, ואח"כ גדול ממנו, כך בכל פעם, עד שיאירו לו אור כיאות. כך הם ישראל, כמו שנאמר (שמות כ"ג,ל):" מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". וכך גם למי שצריך רפואה, אין רפואה ברגע אחד, אלא מעט מעט, עד שיתחזק. אורם של ישראל מועט הוא, עד שיתחזקו ויאיר להם הקב"ה לעולם וכולם ישאלו ויאמרו:" מי זאת הנשקפה כמו שחר", זוהי קדרות הבוקר, שהוא אור חלש. ואח"כ:" יפה כלבנה",כיון שאור הלבנה, מאיר יותר משחר. ואח"כ:" ברה כחמה",כיון שאור החמה חזק ומאיר יותר מאור הלבנה. ולבתר:" איומה כנדגלות",מחוזקים באור חזק כיאות. כך, כשיחפוץ הקב"ה להאיר לישראל, יאיר בתחילה- 'כמו שחר', שהוא שחור ואח"כ- 'יפה כלבנה' ואח"כ-'ברה כחמה' ואח"כ-'איומה כנדגלות'. (עפ"י זוהר וישלח, קע,א). חז"ל למדונו כאן, כי תהליך הגאולה הוא בשלבים,שלב אחרי שלב, תוספת אור וחוזק נוספת בכל שלב. בתחילה אור דקיק וחלש יאיר לעם ישראל מתוך חושך צרות הגלות הארוכה,כמו שחר שאורו חלש מאוד, לאחר מכן יתחזק מעט כאור הלבנה, שהוא מרובה מאור השחר ולאחר מכן יתחזק כאור החמה,עד שתהיה אימת ישראל על שאר האומות, איומה כנדגלות, כדגלים שלמעלה, מה דגלים של מעלה מיכאל ודגלו גבריאל ודיגלו ויש להם אימה דכתיב ,(יחזקאל,א,יח):" וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם",כך ישראל אימתן מוטלת על האומות בביאת הגואל (דרשות ר"י אבן שועיב פרשת במדבר).  וכשם שאדם אינו מתרפא מפצעיו או ממחלתו בבת אחת, אלא הולך ומתחזק עד שחוזר לאיתנו ויכול גם להתחזק יותר  ממה שהיה בתחילה,כדברי הגמרא:" אמר ר' אלכסנדרי א"ר חייא בר אבא: אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו על כל עונותיו...רב המנונא אמר: חוזר לימי עלומיו, שנאמר,(איוב לג,כה): "רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו"(בבלי נדרים דף מא,א) ובארו התוספות שם:"חוזר לימי עלומיו" -"דבריא החולה כשנתרפא יותר מלפני שחלה", כך ילכו ויתחזקו ישראל, יעלו ויאירו באימה. וכשם שהיושב בחושך, צריך להאיר לו בהדרגתיות את חדרו ואסור להאירו בבת אחת באור גדול, כך אין הקב"ה גואל את ישראל בבת אחת שלא ינזקו. "ויוכל המשכיל להבחין, כי מעת נתון חופש מן הקיסר נפוליאון הראשון ומן הולנד היה בקיעת אור קימעא. ואח"כ בא החופש בשארי המדינות וכעת כאשר יושבים קרוב למלכות, כמו בית רוטשילד, מונטיפיורי וכדומה- הגענו בס"ד ל'אור מחט סדקית' ונוחיל עתה ל 'יפה כלבנה' היות הולך ואור עד נכון היום הגדול בע"ה יתברך בב"א".("דרישת ציון" לרב קלישר,שנת התרכ"ב).

אנו מוצאים את המוטיב, של ביטוי ההדרגתיות בתהליך הגאולה, גם בתלמוד ובמדרש: "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא, הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה (בשחר),וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בן רבי:" כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת, מאי טעמא? "כי אשב בחושך ה' אורי לי", כך בתחילה "ומרדכי יושב בשער המלך" ואחר כך "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס" ואחר כך "וישב מרדכי אל שער המלך" ואחר כך "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" ואחר כך "ליהודים היתה אורה ושמחה". (תלמוד ירושלמי ברכות, א,ה"א).

ובמדרש: כתוב אחד אומר: "מגדול" [מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם"(שמואל ב',כב,נא)], וכתוב אחד אומר:" מגדיל" ["מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם"(תהלים פרק יח,נא)] ,ר' יודן אומר: לפי שאין הגאולה באה על אומה זו בבת אחת, אלא קימעא קימעא, ומהו "מגדיל"?, לפי שהיא מתגדלת והולכת לפני ישראל, עכשיו הן שרוין בצרות גדולות, וכשתבא הגאולה בבת אחת, אינן יכולין לסבול ישועה גדולה, לפי שהיא באה מתוך צרות גדולות, לפיכך היא באה קימעא קימעא ומתגדלת והולכת לפניו, לפיכך משולה הגאולה כשחר, שנאמר:" אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיה נח ח), ולמה נמשלה כשחר, שאין לך אפילה גדולה יותר מאותה שעה הסמוכה לשחר, ואם יעלה גלגל חמה באותה שעה שהבריות ישינין, היו כל הבריות נלכדין, אלא עמוד השחר עולה ומאיר לעולם תחלה, ואחר כך גלגל חמה עולה ומאיר, ואין הבריות נלכדין. ומהו "מגדול"?, שנעשה להם מלך המשיח כמגדל, וכן הוא אומר,משלי פרק יח,י:" מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב".(שוחר טוב תהילים,יח)

-ומדרש נוסף, תנחומא,דברים,א:

"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת: פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד ה' הֲדַר אֱלֹהֵינוּ" (ישעיהו פרק לה,א-ב). ישושום מדבר וציה מפני מה כתיב כך? ללמדך שבשעה שהקב"ה מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם כאחת מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כלם, ראה מה כתיב (ישעיהו,סד,ג):" וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ", צא ולמד מיוסף, בשעה שנתודע לאחיו לאחר כמה שנים אמר להם:" אני יוסף אחיכם", מתו כלם ולא יכלו לענות אותו וגו', הקב"ה עאכ"ו, אלא מה הקב"ה עושה, מתגלה להם קמעא קמעא, בתחילה משיש את המדבר ואח"כ תגל ערבה ותפרח כחבצלת, ואחרי כן פרוח תפרח, ואחרי כן כבוד הלבנון נתן לה, ואח"כ:"המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו".    נסיים בדברי הרב קלישר,מחיבורו "דרישת ציון",מראשוני מזהי תהליך הגאולה מאת ה':

"אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' משמים ארץ לאמור לעמו: צאו, או ישלח משיחו פתאום מן השמים לתקוע בשופר גדול, אלא מעט מעט תבוא גאולת ישראל, לאט לאט תצמח קרן ישועה,עד ישראל יעשה חיל וישגא מאוד, בקיום כל הייעודים וההבטחות של הנביאים הקדושים".

 

 

פרשת ויחי - אין יאוש מן הגאולה

 

                                           אין יאוש מן הגאולה!

"...מזרע קדשים יצאו על הר ציון ששמם שועלים, אנשים חכמים בעיניהם ועם היותם מבני ישראל באשר הם נמולים, המה היו במורדי אור ורועי כסילים, באמרם שייעודי הנבואות וספר תהלים, נאמרו ונתקיימו בבית שני ששם היו אלופינו מסובלים,ושאמונת ביאת משיחנו אינה מכח הכתובים כי אם מקבלת הראשונים ויכתבו זה על ספר בעזות פנים כי אין מכלים,מזה הכת הנכרת היו קצת מהמפרשים: בן בלעם ורבי משה הכהן ורבי חיים גליפאפא, במגלותיהם ופירושיהם אנשים מרגלים, מוציאי דבת הנבואות טח עיניהם מראות כונת החוזים מהשכיל לבותם דברי הנביאים וצעקתם העתיקו מהם מילים מגואלים,הפילה המחשבה הנפסדת הזאת ושם ראינו את הנפילים, מאמונת ביאת משיחנו ורבים מעמי הארץ המתיהדים יצאו מבוהלים, נרפים הם נרפים יתיצבו הוללים, על אלה המפרשים בנים משחיתים במסתרים תבכה נפשי אחבירה עליהם במלים, בינו בוערים בעם וכסילים, אין זה כי אם שבאנשים האלה פסו אמונים, והצרעת זרחה במצחם ויתערבו בגוים בבני יונים, וילמדו ממעשיהם ולעשות כונים, כוזבים בכתובים ובעו מצפונים,ואמנם מה יהא דינו של כל אחד מהאנשים האלה ובמה יתחטא על חלומותיו ועל דבריו הלא לאלהים פתרונים, כי הם החטיאו את הרבים ואשר באו מתוך דבריהם באש ובמים הזדונים, ויתנו אנשי אמונה בני ציון היקרים מינים ובלתי מאמינים,לא שמעו בקול ה' ולא האמינו בנפלאותיו האורים והתומים, מהרסינו ומחריבינו ממנו היו...".

 מתוך ההקדמה לחיבור "משמיע ישועה", לרבינו ה'אברבנאל' ובו הוא מוחה בכל תוקף, על דברי רבנים בני דורו, שטענו בפני העם המיואש מקשיי הגלות שבדורו, כי אין עוד תקווה לגאולה ומה שידוע על הגאולה העתידה,היו לא תהיה, שכבר היה זה למעשה בימי בית שני. ובעצם לשיטתם, אין כלל אור בקצה המנהרה. בני הדור, בשמעם את דבריהם של הרבנים הללו, פרקו עולם מתוך יאוש לגאולה ועל כן בא ה'אברבנאל' וחיבר חיבור זה: 'משמיע ישועה', לאמור:'היו עוד תהיה' וכל הנבואות עוד ודאי תתקיימנה.

 בפרשתינו, כבר ירדו ישראל לגלות מצרים ודרשו חז"ל: "למה פרשה זו סתומה מכל פרשיות? אלא כיון שמת יעקב, התחיל השעבוד על ישראל". (תנחומא ויחי, א).

ובעל הטורים כתב, לט,א:"הורד" - ב' במסורת:" וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר...""הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ..."(ישעיהו פרק יד,יא), לומר ששקול הגלות כנגד גיהנום".

והנה נמצא מדרש, המבטא את היאוש מן הגאולה המחלחל בלבבות, במהלך הגלות הארוכה,אולם אל לנו לשכוח,כי למרות קדרות המצב, יש מנהיג לבירה,אשר מקימנו מעפר ויגאלנו עד הסוף הטוב:

" ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", אמר לו הקב"ה: את שוכחו ואני לא אשכחהו! מי היה מחכה לאברהם ושרה שהיו זקנים שיולד להם בן?, מי מחכה ליעקב שעבר במקלו הירדן שיפרץ ויעשיר?, מי היה מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלו שיהיה מלך?, מי היה מחכה למשה שהושלך ליאור שיהיה כמו שנהיה?, מי מחכה לרות שהיתה גרה שחזרה למלכות ישראל?, מי מחכה לדוד שיהיה מלך עד סוף הדורות?, מי מחכה ליהויכין שיצא מבית האסורים?, מי מחכה לחנניה מישאל ועזריה שיצאו מתוך האש?, מי מחכה לישראל בימי המן שיצילם הקב"ה?, מי מחכה לגליות שיהיו לשם ולתהלה?, מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקב"ה, שנאמר (עמוס ט) ביום ההוא אקים את סוכת דוד. (בראשית רבה, פח). ואי אפשר להבין את עומקו של מדרש נפלא זה, מבלי באורו של ה-'יפה תואר' לרב שמואל יפה אשכנזי על אתר:" כי אלו המוזכרים במדרש, מרמזים לכל מקרי העם אשר יקרו עמהם עד אחרית הימים, לכן קבצם יחד להראות לנו, כי לעם הזה יעשו נפלאות אשר לא יחכו עליהם בני אדם ורק האלקים עושה פלא,יעשה כזאת,עד שיקים גם את סוכת דוד. ויען כי הסיבות המביאות יאוש בלב ישראל שונות הנה, לכן מביא מקרים נפלאים המורים להפך הסיבות האלה ולא יתיאשו עוד מן הגאולה:סיבה א: מעטים אנו בארץ, ואיך יקום עוד לעם?!, לזה מביא את אברהם אשר הלך ערירי ובכל זאת באחרונה הוליד בנים ועמים. סיבה ב: העוני אשר לישראל, ואיך ירימו ראש?!, לזה מביא הפלא מה שנעשה ליעקב, שעבר במקלו את הירדן ופרץ לרוב. ג: ארכו ימי גלותינו ומשולחים ונעזבים אנחנו ולא נצלח עוד למלוכה?!, לזה מביא את יוסף, ששבע ברעות נפשו ימים רבים ונשברו רוחו וליבו וצלח עד המלוכה. ד: הקב"ה הסתיר פניו, לגרשנו מעל ארצו ויתעבנו, איך תהיה לנו תקווה עוד לשוב שנית לארצנו?!, לזה מביא את משה, אשר הושלך ליאור והיה צפון בסתר, ובאחרונה נאסף הביתה והצליח. ה: הפסד יחוסינו ואמרו חז"ל: אטו אנן מי ידעינן מהיכן קאתינן? ואיך נקווה עוד כי יאיר ה' פניו אלינו ולקבצנו?!, לזה מביא את רות שפקפק ביחוסה אם היא ראויה לבא בקהל ומלכי בית דוד ממנה יצאו. ו: שפלים וניבזים אנו יותר מכל האומות ואיך משפל מצבנו עוד נרים ראש לנחול כבוד והדר?!, לזה נביא את דוד, שהיה נבזה בעיני אביו מכל אחיו,ומהצאן הובא לרעות בצאן עמו. ז: מפוזרים בכל פאות העולם ואיך יקבצנו יחד להיות לעם אחד ובארצות תימן נחשבו ישראל כאסירים וכמקנת כספם?!, לזה מביא את יהויכין, שהיה אסור בלי תקווה לצאת, ומ"מ פדהו ה' וככה יאמר גם לאסירי התקווה: צאו ממאסריכם ושובו לארץ אבותיכם, ח: בנ"י חלושים ורפויים ומדוכאים ביסורים ואיך יעשו חיל להיות לעם ככל העמים?!, לזה מביא את חמ"ו, שבאו באש ומי מלל להם שיקומו עוד בין אנשים והוציאם ה' להרווחה. ט: כבר נשקענו בחטאים ואין לנו צדקה וחסד לחלות את פני ה' לגאלינו!, לזה מביא את דור מרדכי, שבחטאם נמכרו להמן ומ"מ נגאלו בתשובה ולכן יש תקווה גם לנו, כי ה' יגאלינו בתשובה ויקימנו לשם ולתהילה ויבנה את סוכת דוד הנופלת". וכמו שזיכנו ה' לראות בתחילת תהליך זה , כך יזכנו לראותו בסיומו בב"א.   

 

 

פרשת בשלח - קצת מעליב לא?!

   "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"(יד,לא). המשנה במסכת עדויות פרק ב משנה י מלמדת על אורך זמן המכות על המצריים:" אף הוא(ר"ע) היה אומר חמשה דברים של שנים עשר חדש: משפט דור המבול שנים עשר חדש, משפט איוב שנים עשר חדש, משפט המצריים שנים עשר חדש, משפט גוג ומגוג לעתיד לבא שנים עשר חדש, משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש...".  במהלך השנה האחרונה לצאתם ממצרים ראו בני ישראל את הניסים שעשה משה רבנו לעיניהם ולעיני כל מצרים, כיד ה' הטובה עליו שכולם היו יוצאים מטבעו של עולם ומנהגו ורק כעת לאחר שרואים הם את המצרים שרועים על שפת הים ולא למטרת שיזוף,שהרי מדובר בחדש ניסן, רק אז הם מאמינים במשה, קצת מעליב, לא?! ואפילו המצרים הקדימו להבין מי הוא משה רבנו: "...גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם"(יא,ג), קצת יותר מעליב הפעם. תכבד הקושיא על העם והלא התורה העידה עליהם כבר לפני שנה, עת הופיע עליהם משה לראשונה בשליחות ה' וסימני ה' בידיו ובפיו:"ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל..", כלומר: הם כבר כן האמינו בו, אם כן, מה נתחדש כעת שהתורה מעידה עליהם שעכשיו הם מאמינים בו?! זו עיקר שאלתו של הר"ן, בדרוש האחד עשר ותשובתו בתמצות להלן:

 "הדבר הזה מבאר הרבה ספיקות גדולות בעניין יציאת מצרים. והוא, שמתחילה כשעשה האותות, האמינו בו אמונה שלמה, אבל לאחר מכאן, ראו בעיניהם דברים של תימה, שצריכין להתבאר. ראשונה, שאחר אשר פקד ה' את בני ישראל, ורצה להצילם מיד מצרים, ולהנחילם את הארץ, וצוה למשה שיאמר אל זקני ישראל:" ואומר אעלה אתכם מעני מצרים וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש וגו"', מאי טעמא לגנוב דעתו של פרעה כלל, שיאמרו לו:" ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים", והנה זה דרך העבדים שאין ידם תקיפה, שרוצים לברוח, ומתנכלים על אדוניהם לברוח, ולמה משה ואהרן שהיו שלוחי ה', לא יאמרו אל פרעה ביד רמה, שהגיע קיצם של ישראל ליגאל, ושלא ישתעבד בהם עוד, היד ה' תקצר מהכניע לבו של פרעה להודות הדבר גם כי יאמרו אליו בפירוש?! וזה באמת עניין, שראוי שיסתפקו ממנו ישראל בשלמותו של משה. ועוד נשאר לנו מקום ספק גדול, באמרו:" דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו' כלי כסף וכלי זהב". וזה באמת יראה ענין זר או תמוה מאד, שאף על פי שאנשי מצרים היו חייבים להם שכרן שנשתעבדו בהם כמו שאמרו בסנהדרין (צא א), לא היו ראוים לבא עליהם בעקבה ובדרכים של אנשי רמיה וכל שכן אחר שיד ה' יתברך תקיפה וחזקה עליהם, למה הוצרכו לעשות כן?! וכל אלו הדברים מתמיהין בעצמם, וראוי שיפול ספק מצידן לישראל בנבואתו של משה.

אבל היתר אלו שני הקשרים, הוא דבר אחד, ה' יתברך, כיוון שרצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל, כמאמר יתרו (שמות יח יא):" עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' כי בדבר אשר זדו עליהם", ורצה להביאם בעניין שהם בבחירתם יכנסו במים וימותו שמה. לפיכך לא רצה השם יתברך שיאמר משה לפרעה הענין כאשר הוא,אלא שיאמר שהם הולכים דרך שלשת ימים לזבוח, שכאשר יגידו לו אחר כך:" כי ברח העם", יחשוב פרעה שכל מה שעשה משה רבינו עליו השלום, לא בא מאת השם יתברך, אבל נעשה בעקבה וברמיה, כי לולא כן, למה יגנוב לבבו לאמר שאינם הולכים רק לזבוח?!.

ולזאת הסיבה עצמה צוה:" וישאלו איש מאת רעהו",צוה שיבאו בעקבה, ולא ישאלו למה. וכאשר הוגד למלך מצרים ולעמו שישראל בורחים, אין ספק שחשדום באנשי דמים ומרמה, וכל זה הניעם בלי ספק לרודפם. וכונת כל אלו הדברים, היתה נעלמת מישראל, ואולי גם ממשה. ולסיבת כל זה היה ראוי שיספקו ישראל בשליחותו של משה, אף על פי שהאמינו בו בתחילה. והוא שרמז ואמר (שמות יד לא):" וירא ישראל את היד הגדולה וגו'", כלומר: אז הכירו שכל מה שהיו מופלאים ממנו תחילה ומסתפקים בו, לא היה, רק לסבב שמצריים עצמם יכנסו בים".עכ"ל.

נמצאנו למדים כי עמ"נ למשוך את המצרים למלכודת המוות שלהם בים, הוזקק ה' לצוות את בניו לבא בעקבה על פרעה ועמו וכשתתברר האמת הצורבת למצריים כי בורח העם יחד עם כלי כספם וזהבם לבלי שוב 'יתהפך לבבם' לרדוף אחרים, על אף המצב הנפשי הקשה בו הם שרויים ויפלו כפרי בשל הישר לזרועות הים החונקות והחובקות. 

"עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל",תהלים,יח,כז. ונסיים בדברי האור החיים הקדוש:"כי ה' מודד מדה כנגד מדה, ואמרו חז"ל כי המצריים נתחכמו על ישראל לשעבדם בתחילה בפה רך ואח"כ בפרך, והשופט בצדק מדד במדה עצמה כי מתחילה בפה רך: נלכה ג' ימים", השאילוני כספיכם שמלותיכם וגו', ואח"כ בפרך". כל יאבדו כל שונאי ישראל בב"א.

פרשת תצוה שבת זכור - ומה עם המצרים והמואבים והמדינים וכל השאר?!

"משרשי המצוה: לתת אל לבנו שכל המצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא, וכי לפי רעתו וערמת רוב נזקו תהיה מפלתו ורעתו כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם, ציונו ברוך הוא לאבד זכרם מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה. (ספר החינוך מצוה תר"ג).

לפי דברי הרב, 'כל המצר לישראל שנאוי לפני ה'', אם כן, עוד עבודה רבה לנו לאבד זכרם של עמים נוספים שהצרו לישראל: המצרים שעינו והשפילו ורצחו במשך עשרות ומאות בשנים בשואה ארוכה שכזו, המואבים והמדיינים שהכשילו בעבירה וגרמו למיתה במגפה של 'ארבעה ועשרים אלף', או גם האמורי שלא חמל על ישראל בעוברו בנחל ארנון ותכנן שם טבח המוני ל 'שונאי ישראל' במיתות משונות, ובחסדי ה' הצילנו מהם בנס. ועוד יצאו הם למלחמה על ישראל עם מלכם סיחון ולא חמלו על ישראל לתת לו לעבור בגבולו. וכנ"ל עוג מלך הבשן וכל עמו ועוד.

וגם אחרי חתימת התורה, במהלך כל שנות הגלות הנוראיות, טבחו ושחטו ביהודים עמים רבים ולא רק הגרמנים ימ"ש, כמו למשל- האינקויזיציה בספרד,מאורעות ת"ח ות"ט שמתו גם שם במיתות שונות ומשונות ואכזריות ביותר, לפי אחד החישובים,קרוב למאה אלף איש ואישה יונק וטף ויתכן וסביר לומר שאכזריותם גברה על זו של העמלקים ויכלה התורה לצוות ולומר בכלליות: שיש מצווה למחות כל עם שיקום על עם ה', אם כן, במה בדיוק נתייחד עמלק, דווקא הוא, 'לזכות' אותנו בלפחות שלוש מצוות נוספות:"לזכור מה שעשה לנו עמלק","למחות זרעו מן העולם", ו"שלא לשכוח מה שעשה לנו", ספר החינוך:תר"ג-תר"ה?

על כורחנו לומר, שלא רק תוצאות הרצח או אופן הרצח הוא זה שקובע את ההבדל בדין בין העמלקים לחבריהם, אלא גם שיקולים אחרים כמו: המניע-הסיבה, העיתוי,התעוזה, ההשקעה ברצח!  וב"ה נסביר:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (דב',כה,יז): כאן, בב' פסוקים אלו, טמונות הסברות השונות לדין העמלקים:

'אשר קרך וגו'': אמר רבי חוניא: משל למה הדבר דומה, לאמבטי רותחת, שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אע"פ שנכוה, הקירה לפני אחרים. אף כאן, כיון שיצאו ישראל ממצרים, הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדן על כל האומות שנא' (שמות טו):" אז נבהלו אלופי אדום וגו"', כיון שבא עמלק ונזדווג להם, אע"פ שנטל את שלו מתחת ידן הקירו לפני אומות העולם.(תנחומא כי תצא, ט). מסביר ה'חינוך':" שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם ה' במצרים, והעמלקים ברוע לבבם ובמזגם הרע, לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם, והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האומות".כלומר: העמלקים בחוצפתם,פגעו בכושר ההרתעה של ישראל, שיצר להם הקב"ה בניסיו.

ועוד במדרש:"רבי נחמיה אומר:'אשר קרך'- קראך ממש, מה עשה עמלק?...עמד לו חוץ לענן והיה קורא להם:" ראובן שמעון ולוי, פוקו דאנא אחיכון ובעינן למעבד עמכון פרקמטיא", כיון שהיו יוצאין היו הורגן אותן".  ולדעת 'תורת המנחה',נכנסו העמלקים ממש מבעד לענן,להלן:" וכשיצאו ישראל ממצרים, הצניעם הקב"ה בענני כבוד והסתירם מעין כל בריה, והיו האומות באים להזדווג בהם, וכשהיו רואים שהם היו שרויים בחדרי ענני כבוד, היו נרתעים וחוזרים לאחוריהם. עד שבא עמלק בעזות פנים ובקלות ראש וברוע מוסר ונכנס עליהם בחדרי צניעותם בתוך הענן, דכתיב:" ויבא עמלק וילחם עם ישראל", בא ונכנס עליהם בצל קורתם, 'ולא ירא אלקים' מרוע מוסרו".

גם כאן: עזות הפנים,התעוזה, העיתוי והחוצפה, היא זו שכנראה פסקה את דינם,בצירוף לאכזריות שביצעו בהרג ו'בשמחה לטבח אדם',כדברי הרש"ר הירש וכדיברי המדרש: "מהו עמלק? עם לק, עם שבא ללוק דמן של ישראל ככלב". (תנחומא כי תצא,ט).           

ומוסיף ר"י אבן שועיב בדרשותיו: "אמר- 'קרך בדרך', כשהיינו הולכים לדרכינו ולא היינו הולכים קרוב לארצו שייראו מהם, כענין סיחון ועוג או בלק כי הם היו קרובים אליהם, והיו מתפחדים שמא יזיקום ויצאו אליהם, אבל זה, שלא היו גבולו ובא מרחוק לפנים משבעת עממים דכתיב:" עמלק יושב בארץ הנגב והחתי וגו'", והוא לפנים מכלם ומרוב שנאתו יצא ממקומו ומרוב גאותו שלא חשש לנסים הגדולים שנבהלו אלופי אדום אילי מואב. וראה נסי המדבר 'וה' הולך לפניהם וגו'', אף על פי כן ערך עמהם מלחמה".  הוסיף כאן לזהות את השינאה היוקדת בו לישראל וכן את גאותו, אפילו מול הקב"ה, המתגאה על גאים.

המלבי"ם מזהה בכך כפירה באלוקים,כיון שמקשיח לבו מיראת ה' ורצה להראות לכל יושבי תבל שאין חו"ש ביכולת ה' להושיעם מידו ושכל הניסים היו מעשה להט וחכמת משה והוא ראשון למכחישי ה'.

א"כ, מוטיב נוסף מתגלה כאן:התנגדות והתחצפות ישירה כלפי הקב"ה,באמצעות פגיעה בישראל.

"ויזנב בך"- הכה אותן מכת זנב,(חתך אבר הזיכרות),א"ר חיננא בר שיקלא: מה היו בית עמלק עושין? חותכין מילותיהן של ישראל וזורקין כלפי מעלה ואומרין: בזה בחרת הוי לך מה שבחרת". (תנחומא, כי תצא,י). ואפשר להסביר כי מעשה זה הוא ביטוי להתנגדות לברית אשר כרת ה' עם ישראל, התנגדות שנובעת מקינאה המובילה לשינאה,וגם זה נובע מחוצפה כלפי ה',שחולקים הם על בחירתו של ה'.

ובאשר באמת 'לכל השאר', על זה נאמר עפ"י מדרש תהלים,ט:" כי דורש דמים אותם זכר": שיבא הקב"ה ליפרע פורענות הצדיקים, ולתבוע דמן. מהו:"ולא שכח צעקת ענוים"?, אינו שוכח דמן של ישראל מיד אומות העולם, ולא דמן של צדיקים בלבד אלא כל מי שנהרג בימי השמד, ודמן של עשרה הרוגי מלכות...הוי:" ולא שכח צעקת ענוים".  כן יאבדו כל אויבי ישראל, בב"א.

פרשת צו -שבת הגדול - זהירות חמץ

"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה'... לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ..." (פרשת צו,ו,ז-י). "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'  לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'"(פרשת ויקרא,ב,יא).

מעניין כי בפרשתנו הסמוכה לחג הפסח וכן בפרשה הקודמת, מזכירה התורה את איסור החמץ הקרב לפתחינו וכאילו מבקשת להכניסנו כבר לאוירת החג ובפרט לחומרת איסור החמץ. על הקשר המעניין שבין השאור לדבש,עומד בעל הטורים:    "לא תעשה חמץ" - לפי שיצר הרע דומה לשאור. ומטעם זה ג"כ הזהיר על הדבש, שיצר הרע מתוק לאדם כדבש". מקורותיו של בעה"ט: "רבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם". (ברכות,יז,א),ומפרש"י: ומי מעכב - שאין אנו עושים רצונך,שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו". ולגבי הדבש:" אמר רבי אבון: והסיר ה' ממך כל חולי",זה יצר הרע שראשו מתוק וסופו מר".( ירושלמי שבת,יד,ג).

ונשאל ב' שאלות על איסור החמץ בחג:  א-מדוע דווקא בשבעת ימי החג עלינו להימנע מלאכלו, שהרי אם הוא דימוי ליצה"ר,נתרחק ממנו תמיד?. ב- מדוע איסור החמץ הוא אפילו במשהו,בעוד שבד"כ יש שיעור להתיר איסור,כגון:בטל ב-60?.

מביא הזוהר משל המשיב על השאלה הראשונה: משל למלך,שמינה אדם מן השורה ליועץ ושר אצלו בממלכה,באותם ימים ראשונים של המינוי, היה שמח ולבש השר בגדי כבוד. כשוך ימי שמחת המינוי,כבר לא צריך היה ללבוש בגדי מלכות עוד. אמנם לשנה אחרת, בהגיע ימי זמן המינוי שעלה לכבוד הזה, שוב לבש אלו הלבושים וכך נהג בכל שנה ושנה. כך ישראל,כתוב:"שבעת ימים שאור לא ימצא",שהם ימי השמחה שלנו שבהם עלינו לכבוד ויצאנו משעבוד אחרים ומשום זה, בכל שנה ושנה שומרים אותם הימים שבהם עלינו לכבוד,ויצאנו מרשות אחרים ונכנסנו לרשות הקדושה ועל כן:"שבעת ימים מצות תאכלו" (זוהר,בא,מ.). ובמקום אחר מביא משל אחר:לבן יחיד של מלך,שחלה במחלה ונחלש והשתוקק לאכול דבר-מה,אמרו: תחילה יאכל הילד תרופה למחלתו ושום דבר אחר זולתה. וכך עשו וכיון שאכל הרפואה, אמרו: מכאן ואילך יאכל כל מה שרוצה ולא ינזק. כך ישראל,כשיצאו ממצרים,לא היו יודעים את עיקרי האמונה,שהרי היו כחולים,שנשתקעו ב-מ"ט שערי הטומאה, לכן אכלו תחילה מצות לחם עוני, והוא כרפואה להם ולא יאכלו בינתיים לחם אחר,כלומר חמץ וכיון שאכלו המצה, שהיא רפואה לבוא ולדעת בסוד האמונה, אמר הקב"ה: מכאן והלאה ראוי להם חמץ ויאכלו אותו, כי אינו יכול עוד להזיק להם(זוהר תצווה,קכג.).  נמצאנו למדים מב' המשלים, כי המצה היא תרופה נפשית,אמונית עבור עם ישראל ויחד עם זאת היא מסמלת ומזכירה לנו את ימי הכבוד שלנו,שיצאנו מבזיון לגדולה,כבוד ומעלה, לכן יש צורך דווקא בימים אלו כבעבר לאכול מצה,בזמן שחייבים אנו להראות כבני חורין, ובזמן שאין אנו מחויבים להראות בני חורין, אין חובה לאכול מצה. ואפשר להוסיף עוד סיבה: שכך נחזור ונחדש בנו את הארת התיקון של אותו הזמן(ראה 'דרך ה'' לרמח"ל,רביעי,ז). ועוד אפשר לומר, כי המצה היא מעין תחנת תדלוק לכל השנה, לקבל כוחות קדושים,כנגד הכוחות ה 'רעים',שכך אמר רשב"י, ששאור ומחמצת הם אחד ובאותה דרגה: הם יצה"ר,רשות אחרת,אל נכר,אלוהים אחרים (זוהר,בא,מ.), והשם 'מצה' הוא מלשון: 'מצותא'-מריבה, שהיא,המצה, עושה מריבה ו"מברחת לכל סיטרין בישין ועביד קטטה בהוא", בדומה למזוזה המבריחה שדים ומזיקים מפתח הבית, כך המצה מבריחה אותם ממשכני הקדושה שבאדם(זוהר פנחס,רנא:).

לדעת ה'אברבנאל' ב 'זבח פסח', שבעת ימי החג, האסורים בחמץ, מרמזים לשבעים שנות האדם,שכל חיינו בהם שבעים שנה ,עלינו להתרחק מן היצה"ר.

ולגבי השאלה השניה: חז"ל דימו והשוו,את החמץ לעכו"ם,שנאמר:" אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה:" את חג המצות תשמר"(שמות,לד,יז), מאי האי לגבי האי? אלא הכי אוקמוה: מאן דאכיל חמץ בפסח כאלו עביד כו"ם". מסמיכות הפסוקים לומדים,כי מי שאוכל חמץ בפסח,כאילו עובד עכו"ם (זוהר,תצוה,קפב.) ואומר השל"ה הקדוש,במסכת פסחים אשר לו:"ולפיכך עשו בו(בחמץ),הרחקה יתירה, יותר משאר איסורין שבתורה".

ולדעת ה 'צפנת פענח', לרבי יוסף מג'יקטיליה,חומרת איסור החמץ אפילו במשהו, מרמזת לדבר אחר לגמרי:" דע כי לכך נאסר החמץ במשהו ונצטווינו לבערו, כי הוא רמז שעתיד הקב"ה להעביר יצר הרע שהוא החמץ, מן העולם ולבערו ולעוקרו ולא ישאיר ממנו אפילו כל שהוא". שנזכה בב"א.

 

פרשת אמור - אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד

                                           "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"...

כידוע, דוד המלך 'כל שאמר בסיפרו- תהילים, כנגדו וכנגד כל ישראל וכנגד כל העיתים אמרו', כך לימדנו רבי יודן בשם רבי יהודה במדרש 'שוחר טוב'-תהילים,יח. ושם במזמור קי"ט נאמר:" כרו לי זדים שיחות": כך אמרו ישראל אל הקב"ה, לא שיחה אחת כרו לי הרשעים אלא שיחות הרבה, כתבת בתורה: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב כח), ועלי כתיב: אם על בנים רוטשה (הושע י יד), כתבת בתורה: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז יג), ועלי כתיב: "שפכו דמם כמים ואין קובר" (תהלים עט ג). מבטא כאן דוד המלך ברוח קודשו, את סבלות הגלות הארוכה, אכזריות קשה ונוראית של טבח ורציחות, טמונה מעבר למילות המדרש לעיל, או כפי שמבטא מדרש אחר: "חנני ה' כי אומלל אני רפאני כי נבהלו עצמי"- משל לאיש אחד שתפסוהו לסטין, וכל אחד מהן מכהו כמכתו, יש מהן בידו, ויש מהן באגרופו, ויש מהן באבנו, ויש מהן במקלו, עד שנשמט מהן, הגיע לביתו נופל למטה, וצוח: עצמותי עצמותי, כך אומות העולם משעבדין את ישראל בכל מיני שעבוד קשה ושמדות וגזירות רעות. (מדרש תהלים ו) ומדרש נוסף:" כצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ"- אלו אומות העולם שטבחו בישראל כצאן לשאול, להמיתן על קידוש השם". (שם,מט, טו). כידוע וברור שלא רק שמדות, רציחות או טבח הייתה מנת חלקו של עמנו בגלויות, אלא גם השפלות, נמיכות קומה, ביזה וכו' כמאמר המדרש: "לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: כשם שהפרץ הזה שנפרץ הכל עולין בו ובוזזין אותו, כך כל מי שעומד הוא בוזז את ישראל, בבל מדי יון אדום, בא שלטון בוזז, בא שר צבא בוזז, שנאמר: וארוה כל עוברי דרך". [מצודת ציון: וארוה - ענין לקיטה כמו: 'אריתי מורי'-ש"ה, ה], (שם, פ, יג). "בך ה' חסיתי אל אבושה. זהו שאמר הכתוב:" ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו" (ישעיה מה יז), אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם כל הימים שאנו משתעבדים, אנו בבושה ובכלימה, גאל אותנו אין לנו בושה.(שם,לא).

לפני כשנה, שח לי יהודי אהוב וחשוב, רבי דויד ברינקר שמו, משכונת יד אליהו ת"א, [ישלח לו ה' רפואה שלימה בקרוב ואריכות ימים], לשאלתי: מה ההבדל בין יהודי שנולד וגדל בגלות לפני השואה, כמוהו ובין יהודי שנולד וגדל בארץ? מיד, לשמע שאלתי, זקף את כף ידו וכופף את האצבעות למטה והוסיף ואמר כדברים הללו: 'בגלות אתה נולד כפוף ומושפל', לימים מצאתי בדברי המדרש את אשר ביקש לומר לי, להלן: "ה' זוקף כפופים"- ומי הן הכפופים? אלו ישראל שגלו בחוצה לארץ, שמיום שגלו מירושלים לא זקפו קומתם, אלא הן כפופים לפני שונאיהם, והם מהלכין עליהם, לכך נאמר: "ה' זוקף כפופים". (מדרש תהלים,קמו).         

לשמחתנו, זכינו ב"ה לזקיפות קומה בדורות האחרונים, אומץ לב וגבורה מתגלים בבני האומה, יכולת לחימה מקצועית וזאת ללא כל מורשת קרב, כיצד זה למשל, שאודים מוצלים מאש, גברו במלחמת העצמאות על מספר צבאות גדולים, מאומנים ומצוידים לעילא, מנין זקיפות הקומה והגבורה הגיעו? ואם כבר היו קיימים אצל לוחמי עמנו, א"כ מדוע לא באו לידי ביטוי בשנות השואה? התשובה לכך להלן: "וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן" :אמר ר' ברכיה בשם ר' אליעזר: עד שלא יבא הקץ, הקב"ה עשה עצמו כישן כביכול -"ויקץ כישן ה'", אבל כשיבא הקץ: "כגבור מתרונן מיין". רש"י: מתרונן - מתעורר ומתגבר. (מדרש תהלים,עח,סה), מלמדנו המדרש, שבדורות הרבים של הגלות, היה כביכול ה' כגיבור ישן שלא נלחם עבור הפגיעה בעמו, אולם, כשיבוא קץ הגלות וישראל חוזר לארצו, אזי יתעורר ה' בגבורה שישפיע לעזר עמו וכך יוכלו לנצח את אויביהם.

ומדרש נוסף: "רבי זעירא אמר בשם רשב"ל: את מוצא כיון שגרמו העונות, ונכנסו גוים לירושלים, נטלו (את) גבורי ישראל וכפתו ידיהם לאחוריהם, אמר הקב"ה 'עמו אנכי בצרה' (תהלים צא טו), בני נתונים בצרה, כביכול 'השיב אחור ימינו מפני אויב'(איכה ב ג), אמר הקב"ה: קץ נתתי לימיני, כל זמן שבני משועבדים תהא ימיני משועבדת עמהם, גאלתי בני, גאלתי ימיני! הוא שדוד אמר: "למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני" (תה' ס ז). (מדרש תהלים,קלז). מלמדנו, כי כל עוד נמצאים ישראל בגלות, אין יד ימינו-ידו הנלחמת של ה', משוחררת, אלא תהא קשורה מאחור ומשועבדת, וכאשר יגאל את בניו- אזי תשתחרר ימינו של ה' להלחם עבור בניו ולהושיעם. ומאז אומרים בגויים: "הגדיל ה' לעשות עם אלה" ואנו-"היינו שמחים".  

ונסיים בדברי המדרשים (מדרש תהלים,קכא): "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגו'", משנתת עלינו מעלה זו אין אנו יורדין, משיושיענו ממלכות עשו, שוב אין אנו יורדין עוד לשיעבוד מלכות, אומרים ישראל להקב"ה: אנו נאמר לך שירה(!!!) על אותה מעלה שהעליתנו מן המלכות". (וכן,שם,קמ"ה):" ולא כעכשיו (בגלות) אם עשה להם נסים אומרים שירה, ואם לאו אין אומרים שירה, אלא לעתיד לבוא(כשנגאלים) אינם בטלין, אלא הם אומרים שירה והברכה(!!) תמיד, שנאמר: ואברכה שמך לעולם ועד, אין לנו מלאכה אלא לברכך ברכות חדשות"!

פרשת במדבר - מתן תורה משחק מכור?

                                                 מתן תורה - משחק מכור ?

"ומה היתה מחשבה שהיתה בדעתו של הקב"ה? כך היה בדעתו, שכל אומה ומלכות שיבואו ויקבלו את התורה, יהו חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר: "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות" (שמות, ל"ב, ט"ז), אל תיקרי 'חרות' אלא- 'חירות', אין לך בן חורין אלא מי שאין מלאך המות שולט בו" (אליהו זוטא,ד), במפורש משמע ממדרש זה שכל אומה ולשון שהיו מסכימים לקבל את התורה, יכולים היו לקבלה והיו נהנים 'מההטבות' הנ"ל הכרוכות עמה והרי מוכח גם מגמרות ומדרשים שאכן כך היה רצון ה': "כתיב, דברים לג: "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן...", וכתיב, חבקוק ג,ג: " אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ", מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן? א"ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה! (עבודה זרה,ב:). ובמדרש:"...שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה"- שלאומות ולישראל שלח הקב"ה נביאים מהם ובהם, הוי: 'למנחה' כמה דתימא: (במדבר יא) 'ותנח עליהם הרוח' ולכולם רצה הקב"ה ליתן תורתו שנא' (דברים לג) 'ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן'. 'כף אחת'- מכולם לא בחר הקב"ה אלא בישראל שנא' (שיר השירים, ו) 'אחת היא יונתי תמתי'. ולמה בחר בהם הקב"ה? שכל האומות פסלו את התורה ולא רצו לקבלה ואלו רצו ובחרו בהקב"ה ובתורתו, שהיא ה' ספרים כנגד ה' אצבעות שבכף וקבלו י' הדברות בסיני הוי: 'כף אחת עשרה זהב'.(במדבר רבה, יד). וכן במדרשי ההלכה: " ויחנו במדבר. נתנה תורה דימוס פרהסייא במקום הפקר, שאלו נתנה בארץ ישראל, היו אומרים לאומות העולם אין להם חלק בה, לפיכך נתנה במדבר דימוס פרהסייא במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבא ויקבל. יכול נתנה בלילה? ת"ל,שמות יט טז: ויהי ביום השלישי בהיות הבקר; יכול נתנה בשתיקה? ת"ל ,שמות יט טז: ויהי קולות וברקים". (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה א). כלומר, התורה נתנה במדבר, בקולות ולא בשתיקה ולאור היום, עמ"נ לאפשר לכל הרוצה לקבלה! וכן, שם בפרשה ה': "נתנה תורה, במדבר ובאש ובמים, לומר לך, מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם לכל באי העולם". לכאורה, מדקאמר 'לכל' - משמע גם לכל האומות.                                                                                                                                                                                 -אולם, זה לא יתכן כלל! שהרי במפורש דורשת הגמרא, שהתנה הקב"ה עוד במעשה בראשית עם הבריאה, שרק אם עם ישראל יקבלו התורה, ימשיך העולם להתקיים ואם לא יקבלוה,הרי שיחזור העולם לתוהו ובוהו,להלן:"אמר חזקיה: מאי דכתיב תהלים עו,ט:" מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה" אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא: בתחילה - 'יראה', ולבסוף - 'שקטה'. ולמה יראה? - כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב בראשית א: ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי? - מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו (שבת דף פח.). והרי לא מוזכרת כאן אפשרות לאומות אחרות לקבלה!

וצריך ליישב הדברים עפ"י משל:  משל לרופא, שהיה לו בקבוק מלא בסם חיים ורצה לתנו לבנו אהובו. הרופא היה חכם ואמר: בביתי יש עבדים רעים, אם ידעו שרוצה אני לתת לבני מתנה נפלאה זו, ירע בעיניהם וירצו להורגו, עמ"נ לקחתה ממנו. מה עשה? לקח מעט סם רעיל ושמו על פתח הבקבוק. קרא לעבדיו ואמר להם: אתם נאמנים לפני, התרצו מסם חיים זה? אמרו: נראה קודם מהו, לקחו לטעמו ועד שלא הריחוהו רצו למות ממנו, אמרו בליבם: אם יתן לבנו סם זה ודאי ימות ואנו נירש את אדוננו, לכן אמרו לפניו: אדונינו, סם זה לא ראוי אלא לבינך, לכן קח ממנו אפילו את משכורתינו ותן לו כשוחד שיסכים לקבלו. 

כך הקב"ה הוא הרופא החכם וידע שאם לא יודיע לאומות על המתנה הנפלאה שרוצה למסור לבנו, ירצו תמיד להורגו,עמ"נ לקחתה ממנו, לכן פנה אליהם שיקבלוה ואמר להם שכתוב בה: לא תרצח,לא תגנוב וכו', דברים שאין הם מסוגלים לשומרם, לכן לא רצוה ועוד נתנו מתנות לישראל שהם ירצו לקבלה שנאמר: "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם" (תהלים,סח,יט), וכך ירשו ישראל את התורה בלי ערעור ובלא קטרוג כלל. (עפי זוהר, בלק, קצ"ב. ועיין שם להרחבה). יהי רצון שנזכה בקרוב למתנה הכרוכה עם התורה, המוזכרת בראש ולכל המשתמע ממנה.

 

 

 

פרשת קרח - כוחם של צדיקים

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה': וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: (פרק ט"ז כ"ח-ל"ב).

משה רבינו מבקש מה' בקשה יוצאת דופן, על מנת להעניש את החוטאים, ומלמד המדרש: "משל למה"ד? לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו. עמד א' מן המסובין וקלל את השושבין ואמר: 'לא היו בתולים לבתו של מלך'! עמד השושבין כנגד המלך ואמר לו: 'אם אין אתה תובע בנפקין שלך ואין אתה מוצא את זה והורגו בפני הכל, אף אני אומר: בוודאי שלא נמצאו בתולים לבתו של מלך! מיד אמר המלך: מוטב לי להרוג את זה ולא יוציא השושבין שם רע על בתי. וכך קרח, נחלק על משה ואמר מלבו ומעצמו. פתח משה ואמר לפני הקב"ה: אם מתים אלו על מטותם כדרך שבני אדם מתים והרופאין עולין והן מבקרין אותם, כדרך שכל החולים מתבקרין, אף אני כופר ואומר: 'לא ה' שלחני ומלבי אמרתי'!... אמר לו הקב"ה למשה: מה אתה מבקש? אמר לפניו: רבש"ע "אם בריאה", אם בראת פה לארץ הרי יפה ואם לאו: "יברא ה'"- יברא לה עכשיו פה, אמר לו הקב"ה, (איוב כב): "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור" (במדבר רבה, יח).

הקב"ה נותן למשה רבינו את האפשרות לבצע את כל אשר יחפוץ וימלא ה' את דבריו, מכוח: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

"אור החיים הקדוש" מראה עד כמה מעלת הצדיקים הזו, באה לידי ביטוי בבקשת משה: "ככלתו לדבר את כל הדברים האלה" פירוש: לא איחרה ולא קדמה, אלא המתינה עד שאמר כל הדברים הצריכין בענין, ותיכף לכלותו נבקעה: ולא הספיק לומר: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע". כלומר: הבריאה נתונה וכפופה לגזרת הצדיקים, כעבד דייקן וזריז לפני רבו, כמאמר הכתוב במשלי כה, יג: "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר, צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב".

ומובא בזוהר סיפור המשלב בתוכו את שני האלמנטים המופיעים בב' המקרים לעיל, גם צדיק גוזר וה' מקיים וגם בליעת הארץ: "ר' יהושע הוה סליק לירושלם והוה אזיל באורחא, חמא חד ערבאה דהוה אזיל באורחא ובריה עמיה. פגעו ביודאי חד, אמר לבריה: "האי יודאי געלא דמאיס ביה מריה, נוול ליה ורקיק ליה בדיקניה ז' זמנין, דאיהו מזרעא דראמין (עליונים), דאנא ידענא דמשעבדן בהו שבעין עמין". אזל בריה ואחיד בדיקניה, אמר רבי יהושע: "ראמין ראמין גוזרנא על עלאין דיחתון לתתא", עד לא סיים אתבלעו באתריהון. (זוהר שמות דף יז.).  האב הערבי ציוה לבנו לבזות את היהודי, שנקלע בדרכם, ברקיקה בזקנו שבע פעמים. משראה זאת רבי יהושע, ביקש מהעליונים (הכוונה לזכות האבות הקדושים) וגזר שהערבים, שהיו באותו זמן עליונים בשלטון, שירדו למטה לאדמה וכך היה (כן יאבדו כל שונאי ישראל בב"א).

 וצריך לשאול, מנין הכוח הזה לצדיקים וכיצד משיגים כוח שכזה? ומשיב על כך "אור החיים" הקדוש,בשמות,יד,כז: "...בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית, להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח, שלטו עליהם הצדיקים יחידים, ואין צריך לומר מרובים כאשר חקק ה' להם בעת הבריאה, והוא סוד אומרו (ישעיה מג א): "וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה', בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל וגו', ואמרו ז"ל (ויק"ר לו ד): שאמר הקב"ה לעולמו: מי בראך מי יצרך? ישראל, והכל בכח התורה, והנה ביציאת ישראל ממצרים עדיין לא קבלו התורה ואין גזירתם על הנבראים גזירה, ולזה לא הסכים הים ליחלק להם וטען למשה "אתה נבראת בששי ואני בשלישי", זה רמז כי אינו בן תורה, שאם היה בן תורה הנה הוא קודם לו, כי התורה קדמה לעולם כולו, ולזה נתחכם ה' והוליך ימינו לימין משה פירוש הראהו כי הוא בן תורה המתייחס לה ימין דכתיב (דברים לג ב): "מימינו אש-דת למו וגו'", וכשראהו, תיכף ומיד נקרע כתנאי הראשון, ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה, יביא בידו שטר חוב אחד לכופו ליחלק לפניו, ותמצא שכשלא רצה ליחלק לרבי פנחס בן יאיר ולהמתלוה עמו רצה לקונסו, ופחד הים ממנו".   

נמצאנו למדים, כי בזכות התורה שהאדם לומד אותה ודבק בה ובאמצעותה מתחבר לקב"ה, בבחינת: "עשה לך רב וקנה לך חבר", כלומר: להרבות בקדושה, בכל מחשבה, דיבור ומעשה שלו בכל איבריו, שע"י כך יתחבר לקב"ה וישרה על איבריו ועל כל גופו ויולבש בו כוח הבורא וכך יגזור והקב"ה יקיים (ועיין ב"עבודת ישראל" למגיד מקוזניץ', אבות א, ה).

יהי רצון שנזכה בקרוב לראות בכוח גזרותיו של זה המסופר עליו במדרש תהילים, כא: "שהן אומרים לו: "מדינה פלונית מרדה בך", והוא אומר להן: "ילך גובאי(ארבה) ויחבל אותה", שנאמר: "והיכה ארץ בשבט פיו" (ישעיה יא ד), וכן יאמרו לו: "אפרכיא פלונית מרדה בך", והוא אומר: "ילך מלאך המות ויחבל אותה", שנאמר: "וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיהו י"א). שהוא גוזר ודבריו קיימים".

 

 

פרשת מטות מסעי - צבא השם

הקמת הצבא בעם ישראל, מספר מטרות לו, לכאורה בדומה לכל צבא אחר בעולם: הגנה על העם והגנה על הארץ, בין אם מדובר בהרתעה ובביטחון שוטף ובין אם מדובר בלחימה ממש בפועל. אמנם, בשונה מכל צבא אחר, בצבא ישראל ישנה מטרה נוספת הנלמדת מפרשתנו: מצווה הקב"ה את משה רבנו להלחם מלחמת נקם במדין:     "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" וכן נאמר: "וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר", משה רבנו מזדרז לקיום מצוות המלחמה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא",

רש"י מלמדנו דבר חשוב מאוד וממנו נלמד על הערך המוסף בצבא ישראל: "נקמת ה' - שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקב"ה". מוסיף ה 'גור אריה': "והיינו מפני שכתיב (יהושע ז, ט) "והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול", כי שם ה' נקרא על ישראל, ולפיכך העומד עליהם כאילו עומד על הקדוש ברוך הוא", כלומר: החייל הישראלי הנלחם מול הקמים עלינו לכלותינו, בעצם מוסר עצמו על כבודו של הקב"ה ומחרף נפשו על קדושת ה'! וכדברי 'בעל הטורים': "וימסרו מאלפי ישראל" - שמסרו עצמם על קדושת השם להצלת ישראל". ומצווה זו, כמעט בודדה שיכול האדם לקיים בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, בדומה למשל למצוות ישיבה בסוכה, ובודאי וודאי ש'לפום צערא אגרא', כלומר: ששכרו של הנלחם, המייסר גופו בקושי המשא שעל גבו, בריצה, בהזעה, בפחד, בתזונה פחותה ומצומצמת, בהדרת שינה מעיניו ובהקרבת דמו וחלבו,בסיכון נפשו וגופו, שכרו לעילא ולעילא מהנופש והנהנה מקיום מצוות ישיבה, אכילה ושינה בסוכה!

עוד נלמד ממלחמה זו, ממה שנאמר: "לכל מטות ישראל", כותב רש"י עפ"י ה'ספרי': "לרבות שבט לוי", כלומר: שגם שבט לוי סיפק לפחות אלף אנשים לקיום מצוות הלחימה, לדעת הרא"ם, מטרת גיוסם של בני לוי היתה ללחימה כמו כולם: "והוצרך הכתוב לרבות שבט לוי, שלא תאמר, כיון שאין לשבט לוי חלק ונחלה בארץ, לא יהיו בכלל הלוחמים, קא משמע לן!".

 בהמשך הפרשה, בבקשת בני גד וראובן, שוב עולה דיון בעניין מלחמה: "וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה':... וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל". תגובתו של משה לשמע תופעת ההשתמטות ממאמץ הלחימה, מלחמת מצווה של כיבוש הארץ משבעת עממים, קשה ביותר ותקיפה ובוטה אפילו מהביטוי: "שמעו נא המורים", שעליה נענש בחומרה ואילו כאן לא נענש כלל, אין זה אלא שתוכחה זו חשובה היא וחייבת להיות תקיפה, שכן יש בה שמץ של מרד חוזר בקב"ה, שלא הופנמה חומרתו ממעשה המרגלים המורדים בה', שקראו לעם לא לעלות ולהלחם בארץ, כפי שכן מצווה ה' ומשמע שאינם חרדים כלל וכלל לדבר ה' ולמצותו והרי כך נפסק להלכה:" ואי זו היא מלחמת מצווה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם הלכות מלכים ה, א) "והוא רע ומר, כי עדין נמצא בהם שורש פורה ראש ולענה לשוב מאחרי ה', כעניין עוון המרגלים וכל מתי מדבר"('עקידת יצחק', פ"ה).

בדומה לכך, גם דבורה הנביאה התבטאה קשות כנגד מי שהשתמט מחובת הלחימה באומרה:" אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה, כג). 'אורו מרוז' - שהיתה עיר גדולה קרובה למקום המלחמה:'אמר מלאך ה'' - זאת הנבואה לדבורה, שעיר מרוז תהיה ארורה, רצה לומר: יושביה, כי לא באו לעזרת ה' עם היותם קרובים" (רלב"ג).

ציווי ה' זה, לכיבוש הארץ וללחימה בעבורה, איננו לבאי דור המדבר לבד, אלא ציווי הוא לדורות וכה דבר ה' בפ' 'מסעי': "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה... דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם... וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". החרד למלא את דבר ה', על כל מצווה קלה כבחמורה וממלא בשמחה ובאדיקות כל חומרה של כל 'אחרון' ותר ובולש למלא כריסו בכל קוצו של פסק הלכה וכמובן שאין הוא מקל חו"ש בשום מצווה, בודאי ישמח לקיים פסק הלכה של אחד מגדולי הראשונים ומעמודי ההלכה, הלא הוא הרמב"ן שפסק בפרשתנו להלכה, עפ"י דברי ה' אלא, כי גם בדורנו יוכל לקיים מצוות דאורייתא זו ויוכל גם הוא לזכות בה: "זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'...ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה... בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה". ובהשגות הרמב"ן לספר המצוות, שכחת העשין פסק: "מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג):" והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ"... וזו היא שהחכמים קורין אותה מלחמת מצוה. ... שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות... הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות... הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה".

 

פרשת ראה - "בל תוסיף"

"את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (י'ג,א')

איסור 'בל תוסיף ובל תגרע' כבר הופיע בפרשת ואתחנן ושם נאמר "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ה' אלוקיכם אשר אני מצווה אתכם עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור ישמידו ה' אלוקיך מקרבך".   וצריך לבאר, מדוע התורה כפלה את האיסור ומה הקשר לבעל פעור באיסור בל תוסיף ?

ידועים הם דברי חז"ל בהגדרת האיסור 'בל תוסיף' וכפי שמביא רש"י "חמישה טוטפות בתפילין, חמישה מינים בלולב,ארבעה ברכות בברכת כוהנים".                                                            ומוסיף הרמב"ן מה- "הספרי":  "ומניין שאם פתח לברך ברכת כוהנים לא יאמר: הואיל ופתחתי לברך אומר:"ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם..." ? תלמוד לומר "הדבר" שאפילו דבר(דיבור נוסף) לא תוסף עליו,אבל לא באלה בלבד אמרו,אלא,אף הישן בסוכה בשמיני בכוונה לוקה,וכן אם יעשה החג שישה עובר בלוא הזה(בל תגרע)".

עוד כותב הרמב"ן :"ולפי דעתי :אפילו בדא  לעשות מצווה בפני עצמה כגון שעשה חג בחודש שבדא מליבו כירבעם: "ויעל על המזבח אשר עשה בבית-אל בחמישה עשר יום בחודש השמיני בחודש אשר בדא מליבו,ויעש חג לבנ"י ויעל על המזבח להקטיר" (מלכים א',י"ב,ל'ג)..

נמצאנו למדים, כי עלינו לקיים את מצוות התורה כפי שלימדו חז"ל עפ"י הכתוב בתורה. ואם תשאל הרי שהוסיפו חז"ל דברים הרבה שאינם כתובים בתורה?! על כך משיב רבינו בחיי :"אבל מה שתיקנו חז"ל והגדרים והסייגים שלהם אין זה נקרא תוספת ,כי לא באו אלא לשמור את העיקר כמו שעושים לכרם,גדר סביב כדי שישתמר הכרם.ואדרבא העובר על גדריהם ותקנותיהם עובר על לאו ד"לא תסור מן הדבר אשר הגידו לך ימין ושמאל" (דברים י"ז,י"א)." וכן צוותה התורה:"ושמרתם את משמרתי" (ויקרא י"ח,ל') ואמרו חז"ל :"עשו משמרת למשמרתי".

ומה שהוסיפו חז"ל :מקרא מגילה.על זה נאמר בירושלמי (מגילה,א',ז') :"לא זזו משם נושאים ונותנין בדבר עד שהאיר ה' את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים. הדא היא דכתיב: "ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זיכרון בספר"(ע"ש).

הגר"א מבאר בטעם כפילות ציווי מצווה זו בתורה, שבפרשת ואתחנן מכוין שלא יוסיפו על כלל תרי"ג המצוות ואילו בפרשתנו מכוון, שבאותה מצווה עצמה לא יוסיפו עליה ולא יגרעו ממנה.

בבאור הקשר בין חטא בעל פעור לאיסור 'בל תוסיף',מבאר בעל ה'גלילי זהב',הרב דוד מוסקוביץ' זצ"ל: "ראוי לשים לב מה עניין בעל פעור לכאן,ומה נתינת טעם יש בו ללאו של:" לא תוסיפו ולא תגרעו" ונראה לבאר, כי למעשה של בעל פעור לא היו מכוונים ישראל אלא למצווה לבזותה בעבודתה באמרו" כי למצווה יחשב כי אכסהו בבוז ובקלון ובאמת  הריהו כעובד ע"ז כמאמרם :"הפוער עצמו לבעל פעור הרי זו עבודתה, אף על גב שמכוון לבזותה.וכן הזורק אבן למרקוליס אף על גב שמכוון למרגמיה (סנהדרין ס"ד. ) הרי שאף על פי שהלך בכוונה לעשות מצווה לבזותה, בכל זאת 'השמידו ה'' הרי ש'כל המוסיף גורע'.

עוד צריך לבאר מהו שורש המצווה, כי לכאורה הדבר יפלא, למה באמת אסור להוסיף כגון בברכת כוהנים אחרי שאין ספק שחפץ ה' בטובתם של ישראל ובברכתם?!. ומבאר ה'חינוך' מצווה תנ"ד :"כי האדון המצווה אותנו על התורה ברוך הוא בתכלית השלמות ובכל מעשיו וכל ציוויו הם שלמים וטובים והתוספת בהם חיסרון וכל שכן הגרעון וזה דבר ברור הוא " וכמשל שמביא ה'גלילי זהב': כמו הרפואה שהרופא נותן לחולה לא תועיל לו,אלא אם הוא שותה ממנה בשיעור מוגבל כפי שהוטל עליו,שאם ייקח פחות לא תפעול לו כלום,ואם יותיר, יזיק לו בלי ספק. כן מצוות התורה שהם משמשים פתקה רשמית לרפואת הנפש לא יועילו אלא בשיעור מצומצם (מדויק) כפי שנרשם מאת הרופא הנאמן נותן התורה שאם יעדיף יזיקו לו ואם יגרע מהם לא יועילו לו לרפאות את נפשו"

טעם אחר לאיסור בל תוסיף ובל תגרע מביא בעל ה'תורה תמימה':" אמרו חז"ל בסנהדרין כ"ט. "כל המוסיף גורע" דכיון שירשה האדם לעצמו להוסיף, יאמין כי מה שקצוב בתורה אין זה לעיכובא וממילא לפעמים ירשה לעצמו גם לגרוע ,לכן מצווה על הכהן שלא יוסיף על הקבוע,כדי שלא ימעיט ,וכן אני מוצא לנכון להסביר בכלל עניין 'בל תוסיף',דעיקר החשש הוא כדי שלא יסובב מזה חיסרון. כי מה אכפת לנו למשל אם ייטול שני אתרוגים,שני לולבים או כי ילבוש תפילין מה' בתים וכדומה?! אבל לפי שהסברנו העניין פשוט".

ונסיים במשל למגיד מדובנא(שד"מ): משל לאחד שהיה שואל כלים משכניו והיה מחזיר לבעליו שתי כפות או שתי קערות, תחת אחת. וכאשר הביא אליו ב' קערות התפלא המשאיל מאוד.אמר לו:מדוע תיתן לי יותר מאשר השאלתי לך ? השיב ואמר: כי הכלי אשר הבאתי תוך ביתי הרה וגם ילדה אצלי ואם כן,שלך הוא. ולקול הדברים האלה היה מפציר בו אולי אתה צריך כלי גם היום? וייתן לו כלי אחד ולמחרת ייתן לו שניים. ויהי היום ויבא אליו ויאמר השאילני נא מנורת כסף שלך? וייתן לו בשמחה רבה, כי הלוא יחזיר לו שני מנורות. ולמחר תבע את המנורה.  ויען: דע אחי,כי מתה המנורה וזה צועק ולועג וכי מי שמע כזאת אשר תמות המנורה? והשיב לו: ומי שמע אשר הקערה תלד? ואחר כי אתה האמנת לכל האות הראשון צריך אתה להאמין לכל האות האחרון כי מתה המנורה.

הנמשל, כי המוסיף במצווה אומר: כי המצווה הרה וילדה ואח"כ כאשר תבוא מצווה גדולה ויקרה, תחבולות יעשה ויאמר: כי מתה ואין זה זר אצלו(לגרוע), לכן הזהיר הכתוב ואמר:" לא תוסיפו על הדבר" מדאגה פן: "לא תגרעו ממנו".

 

 

פרשת ניצבים - קלותה של תשובה

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא:...כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"(ל,יא-יד).

"המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי:" והשבות אל לבבך" (בפסוק א) "ושבת עד ה' אלהיך" (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן... קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום, וזה טעם:" בפיך ובלבבך לעשותו" - שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', (רמב"ן).

"אמר ר' אליעזר בר יעקב בשם ר' פנחס בן יאיר: אמר הקב"ה אני עשיתי את יצר הרע, הזהר שלא יחטיאך, משהחטיאך הוי זהיר לעשות תשובה, ואז אשא עונך, שנאמר: "אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט:(ישעיה מו, ד), מדין של גיהנם, לכך נאמר: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה". (מדרש שוחר טוב, תהילים,ל"ב).

ניתן ללמוד מהמדרש,כי כמובן שיודע ה' כי 'אדם מועד לעולם', הרי הוא ברא את יצה"ר, 'שיאתגר' את האדם וינסה להכשילו בחטא וכן נאמר:" כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא)"קהלת, ז,כ) ונאמר:" כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ, כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא (מלכים א, ח,מו)  וכמובן שרצון ה' הוא שלא יחטא האדם, אולם אם נכשל, מלמד ה' שיעשה האדם תשובה ועל ידה יישא ה' עוונו ויכפר לו.

וכן מלמד הזוהר:" כד בעא למברי אדם, אמרה תורה קמיה: אי בר נש יתברי ולבתר יחטי ואנת תידון ליה, אמאי יהון עובדי ידך למגנא, דהא לא ייכול למסבל דינך?!  אמר לה קודשא בריך הוא: הא אתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא!" ( זוהר תולדות דף קלד:), כלומר: לקושיית התורה על ה', מדוע מעשי ידיך בבריאת האדם יהיו לחינם, הרי ברור שהאדם יחטא מאחר שיברא?! משיב ה' בפשטות:" הרי התקנתי את התשובה עוד לפני בריאת העולם וכאילו אומר:" ומה לא ברור כאן...?".

-ואין לומר חו"ש שהתשובה היא חד פעמית, אלא תמיד קיימת,מלמד המדרש: רבי חנינא בר פפא שאל לרבי שמואל בר נחמן מהו דכתיב:" ואני תפלתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט)?אמר לו:" שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים אבל שערי תשובה לעולם פתוחים. אמר לו מנין? דכתיב (תהלים, סה):" נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ מִבְטָח כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים", מה המקוה הזה פעמים פתוח פעמים נעול אף שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים אבל הים הזה לעולם פתוח, כך ידו של הקב"ה לעולם פתוח' לקבל שבים (דברים רבה, פרשה ב).

-וגם אין לומר שהתשובה רק על עבירות קלות או מעטות, אלא כפי שמלמד המדרש:" אבי שבשמים, יהי שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ותהא לך קורת רוח מישראל עבדיך בכל מקומות מושבותיהם, שאמרת אקבל פושעיהן בתשובה, שאפילו הגדיל אדם מאה עבירות זו למעלה מזו, הרי אני ברחמים ומקבלו בתשובה, שאפילו עומד אדם ויחרף כלפי למעלה ויחזור ויעשה תשובה, הקב"ה מוחל על כולם"(אליהו רבה,פרשה כ).

-וגם אין לחשוב ולומר, שמא לא יקבלני ה' בתשובה, שהרי מלמד המדרש על הפס:" קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"(הושע, יד, ג).  בשר ודם כועס על חבירו והוא מוליך לו דורון שיקבלנו, ספק מתקבל ספק אינו מתקבל, והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא מתפייס בדברים:" קחו עמכם דברים" (הושע י"ד, ג'), ולא עוד, אלא אדם שהוא הולך לכבד את המלך, הולך אצלו מלא וחוזר ריקם, והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא הולכים אצלו ריקנים ושבים מלאים, הם אומרים לו:" כל תשא עון" (הושע י"ד) והוא אומר להם:" וקח טוב" (הושע י"ד), לכן הנביא משבחו על רוב רחמיו ואומר לו מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז' י"ח). (פסיקתא רבתי פיסקא מד - שובה ישראל).

-ומה הם ה'דברים' שמזכיר הפסוק? הוי אומר זה 'וידוי' ומלמד הזוהר:" פתח ר' חייא ואמר (תהלים לב,ה):" חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה' וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה", מכאן אוליפנא, דכל בר נש דמכסי חטאוי ולא מפרש לון קמי מלכא קדישא, ויתבע עלייהו רחמי, לא יהבין ליה למפתח פתחא דתשובה בגין דאיהו מכסי מיניה  ואי איהו פריש לון קמי קודשא בריך הוא קודשא בריך הוא חייס עליה ויתגברון רחמי על דינא וכ"ש אי איהו בכי, דהא כל פתחין סתימין איהו פתח ואתקבל צלותיה ועל דא פרישו דחטאוי יקרא הוא דמלכא לאגברא רחמי על דינא (זוהר ויקרא דף כ.).

פירוש: פס' זה מלמד שצריך האדם לחשוף ולפרש את חטאיו לפני ה' ולבקש מה' רחמים שיסלח לו, אחרת לו יפתח עבורו פתח התשובה להמיר את העוונות בזכויות ולהסיר מעליו את כעס הדין, אמנם בודאי כשיפרטם ויבקש עליהם כפרה וכל שכן כשיבכה, שאז יפתחו עבורו כל השערים.

-ובמקום אחר נאמר:" ר' חזקיה אמר:" כל מאן דאודי על חטאיה, קודשא בריך הוא שביק ליה ומחיל על חוביה. (זוהר בראשית דף נו.)

-גם אין לומר: שמא ישנאני ה' כשאפרט בפניו את החטאים, שהרי נלמד בהפך: פתח רבי אלעזר ואמר:" מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ" (ישעיהו,מג,ד)...הכי הוא ודאי,דכל בר נש דאיהו בחיובא קמי קב"ה, בקדמיתא הוא מזלזלא ותועבה איהו קמי קב"ה ובתר דאמלך ותב מחוביה, השתא אתיקר איהו מגרמיה וקב"ה קארי עליה ואמר:" מאשר יקרת"- את מגרמך יקרת, "בעיני נכבדת ואני אהבתיך". דהא לית רחימו לקב"ה בהדי בר נש בעלמא, אלא למאן דתב מחוביה  ועל דא:" ואני אהבתיך"(זוהר חדש בלק דף פט:). דווקא בטרם ששב האדם הוא מזולזל ובתועבה לפני ה', אמנם לאחר ששב אל ה', הוא מכובד ואהוב לפני ה', משום שאין אהבה לקב"ה לאדם בעולם, אלא למי ששב מעוונותיו!

-ונסיים בדברי מדרש אליהו רבא,יח:" בוא וראה כמה גדולה כחה של תשובה, שממלכת את בני אדם בעולם, וקושרת לבני אדם קשרים בראשיהן, ומרפא את חולה מחוליו, ומצילתו מכל צער יגון ואנחה, ומצילתו מדינה של גיהינם".

פרשת חיי שרה - המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה

"ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה".(כג,ב)

הגמרא, במסכת 'ראש השנה' דף ט'ז:, מבארת לנו מדוע מתה שרה לפני אברהם: "ואמר רבי יצחק:

ג' דברים מזכירין עוונותיו של אדם, אלו הן: קיר נטוי ועיון תפילה ומוסר דין על חבירו". דאמר רבי חנן:" כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, שנאמר:" ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך", וכתיב:"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". ומבאר רש"י:" 'מוסר דין', כמו :" ישפוט ה' ביני ובינך"(שאמרה שרה לאברהם) ואומרים: כלום ראוי הוא שיענש חבירו על ידו?!". כזכור, בפרשת 'לך-לך', בפרק ט'ז, לאחר שיולדת הגר, שפחת שרה, בן לאברהם אבינו, מזלזלת הגר בשרה אמנו הצדיקה ומעליבה אותה "ותקל גבירתה בעיניה", בתגובה לכך, פונה שרה בטרוניה מהולה אולי בכעס כלפי אברהם אבינו:" ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה, ישפוט ה' ביני וביניך", כאן, במילים אלו מסרה דין לשמים על אברהם ובכך בעקיפין גרמה למותה המוקדם ונענשה היא ולא אברהם כפי שביקשה, וכפי שמסביר 'בעל הטורים'(כג,ב):" 'ולבכתה','כ' קטנה, שהיתה כמו גורמת מיתתה שמסרה דין ועל כן נענשה היא תחילה והמעבד עצמו לדעת, אין מספידין אותו". במאמר מוסגר, נזכיר כי כעסה של אמנו שרה לא נבע מכך שילדה  הגר בן מאברהם, שהרי זו היתה מטרת המסירה וביוזמתה שלה, אלא נבע הכעס מכך שאברהם לא התפלל לזרע בנים בלשון רבים והיה לו להתפלל לה' ולומר:" ואנו הולכים ערירים" ולא כפי שביקש:" ואנכי הולך ערירי" ולכן אכן ילד הוא ולא היא. ועוד נבע מכך שלא מיחה בהגר כאשר זילזלה בשרה הפגועה. ונחזור לנ"ד, " אמר רבי תנחומא:" ראויה היתה שרה להגיע לשניו של אברהם(קע"ה) וע"י שאמרה:" ישפוט ה' ביני ובינך", נמנעו מחייה מ"ח שנה".(מדרש רבא,ברא',מה).

וקשה על רצונה של שרה למסור דין על אברהם אבינו והרי אומרת הגמרא, שבת,קמ"ט.:" כל שחבירו נענש על ידו, אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה", נלמד מהפס':" ענוש לצדיק לא טוב", כלומר: צדיק המעניש, לא טוב. ו'לא טוב' פירושו- רע וכתוב:" לא יגור במגורך רע", ואם היה נענש אברהם על ידה, לא היתה נכנסת במחיצתו של הקב"ה!!.

 מאידך, ישנם פסוקים המוכיחים, כי המוסר דין חבירו לשמים, לא נענש ועוד הקב"ה ממלא את מבוקשו:" כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים".(שמות,כב,כב-כג). ומבאר רבינו בחיי בן אשר:" אשלם לו החמס שעושה לו חבירו...שאני נפרע ממי שעושה לו החמס...ומדת הדין מתוחה כנגדו". וכן אנו מוצאים ,כאשר מקשה פרעה את העבודה על ישראל בעקבות הדרישה של משה ואהרון: 'שלח את עמי', כי שוטרי בני ישראל מוסרין דינם של משה ואהרון לשמיים באומרם :"ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את רחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו..."ולא מצינו כי נענשו על כך?! וכן אתה מוצא אצל דוד המלך, במזמור ק'ט, מסירת דין לשמיים ארוכה, קשה ומפורטת מאוד:" כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו דברו אתי לשון שקר..:הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו...יהיו ימיו מעטים..יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה...אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו וגו' וגם כאן לא מצינו כי נענש על דבריו אלה ואולי אפילו יתכן יותר שמילא ה' בקשותיו אלו! וישנם עוד מס' דוגמאות אך קצרה היריעה .

 ננסה לברר א"כ, מתי כן 'אפשר' למסור דין ומתי לא.   במס' ב"ק,דף צ"ג., מרחיבה הגמרא את המימרא של רב חנן,ממס' ראש השנה ט"ז:,דלעיל ומוסיפה פרט חשוב:" אמר רב חנן, המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה...והני מילי, דאית ליה דינא  בארעא!!!", כלומר, כאשר יש אפשרות לפנות לבית דין שיברר ויפסוק דין אמת, אז אסור למסור דין לשמיים שאז חו"ש יענש, אך כאשר אין דינא בארעא, יתכן וכן יש מקום לבקש דינו כפי שעשה דוד, שהרי רדפוהו חינם ולא היה לו למי לפנות,(עיין חושן משפט,סימן תכ"ב,א). ובנ"ד, נביא את דברי ה'תוספות',בבא קמא דף צג.:"דאיכא דיינא בארעא" - ובימי שרה היה ב"ד של שם קיים!! ומסביר ה"מעם לועז":...כי מאחר שאז היתה קיימת ישיבת שם ועבר בני נח, היתה צריכה שרה אמנו ללכת לשם ולא לריב עם בעלה ולבקש משפט"...

וכך נפסק בשולחן ערוך- חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכב:"...אסור לבקש דין מן השמים על חבירו שעשה לו רעה. ודוקא דאית ליה דיינא בארעא. וכל הצועק על חבירו, הוא נענש תחלה (גמרא פ' החובל). וי"א: דאפילו לית ליה דיינא בארעא אסור לצעוק עליו, אא"כ הודיעו תחלה [הר"ן]

פרשת וישב - מצוות ליווי אורחים

"וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם. ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי, למה לא הגדת לי כי אשתך היא. למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה. ועתה הנה אשתך קח ולך. ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו". פרעה משלח את אברהם ושרה מביתו, לאחר שנענש בנגעים הוא וביתו. לכאורה נראה, כי פירוש:"וישלחו אותו",לשון גירוש, כמו: "ושילחה מביתו", הנאמר במצוות גירוש האשה שמצא בעלה בה ערוות דבר(דברים כ'ד), אך התרגום מפרש על: "וישלחו אותו"- "ואלויאו יתה", לשון לווי ושמירה(רש'י) ומכאן מלמד בעל ה 'תורה תמימה' , כי לוויה ע"י שליח הוי כמלווה בעצמו.

וכך גם נלמד הדבר בפרשתינו:" ויאמר ישראל אל יוסף...לכה ואשלחך אליהם...וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה". ומלמד רבינו יעקב 'בעל הטורים':" וליוהו עד חברון, אמר לו: אבא, חזור בך. א"ל, כתיב:" ידינו לא שפכו את הדם הזה"- שלא פטרנוהו בלא לויה...".

וכן כאשר נפרד אברהם מג' המלאכים נאמר:" ואברהם הולך עימם לשלחם" ותרגומו: "לאלוואיהון"-ללוותם. הרד"ק מלמד, שלכך נכתב ענין הלווי של המלאכים, שילמד אדם ממנו דרך ארץ. וידוע היה אברהם באהבתו למצוה זו, שנאמר: "ויטע אשל בבאר שבע",להלן:

"לדוד,אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה", זהו שאמר הכתוב:" אל יקנא לבך בחטאים"(משלי כג) ובמה תקנא? כי אם ביראת ה' כל היום, שאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קינא? שאמר למלכי צדק:" כיצד יצאת מן התיבה? אמר ליה: "בצדקה שהינו עושים שם". אמר לו:" וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה וכי עניים היו שם והלא לא היו שם אלא נח ובניו ולמי הייתם עושים צדקה:?! אמר ליה :" על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה". אותה שעה אמר אברהם:" ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה, חיה ועוף לא היו יוצאים וכיון שעשו צדקה יצאו ואני אם אעשה עם בני אדם, על אחת כמה וכמה. באותה שעה נטע אש"ל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה". (מדרש שוח"ט,תהל',לז).

הגמרא במס' סוטה, דף מ'ו: מרחיבה את הדיבור בענין מצוות הליווי, בעקבות המשנה העוסקת ב 'חלל הנמצא בשדה', שיצא לדרך מן העיר בלא לוויה:" ר"מ אומר: "כופין(מכריחים) ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור", משום שיכולה להציל חיים, שלו ושל כל זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אמר ר' יהושע בן לוי:" בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם, נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה". אמר ר' יהודה אמר רב:" כל המלוה את חבירו ארבע אמות אינו ניזוק". אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר:" כל שאינו מלוה ומתלוה, כאילו שופך דמים, שאלמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות". ובעקבות  דברי הג' הזו, פסק הרמב"ם (הל' 'שמחות',פרק,יד):" מצות עשה של דבריהם, לבקר חולים...וללוות אורחים...לשמח החתן והכלה ...ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור..שכר הלווי מרובה מן הכל והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים כהקבלת פני שכינה וליווים יותר מהכנסתן ...ואם נתעצלו בדבר זה, כאלו שפכו דמים...". 

המהר"ל מבאר(חידו"א, סוטה) את דברי הגמ':" שכל שאינו מלווה כאלו שופך דמים", שהרי האדם כאשר הוא יחידי ואינו כלול יחד עם הכלל, הוא נתון לפגעים שיכולים לפגוע בו, אך כאשר הוא תוך הכלל, יש לו כח הרבים ואז כח האדם הוא יותר וכאשר מלווים אותו, זה מורה כי אינו יחיד והרבים מתחברים אליו ואז יש לו חיבור ודיבוק, עד שגם העליונים, גם השם ית' מתלווה אליו ואז אינו ניזוק.

ה 'דרכי מושה'(חושן משפט,תכ'ו), מאיר בשם ילקוט מהרר"ש:" האידנא, אין נוהגים ללוות תלמיד לרבו עד פרסה, משום שבזמן הזה מוחלים על כבודם ויש לילך עמו, או עם חבירו, עד לפני שער העיר, או לכל הפחות ארבע אמות".ה'באר שבע'(לרב יששכר ברבי ישראל לייזר,תלמיד ה'לבוש'),סובר כי "ה'טור' ושאר מחברי אחרונים, השמיטו דינים אלו ואפשר משום שבזמן הזה, אין נוהגים דין לוויה, מפני שכל הדרכים הם בחזקת סכנה מאוד ואין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לוויה, משום 'דחייך קודמים'".דבריו אלו מובאים ב 'עיון יעקב' לסוטה מו: ודוחה, זה האחרון את דבריו שם ולשיטתו: "ועכ"פ ילווה ד' אמות כדי להציל חבירו מסכנת דרכים השכיח ...ועכשיו כל הדרכים מיושבים ומצויינים...די בלוויה ד' אמות". "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך,ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

פרשת מקץ - מקץ חנוכה

"...מקץ שנתיים ימים ויקטירו ויערכו את הנרות ויתנו את לחם הפנים על שולחן ה'...".לא, אין זה חו"ש שינוי שהוכנס לאחרונה לתורה בפרשתינו, אמנם אנו בפר' 'מקץ' ואף קיצו של חג קרב, אך זהו פס' מתוך ספר חשמונאים ב', אחד מן הס' החיצוניים שלא הוכנסו לתנ"ך, ובו תיאור אותנטי, של בן זמנם אשר שמו לא ידוע, של חנוכת המקדש מחדש, לאחר הדיפת האויב מהאזור. וכך הוא שם בפרק י',א-ז': "ורוח ה' צלחה על יהודה המכבי ועל אנשיו וילכדו את העיר ואת המקדש...ויהי אחרי טהרם את הבית ויעשו מזבח חדש... ויקריבו את קורבנם לה' מקץ שנתיים ימים ויקטירו ויערכו את הנרות ויתנו את לחם הפנים על שולחן ה'...".

כמו כן ישנו תאור דומה, נרחב יותר, בס' חשמונאים א' פרק ד' לה-נז:" ויהי בראותם את המקדש כי שמם ואת המזבח כי חולל והדלתות שרופות באש והלשכות נהרסות ועשב השדה צמח בכל גבולו מסביב ...ויבחר מן הכהנים... ויצוום לטהר את המקדש... ויבנו מזבח חדש כתבנית הראשון... ויחטאו את החצר... ויחדשו את כל כלי הקודש וישימו את המנורה אל ההיכל ואת מזבח הקטורת ואת שולחן הפנים וישימו את הקטורת על המזבח ועל המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש ויתנו את לחם הפנים על השולחן ואת הפרוכת המסך על הארון ותכל כל העבודה כאשר בתחילה. ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו... ויעלו עולות על המזבח החדש... ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים... ויצווה יהודה... לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה' ".

קריאתו\ציוויו של יהודה ואחיו לכל ישראל, לחוג את חנוכת המזבח, המטוהר ומסודר מחדש, ביום כ"ה בכסליו, במשך שמונה ימים, מעוררת בנו שתי תגובות:

 א: הרי הדבר מזכיר לנו את חנוכת המשכן, אף הוא שמונה ימים (ראה סוף פ' צו ותחילת פ' שמיני), וכן את חנוכת ביהמ"ק, גם כן שמונה ימים(ראה דבה"ב,ז).

 ב: אם כן, מדוע אנו לא חוגגים כיום, את חג החנוכה, כזכר לחנוכת המזבח או חנוכת המקדש מחדש, כפי שאכן נראה מדברי יהודה?!

תגדל הקושיא והתמיה לנוכח הכתוב בס' חשמונאים ב',י',א-ט:"... ויעשו מזבח חדש...ויקטירו ויערכו את הנרות ויתנו את לחם הפנים על שולחן ה'... ויחוגו חג לה' שמונת ימים, כימי חג הסוכות(?!), ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות ויתעו בישימון כבהמות השדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה'... ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה",  בעוד שעפ"י חשמ"א, לעיל, הזכר הוא לחנוכת המזבח\מקדש, כאן עולה מוטיב חדש, לזכר חג הסוכות שנבצר מהם לחגוג לפני כחדשיים וחצי ומבוקשם, לחגגו ע"ג חג חנוכה, עד כדי כך, שהיה מכונה חג זה בשם: "חג סוכות של כסלו"! א"כ, כעת מובנת שאלת הגמרא ב'שבת' כא: :"מאי חנוכה?", ומבאר לנו  רש"י את השאלה: "על איזה נס קבעוה", והמשך הגמ' ידוע בתאור נס פך השמן, המפורסם לנו מכל המובא לעיל, משמע, כי אכן היה מקום לשאלה: על מה חוגגים,על איזה נס.

 "משך חכמה", 'וישב' לז כד: "והבור ריק אין בו מים"...אבל נחשים ועקרבים יש בו": במדרש רבא פר' ק', מובא בשם ר' תנחומא, כי כאשר חזרו יוסף ואחיו  למצרים, מקבורת אביהם, נעצר יוסף ליד הבור שהשליכוהו האחים אליו וברך: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". ומדוע דווקא שם ברך והרי עיקר הנס, שעלה לגדולה והיה למשיב חיים לבית אביו ועמו?! תשובה: ברכה על נס, מברכים רק על נס היוצא מגדר הטבע ואין מברכין על נס שהוא בתוך הטבע והשתלשלות עלייתו לגדולה, היתה בדרך הטבע. כך גם בחנוכה, הברכה היא על נס היוצא מגדר הטבע- נס פך השמן ואילו, על הנצחון, הפורקן, הגבורות, הישועות והנחמות, חזרת העבודה במקדש והמלוכה לישראל, שהם עיקר הנס וכפי שאכן חז"ל קבעו לנו לומר לפחות ג' פעמים בכל יום ב'על הניסים', אך כיון שהיו כולם בדרך הטבע, כאמור לא מברכים עליהם.

 ולענ"ד אפשר גם לחדש ולדייק בלשונו של רש"י: "על איזה נס קבעוה", בל' נקבה, כלומר: את הברכה ולא את עיקרו של חג!

והיה "לפני זרובבל למישור"... לשנה הבאה בעזרת ה', בחנוכת המקדש החדש. 

פרשת שמות - כיצד היא הגאולה?

 

                                              כיצד היא הגאולה?

 כבר מיד לאחר הפניה הראשונה של משה לפרעה, בדבר גאולתם של ישראל, מתחילות בעיות וכישלונות:" ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמר: לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים,, הם ילכו וקוששו להם תבן ואת מתכונת הלבנים...לא תגרעו ממנו...תכבד העבודה על האנשים...ויוכו שוטרי בני ישראל", כעסים מרים מופנים אל משה ואהרון, כגורמים הישירים והבלעדיים של הכבדת העול:"ויפגעו את משה ואת אהרון...ויאמרו אליהם, יראה ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את רחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו". אף משה בעצמו מגלה סימני יאוש וקושי:"וישב משה אל ה' ויאמר, ה' למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". האם כזהו תהליך גאולה?! ומה גם שבמכת חשך, אחוז גבוה מעם ישראל מת,'וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים'-אחד מחמש מאות,למ"ד, הזו היא גאולה?!!

 הגמרא במס' סנהדרין, כשמתארת לנו את סימני הגאולה, מביאה היא רשימה ארוכה של קשיים, צרות ,דרדור בתחומים רבים,פרוק והרס ומבחני אמונה קשים וכסיכום אומר עולא ושאר אמוראים:" ייתי ולא אחמיניה",כלומר: ידוע וברור להם כי תהליך הגאולה עמוס בקשיים ותעתועים רבים. הרי מקצת מדברי התנאים על תקופתינו:" אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו, ת"ח מתמעטין והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה ,שניה ממהרת לבא. אמר רבי יהודה...בית הועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישתומם ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו...והאמת נעדרת...נערים ילבינו פני זקנים וזקנים יעמדו לפני נערים ובת קמה באמה וכלה בחמותה ופני הדור כפני הכלב ואין הבן מתבייש מאביו...העזות תרבה...סר מרע משתולל" ועוד כהנה, 'והרי החדשות מקול ישראל ' מוכרות לנו גם מעל דפי העיתונות בשנים האחרונות,כמעט דבר יום ביומו,אחד לאחד וכסיכום אומרת הגמרא:" אם ראית דור שצרות באות עליו כנהר,חכה לו"!.

ובזוהר פרשת שמות דף ז: "רבי שמעון זקף ידוי ובכה ואמר: ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקיה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא... וכמה עקתין על עקתין לישראל...ועל ההוא זמנא כתיב (זכריה י"ג) וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב וגו', לבתר דאינון עקתין מתערי על ישראל וכל עמין ומלכיהון יתייעטון כחדא עלייהו ומתערי כמה גזירין בישין כלהו סלקי בעיטא חדא עלייהו וייתון עקתא על עקתא, בתרייתא משכחן קמייתא..."

המהר"ל, בחידושי אגדות לסנהדרין,צ"ז: מבאר מדוע כך הוא תהליך הגאולה: 'קודם שיבא המשיח, ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור, כיון שיהיה הויה חדשה ויהיה כמו עולם חדש, שקודם זה הגיעו ישראל עד עפר ועתה ירום קרנם וינשאו עד שמי שמים' ומבאר הוא בפרוט אחד לאחד את סימני הגאולה  דלעיל:" עיניהם כלות ביגון"-שתמיד יום יום מצפה להרווחה ולא תבא לו הרווחה, שמאריך בצרתו...הפסד יהיה בעולם לבני אדם וכן אפילו במילי דשמיא וזה שאמר:" בית הועד יהיה לזנות, כי כולם הולכים מהפך להפך דהינו שהדבר הטוב יהיה לרע וכן כולם...האמת מצד עצמו מסתלק מן העולם עד שאין האמת נמצא...בדור שבן דוד בא שלא יהיה סדר בעולם...לא יהיה סדר הדור כלל וכן שאר הדברים כולם יהיה בהם שינוי הסדר ודבר זה הפסד גמור..." עיין שם עוד בדברי נבואה אלו ותמצא קצת מרגוע לנפש וחיזוק לעצמותיך,לאור מה שעינינו רואות בדורות האחרונים.

הגר"א ב'אבן שלמה', י'א,ה, מסביר אף הוא את תהליך הגאולה בגרף שכזה:"הגאולה מכונה בשם בוקר:" אתה בקר וגם לילה", וכן מכונה בשם לידה:"כי חלה גם ילדה ציון...", וכמו שקודם שמתחיל להאיר היום, הוא מחשיך ביותר, וכן ההרה, כשמתקדבת הלדה כואבת יותר מכל ימי הריונה, כשיושבת על המשבר, כן קודם הגאולה יכבד הגלות יותר מכל הגלות". ובזוהר, ברא',קל"ט:"מקבוץ גלויות עד תחיית המתים, כמה צרות כמה מלחמות יתעוררו על 'שונאי ישראל'" ועיין בזוהר שם,וב 'חסד לאברהם' ,ראשון,יז.

"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבא. השלווה הנפשית...תקטין את הנשמה ויבאו ימים אשר תאמר: 'אין בהם חפץ', השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה ויראה אז בעליל, כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ה' ובתורתו...וזאת הנטייה כשתיולד תדרוך בזעם ותחולל סופות והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם".('אורות',עמ',פ'ד).

ובשמות רבא,א: "ועלה מן הארץ": כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים, ראה מה כתיב: ועלה מן הארץ, אמר דוד (תהלים מד): כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו, אותה שעה (שם /תהלים מ"ד/) קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך.נמצאנו למדים,כי אדרבא,הירידה הקשה,סימני הבלבול, הקשיים והיסורים,הם הם סימניה המובהקים של הגאולה!!!.

 

 

פרשת וארא - במקום גילה שם תהא רעדה

לימדונו חז"ל במס' "מכות",יא.:"כל 'דיבור',לשון קשה,כדכתיב:" דיבר האיש אדוני הארץ איתנו קשות"(בר',מב). בתחילת פרשתינו,דיבר ה' אל משה בלשון קשה שנאמר:" וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'". תקיפותו של ה' כלפי משה, באה בעקבות דברי הטרוניה שהטיח משה בה':" למה הרעותה לעם הזה,למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך"(ה, כב ,כג). היתכן כי חרג משה כאן ופגע בכבוד ה'?! האם בגלל 'שהרגיש' קירבה מיוחדת לקב"ה,שבחר בו ה' להיות מנהיג וגואל לעם הקודש, בנו בכורו של הקב"ה, התיר משה רבנו לעצמו לדבר כך לפני ה'?!.

אור החיים הקדוש,בפ' 'יתרו' על הפס':" כה תאמר לבית יעקב ותגד לבית ישראל"(יט,ג), מלמדנו כלל חשוב ב'יחסינו' כלפי ה':" מדותיו של הקב"ה, אלקי ישראל,להיטיב וזה לגודל בחינת טובו, כפי שנאמר:" טוב ה' לכל", וביחוד לעם ישראל. וחושב ומתחכם, כיצד להרבות שכרינו וטובתנו, כי זה אשר יחפוץ ה', קבע הקב"ה וגילה דעתו, כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מ'יראה', הוא מחצה מהעושה מ'אהבה', כדמוכח מב' כתובים, המלמדים ענין שכר המצוות :" שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור"(דבר',ז,ט)- לעובד מיראה-'לאלף', " ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי" (שמ',כ,ו)-לעובד מאהבה- 'לאלפים'.

'יתרונו' של העובד מיראה, הוא הפחד התמידי, הירא לפחד על דקדוק אחד,כעבד מרבו ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים ולא יבא לזלזל באחת מכל מצוות התורה ואפילו באקראי ועראי.

'חסרונו' הוא במיעוט השכר ש"יכול" ה' להעניק לו, הלא הוא מחצה מהעובד מאהבה, אמנם, זה האחרון, יזכה לשכר גבוה, 'לאלפים', אך מאידך, גם בו יש צד חוסר וגורם רעה, כי לא תספיק לבעליה להישמר בתמידות לבל עבור איזה פעם באקראי, כי יאמר, שמצד קירבתו לבורא וחביבותו, לא יקפיד עליו על זה כמנהג וסדר הרגיל בין הנבראים ולהשכילך בענין משה, אתה למד כי לצד רוב קירבתו וחיבתו עם ה', שגג ודיבר אליו:" שלח נא ביד תשלח...למה הרעות לעם הזה...הצל לא הצלת את עמך" וזה היה סיבה לגודל קירבתו לפני ה', נתקררה היראה. אך לא כן ה' יחשוב, כפי שנאמר:     " אשר לא ישא פנים..." ואדרבא, יקפיד על אהובו לייסרו בתוספת מרובה, על עוברו אפילו פעם אחת ואפילו על קלה שבקלים,"וסביביו נשערה מאוד"(תה',נ),שמדקדק עם חסידיו כחוט השערה.

משום כך, בחר ה' לתת תורתו בב' בחינות: 'אהבה' ו'יראה' והוא אומרו:" כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"(שמ',יט,ג), "אמירה"-לשון רכה ודרך אהבה וחיבה, ו"תגיד"-לשון קשה, דברים קשים כגידים, שהיא דרך הפחדה ויראה. כלומר, צריך האדם ביחסו לקב"ה את ב' הקצוות, 'אהבה'- על מנת שזה רצון ה' שיקבל שכר רב וגבוה. מאידך- 'יראה'- לבל יכשל בלשונו וביחסו ,חו"ש, לה', שלא יענש".

נמצאנו למדים מדברי אוהחה"ק, כי גערת ה' במשה, בתחילת פרשתנו ,נבעה מתלונתו של משה כלפי ה', אשר נבעה מקירבה גדולה, שגרמה להתרופפות ביראת ה', בשגגה כמובן.

כיצד עניינים גבוהים אלו, נוגעים אלינו,אשר איננו מדברים פנים אל פנים עם ה',האם גם לנו יש 'חשבון' כזה עם הקב"ה, בדומה למה שקרה למשה?!

בברכת "אהבת עולם" אומרים אנו יום יום:" יחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך" ובסופה:"..וליחדך ליראה ולאהבה..", בתחילה הקדים האהבה ליראה ולבסוף הקדים היראה לאהבה, לומר לך, שגם אנו זקוקים תמיד, כמשה רבנו, לשאוף לעבודת ה' באהבה מוחלטת, אך תמיד עם עין פקוחה של יראה.

 

פרשת יתרו - מתן תורה "משחק מכור"?!

"ומה מחשבה היה בדעתו של הקדוש ברוך-הוא? כך היה בדעתו של הקב"ה: כל אומה ומלכות שיבואו ויקבלו את התורה, יהיו חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר:" והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא, חרות על הלוחות", אל תקרי 'חרות', אלא 'חרות',שאין לך בן חורין אלא מי שאין מלאך המוות שולט בו"(תדא"ז,ד).

"ויאמר,ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש,מימינו אשדת למו"(דב',לג). שאלו חז"ל: ומה יש לו, לקב"ה 'לחפש' בשעיר, או בפארן?! אלא, א"ר יוחנן:" מלמד שהחזירה הקב"ה לתורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא לישראל וקבלוה"(ע"ז,ב:). ומסביר ה"תורה תמימה",הרב ברוך הלוי אפשטיין:"שבודאי החזירה על כל האומות, אלא שנרמזו בתורה, רק על עשו וישמעאל,('שעיר' היא ארץ עשו ו'פארן' היא ארץ ישמעאל), שיש להם יחס אל התורה,יותר משאר האומות, מפני שהם בני אברהם".

 לא ניתן להוכיח ממקורות אלו, כי רצון ה' היה לתת את התורה מלכתחילה רק לישראל בלבד, אלא אדרבא, מוכח כי היא ראויה להינתן לכל האומות וזה היה רצון ה' ומתאר זאת הרמב"ם באגרת תימן כך:" ה' שלח שליח לרומיים קודם משה רבנו והראה להם התורה ולא קבלוה ממנו, אח"כ שלח שליח אחר לערביים והראה להם ולא קבלוה ממנו, אח"כ שלח לנו משה רבנו וקבלנוה ואמרנו:" כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע".

וידועים ומפורסמים דברי ה'מכילתא' לפ' 'יתרו':" ונגלה על בני עשו הרשע ואמר להם:" מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו, זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר:" ועל חרבך תחיה". נגלה על בני עמון ומואב אמר להם: מקבלים אתם את התורה?...אמר להם:לא תנאף. אמרו לו: כולנו מניאוף, דכתיב:" ותהרינה שתי בנות לוט מאביהן" והיאך נקבלה?! נגלה על בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה?...אמר להם: לא תגנוב. אמרו לו: בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב:" והוא יהיה פרא אדם..." ומעבר לזה, הוכחה נוספת כי גם אומות העולם יכולים היו לקבלה:" בשלושה דברים ניתנה תורה: במדבר,באש ובמים, מה אלו חינם לכל באי עולם, אף אלו חינם לכל באי עולם"(מכילתא,שם). א"כ, אכן נראה, כי רצה ה' לתת את התורה לכל אומה שהייתה נאותה לקבלה ולא מיועדת היא לישראל בלבד. אך האם באמת אפשר לומר כך והרי ישנם פסוקים מפורשים המורים ומעידים, כי רק בנו, בעם ישראל בלבד בחר ה' לו לעם,עוד מתחילת התהוות עם ישראל על ידי אבותינו?!:" רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם, בכם מכל העמים כיום הזה"(דב',י,טו) וכן:"כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה...חשק ה' בכם ויבחר בכם...כי מאהבת ה' אתכם ומשומרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם..."(דב',ז,ז). וגם דברי ה'מכילתא',פר',ה,מוכיחים זאת:"אנכי ה' אלהיך". מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחלת התורה? משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שנכנס במדינה, אמר להם: אמלוך עליכם? אמרו לו: כלום עשית לנו טובה שתמלוך עלינו?! מה עשה, בנה להם את החומה, הכניס להם את המים, עשה להם מלחמות. אמר להם: אמלוך עליכם? אמרו לו: הן והן. כך המקום, הוציא את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם את הבאר, הגיז להם את השלו, עשה להם מלחמת עמלק. אמר להם: אמלוך עליכם? אמרו לו הן והן".   הרי שמדרש זה מציין קשר אהבה ודאגה של הקב"ה לעם ישראל ולכן אך טבעי הוא שרק עמ"י יקבל על עצמו את מרותו של הקב"ה וימליכנו עליו. נוסיף עוד הוכחה חותכת:" אמר ריש לקיש: מאי דכתיב:" ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה"א יתירה למה לי? - מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה(ביום 'השישי'-ו'-בסיון),אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".(שבת,פח:),כלומר מוכרח העולם וקבוע הדבר מראש, כי רק עמ"י, בלבד, אמור לקבל את התורה וגם ידוע משם, כי כפה עליהם ההר כגיגית ואם לא יקבלו,שם תהה קבורתם!. נמצאנו מוכיחים לכאן ולכאן ומה נכריע?!           ומתבארים הדברים עפ"י דברי המהר"ל (חידא"ג,ע"ז):התורה היא מצד ה' יתברך והיא החכמה העליונה, לכן היא שייכת ומתקשרת לכל, ובכלל זה לכל האומות גם. ובכך שפנה אליהם ה', הראה להם כי יש להם שייכות וקשר תחת גג התורה אשר מתקשרת לכל הבריאה והם בכללה, למרות ש "גלוי לפניו שלא יקבלוה"(נצי"ב,דב',ב,כו),אולם מבחינת המקבל, אין מקבל לה רק ישראל בעל כרחם, כמו שכל מעשה בראשית נברא ברצון ה' יתברך וכמו שאמרו ב"אבות":"על כרחך אתה נולד". וגם, כי ישראל קיבלו מלכותו יתברך עליהם והמלך גוזר על עמו.                ונסיים בדברי מד' רות רבא,א, שמבטא את מהות הדברים הנ"ל:" שימעה עמי ואדברה,  ישראל ואעידה בך,אלקים אלקיך אנוכי"(תה',נ).תאני רשב"י:" אלקים אנוכי לכל באי עולם ולא ייחדתי שמי אלא על ישראל, אין אני ניקרא אלקי כל האומות,אלא אלקי ישראל:" אלקים, אלקיך אנוכי".

פרשת שבת -פסח - חמץ ומצה

"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה':וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" (כג, ה-ו).

עוד טעם מצת האפיקומן בפינו, ולענ"ד צריך ברור בעצם, בחקירת טעמה העמוק של מצוות אכילת מצה ובאיסור הנוקשה והחמור של אכילת חמץ ואפילו 'במשהו' עד כדי העונש הנורא של כרת, כמאמר התורה: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי...שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ".(שמות יב, טו-יט). "כי כשנראה דבר שמחמיר בו כל כך והוא דבר נקל בעינינו, לפי הדמיון שלנו, שלא נחשוב שהוא נקל מצד עצמו, רק מצד פחיתותינו וגריעותינו שלא נשיג עומקו של אותו דבר, דע כי אולי היינו אומרים: מה טעם להחמיר כל כך בעניין חמץ והוא דבר שאין לו טעם לפי מראית העין והיא מצווה קלה אצל הסברה, יותר מכל שאר המצוות, כי שאר המצוות, אע"פ שלא נשיג תכליתם, נבין מהם קצת רמז או התעוררות, כאיסור חלב ודם ושאר מאכלות אסורות, כי כולם כדי לתקן המזג ולהעמיד הגוף ביותר טוב שאפשר, אבל עניין המצה, הוא לזמן ידוע והחמץ  אסור בזה הזמן ומותר כל השנה? ועוד, כי כל מאכלות אסורות, איסורן איסור עולם, אבל זה מדוע הוא נאסר זמן ידוע ואינו כשאר איסורין? ומדוע איסור חמץ במשהו ואיסור שאר מאכלות אסורות בשיעורים ידועים,[כגון ב-שישים וכו']?. כל זה יוכל האדם לתור בדעתו ולפקפק במצווה זו, אך עוררונו חז"ל, כי הדבר שאין הסברה מעידה עליו והוא דבר נקל למראית העין וה' מחמיר עליו[בכרת], ראוי לנו לחקור עליו! ובכן,מה נשתנה טעם מצוות מצה וחמץ משאר כל איסורין שבתורה?". כך שואל ה 'צפנת פענח',רבי יוסף בן אברהם ג'יקטיליה, מקדמוני ספרד,'בהגדה' אשר לו,(כאן המקום להודות למהדיר הגדה זו,הרב ראובן קנול).

ההסבר הנפוץ לאיסור החמץ בימי פסח, הוא הרמז והדמיון ליצר הרע, ומקורו בספר ה 'זוהר':" אוקמוה חבריא ורזא אוקמינא בין חמץ ומצה בכמה דוכתי דא יצר רע ודא יצר טוב" (זוהר - פרשת בא דף מ עמוד ב). ההבדל בין החמץ למצה, הוא ההבדל התהומי בין יצר הטוב ליצר הרע, בין הקדושה אליה אנו שואפים וכמהים להשיג ובין הסלידה והניתוק הנדרש מהטומאה ומכאן גם התשובה לשאלת הציווי באכילת המצה, " לרמוז אל הנהגת האדם בחייו שתהיה בתמימות וטהרה מבלי יצר הרע ושאור שבעיסה ולכן הזהירו הקדושים, שישמור האדם בעניין המצה, משעת טחינה, שהוא הזמן שבו מתחיל האדם לסבוב ולטחון אחרי עניני העוה"ז כי מאז צריך שימור".(האברבנאל,סוף 'זבח פסח'). וביתר בירור ,מובא ב 'זוהר' לפרשת תצווה,קפ"ב:ה 'זוהר' דורש את סמיכות הפסוקים, בפ' 'כי תשא':" אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ:אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר..." (שמות לד,יז-יח)," מאי האי לגבי האי? אלא, מאן דאכיל חמץ בפסח, כמאן דפלח לכו"ם איהו, כאלו עביד כו"ם למפלח לגרמיה דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח". כלומר,אם לא ישמור את עצמו בפסח ויאכל חו"ש חמץ, דבר זה נחשב כעובד ע"ז, ואין הכוונה לאיסור הקלאסי של עכו"ם, אלא לאותו יצר הרע, שנקרא ג"כ 'שאור' הנכנס באדם בשעת כעס,כמו שאור בעיסה, נכנס לאט לאט במעיו ומחלחל בתוכו ומתרבה בו, עד שכולו מלא ממנו וכל הגוף מעורב בו וזהו ע"ז,כיוון שבכעסו, מוציא ומסלק את הנשמה הקדושה שבו ובמקומה מכניס טומאה, 'אל זר' ששולט בו ועל זה אומר הנביא:" חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (ישעיהו, ב, כב),כלומר,אסור לחבור לשכזה שהרי הוא: "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ" (איוב,יח, ד),היינו טורף נשמה קדושה שבו, מחמת אפו וכעסו. נמצאנו למדים מדברי ה'זוהר', כי צריך לסלק ולהיבדל מכל וכל,אפילו 'כמשהו', מיצר הרע כל שהוא. ומלמדנו הרב הנזכר: "דע, כי לכך נאסר החמץ במשהו ונצטוינו לבערו, כי הוא רמז שעתיד הקב"ה להעביר יצר הרע,שהוא החמץ, מן העולם ולבערו ולעקרו ולא ישאיר ממנו אפילו כל שהוא וזה סוד:" ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך"(דברים,ל,ו),שנזכה במהרה בימינו אמן.

פרשת שמיני - בקרובי אקדש

  "ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי"(שמות,כט,מג), אל תקרי "בכבדי",אלא,"במכובדי", דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו, עד שמתו בני אהרן, כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקיבל שכר...והיינו דאמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב:"נורא אלוקים ממקדשך"? אל תקרי "ממקדשך", אלא:"ממקודשיך", בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו, מתיירא ומתעלה ומתהלל"...(זבחים,קט"ו,:).

מדברי הגמרא הללו, קצת קשה להבין כיצד ובמה בדיוק, מתקדש שם ה', כאשר צדיקיו נלקחים?!

מחבר ה"כלי יקר", רבינו שלמה אפרים מלונטשיץ מבאר:"ונקדש בכבדי", פירושו: הבית יהיה נקדש בדבר שהוא כבודי, שעל ידו אכבד על פני כל העם ואין זה כי אם בקרובי ה' יתברך, כי כל הקרוב הקרוב ביותר אל ה' יתברך, ממנו ילמדו כל הפחותים מערכו, קל וחומר, לומר: אם אש אחזה בלחים, מה יעשו קוצים יבשים וכסוחים?! ואז יקחו כולם מוסר וזה כבודו של ה' יתברך, 'על פני כל העם'". כלומר, מנתח ה"כלי יקר", את דברי הגמרא, שענין קידוש ה' במקרא כזה הוא, לקיחת המוסר על ידי לימוד הקל וחומר. וכן אתה מוצא במועד קטן כה:, בהספדו של הספדן, בר קיפוק, שהספיד את רבינא באומרו:" אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר. לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי רקק. בנחל שוטף נפלה חכה, מה יעשו מי גבים"?!. כלומר, גם כאן השיטה היא לימוד ושיפור לעתיד, תיקון המעשים, מתוך לימוד קל וחומר, והבנת חשיבות וחומרת יראת ה'. ה"כלי יקר",מנתח ומפרט עוד את סברתו: "כך באור הענין: הקב"ה אוחז בשני קצוות, הקצה האחד הוא , שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים יותר מבזולתם והקצה השני, שמענישם אפילו על שגיעה קטנה  וכל זה כדי שילמדו מהם קל וחומר, כל הפחותים מערכם, מה שלא היו יכולים ללמוד קל וחומר זה, אם היה מעניש איזו אדם בינוני, או אם היה מענישו על איזו עוון גדול והכתוב אומר:"ועל פני כל העם אכבד", משמע, שכולם יהיו נזהרים בכבודי מאז והלאה, כי כולם יקחו מוסר בקל וחומר זה. ואם לא היו גדולים גם ממני, אז לא יגיע מוסר זה לכולם, כי הגדולים מערכם יאמרו: 'לא תגיע בעדנו הרעה' ולא יקח מוסר, כי אם לפחותים מהם ואפילו לשוים להם במדרגה, לא יגיע, כי כל אחד יטעה לומר: 'אני גדול מחברי', זולת, מי שכולם מודים בו, שהו גדול מכולם, ממנו יקחו מוסר לכל. וזהו ענין קידוש ה', כי מאז יראו את ה' קדושיו. וזהו שאמר :"בקרבי אקדש", במי שהוא קרוב אלי יותר מזולתו, בו אקדש, כי על ידו,"על פני כל העם אכבד", כלומר, יגיע מוסר לכולם. והוא שנאמר:" בקרבתם לפני ה' וימתו", לפי שהיו קרובים אל ה', יותר מזולתם, על כן," וימתו". לסיכום, לקיחת המוסר לא יכולה להילמד, לא מאדם פחות ולא מאדם בינוני ולא שווה לו ואף לא מאדם גדול, אלא דווקא, במי שכולם מודים בו שהוא גדול מכולם.

אמנם, לכאורה, גם ב'הלקח' גדול כזה, יתכן ויתמהו אנשים ולא יקחו מוסר ועל זה פרש "אור החיים הקדוש", בפ' "כי תשא", על הפ':"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם...", כי כאשר ילקח ראש וגדול בעם ישראל, קודם זמנו, יתכן ויאמרו , כי אין טעם להתמיד ולשקוד,חו"ש ועוד יאמרו, יתכן כי זה האיש, מצפונו אינו כניגלה, חו"ש, לכן פרש:" כי תשא את ראש בני ישראל", כאשר תיראה מצב כזה, ש'נישא ראשו מעליו', תדע לך, כי הסיבה היא:" לפקודיהם",חסרונם בפקודים ,במצוות, מלשון," כל העובר על הפקודים",(זהר), ולא מצידו של אותו 'ראש' מעם ישראל והרי דרשו חז"ל:" אשכל הכופר דודי לי", איש שהכל בו, הוא כופר נפשם של ישראל. אף כאן, במיתת נדב ואביהו, נאמר בירושלמי יומא,א,א:" אמר רבי חייא בר אבא: בני אהרן באחד בניסן מתו ולמה הוא מזכיר מתתן ביום הכיפורים,(בקריאת התורה)?! ללמדך שכשם שיוהכ"פ מכפר, כך מתתן של צדיקים, מכפרת על ישראל".

פרשת אמור - במי ובמה הקב"ה חפץ?

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים"(ויקרא,כג,מ). מדרש ויקרא רבא, פ'-ל', מזכיר חלק ממצוות חג הסוכות, באמצעות מזמור כ"ו מתהילים כגון: ארבעת המינים, הקפת המזבח, קורבנות ואמירת ההלל בכל ימי החג, להלן:" ולקחתם לכם ביום הראשון"- הה"ד:"ארחץ בנקיון כפי"- במקח ולא בגזל דתנינן תמן:" לולב הגזול והיבש פסול...". "ואסובבה את מזבחך ה'"- כההיא דתנינן תמן:" בכל יום ויום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומר: "אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא...". "לשמיע בקול תודה"- אלו הקרבנות. "ולספר כל נפלאותיך"- אמר ר' אבין זה הלל...". 

ברצוני להציג זווית ראיה אחרת על מצוות אמירת ההלל, לא רק מהפן ההלכתי שלה, אלא בעיקר מהפן המדרשי המבטא את עומק רצון ה' לענ"ד, וכפי שאמרו חז"ל:"רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם? למוד אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו!". (ילק"ש,עקב רמז תתעג):

"אמר רב יהודה אמר שמואל:...הלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". (פסחים' קי"ז.). כלומר: על ב' סיבות אומרים את ההלל: סיבה א'-  'על כל פרק ופרק'- זמנים מסוימים- חגים! ומעניינים דברי "בעל הטורים" לפרשתנו בעניין זה:" ויקחו אליך שמן זית"- סמך 'שמן זית' ל'סוכה', לומר שגומרין ההלל כל שמונה ימי חנוכה, כדרך שגומרין אותו כל שמונת ימי החג". סיבה ב'-  גאולה מצרה שבאה על כלל ישראל! ומעניינים דברי רש"י על כך בגמרא כאן: "כלומר: שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן ויוושעו ממנה, אומרים אותו על גאולתן, כגון חנוכה!". מפשט הדברים הפשוטים והברורים, מובן שכאשר יש צרת כליה גשמית (גלות מצרים, המלחמה ביוונים בחנוכה, שואה) או רוחנית (חנוכה),כשניצלים ממנה מודים לה' באמירת הלל וכמו שפסק רבינו תם:" ...כך הוא העניין - שעיקר ההלל נתקן על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור שבשעה שהיה לכל ישראל צרה והיה הקדוש ברוך הוא עושה עמהם נס, היו עושים יום טוב והיו אומרים הלל והיו חייבין לברך על קריאתו... ועיקר התקנה לא היתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל דכתיב: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם...והיו לכם לזיכרון לפני ה' אלקיכם..." (מובא ברבינו יונה על הרי"ף ברכות,ז:).

לדברי הרב, צריך לומר הלל בברכה כאשר כל ישראל נגאלו מצרה ועשה עימם ה' נס וניצלו, כגון מלחמה, (נס נצחון המלחמה בחנוכה למשל) בין אם תקפנו אנחנו את אויבינו (מלחמת ששת הימים) ובין אם אויבינו תקפו אותנו ולמרות זאת ניצחנו (מלחמת יוהכ"פ), כדברי התנאים במדרש: "וכי תבאו מלחמה בארצכם"- במשמע בין שאתם יוצאים עליהם ובין שהם באים עליכם". (ספרי,בהעלותך פיסקא עו), בדומה לפירוש האבן עזרא,במד',י,י: "וביום שמחתכם ובמועדיכם" - ששבתם מארץ אויב, או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקיה (ס"א- חנוכה) שמחה".                                                                                         

 עד כאן בקצרה הפן ההלכתי העיקרי בפשט, ומכאן נתבונן קצת על דרך הדרש, הרמז והסוד:                                         -בדרש: "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגו"'. דוד אמר שיר למעלות: משיושיענו ויעלנו ממלכות עשו שוב אין אנו יורדין עוד לשעבוד מלכות, שנאמר: "ועלו מושיעים וגו' (עובדיה א כא), אומרים ישראל להקב"ה: אנו נאמר לך שירה על אותה מעלה שהעליתנו מן המלכות, לכך נאמר: "שיר למעלות". (מדרש תהלים מזמור קכא). כלומר, מבטיחים ישראל לה' שיאמרו לפניו שירה=הלל כאשר יעלם ויושיעם מצרות מלכות עשיו (ברוך שפטרנו), הן על ההצלה והן על כך שיותר לא תהיה גלות לעם ישראל (ברוך ה'). ועוד:  "את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן": למה נאמר זה לעצמו וזה לעצמו? מפני שהן (ישראל) חייבין לומר שירה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכיון שלא אמרו עליהם שירה, בא דוד מלך ישראל ואמר עליהם שירה שנ' (תה' קל"ו י"ט):" לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו". (מדרש תנאים לדברים פרק א), לימדונו כאן התנאים הק',,כי על כל אומה ואומה שבאה להלחם בישראל ונופלת לפניהם, צריך לומר שירה לה'!.                                                                                  

ועוד בדרש: "ר' ברכיה בשם ר' אלעזר אמר: ראוין היו ישראל לומר שירה על מפלתן של סיחון ועוג, וראוי היה חזקיהו לומר שירה על מפלת סנחריב דכתיב (דברי הימים ב' ל"ב,כה):"וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ כִּי גָבַהּ לִבּוֹ וַיְהִי עָלָיו קֶצֶף וְעַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם",למה?! כי גבה לבו!, גבה לבו מלומר שירה! אמר חזקיהו: תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה, א"ר לוי: אמר חזקיה- "מה אנו צריכין לומר נסיו וגבורותיו של הקדוש ברוך הוא, כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו, לא כבר עמד גלגל החמה באמצע הרקיע וראו נסיו וגבורותיו של הקדוש ברוך הוא עד סוף העולם?!...ריב"ל אמר: אילו אמר חזקיהו שירה על מפלת סנחריב היה נעשה הוא מלך המשיח וסנחריב גוג ומגוג והוא לא עשה כן!" (שיר השירים רבה, ד). למדנו כי חובה להודות לה' על הצלה, גם כשברור לכל כי יד ה' עשתה זאת וגם כאשר נתפרסם כבר פעם שמו בכל העולם.  ועוד: אין לימוד התורה מכפר על אמירת שבח ההלל כשצריך לאומרו כתודה לה' מהצלה. גם מובן מכאו שאמירת ההלל לה', בכוחה להביא מיד לתיקון העולם!

"ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח' ה), "הואיל וכ"כ עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לישראל לפיכך: וכשתעשה כל אלה לנו, אנו מודים ומרוממים לך על כל הפלאים שתעשה עמנו ושעשית לנו, לכך נאמר:" ארוממך אלהי המלך", ישראל מרוממים להקב"ה כשם שרוממוהו על הים...לעתיד לבוא הם אומרים שירה והברכה! תמיד, שנאמר:" ואברכה שמך לעולם ועד", אין לנו מלאכה אלא לברכך ברכות חדשות, וכה"א:"בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה". ( מדרש תהלים מזמור קמה). ההודיה החדשה לה' בברכה, היא אפילו על הפלא של חזרת העם לארצו, עת ייראו שוב מחדש ברחובות ילדים משחקים וזקנים על משענתם ואין צורך לחכות באמירת ההלל עד שנראה פלאי פלאות 'כימי צאתנו מארץ מצרים'. -"ר' חנינא אמר: על כל שבח ושבח שישראל משבחין להקב"ה, הוא משרה שכינתו עליהם, ומה טעם, ואתה קדוש יושב תהלות ישראל (תהלים,כב ד). (מדרש תהלים,יח). למדנו כי אמירת השבח לה' גורמת להשראת שכינה בישראל!                                   

 ועוד, "אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כבר עשית לנו כל הנסים הללו, ואף אנו לא נהיה כפויי טובה, ומה יש לנו לעשות, לומר לפניך שירות ותשבחות (מדרש תהלים,כב). עלינו להודות לה' על הניסים שעשה לנו, על ההצלה מן הגלות בכלל ומהשואה הקשה בפרט על נצחון המלחמות וכו', כדי שלא נחשב חו"ש ככפויי טובה!

ובזוהר: "קודשא בריך הוא אתרעי בהו באינון דמברכין ליה ותיאובתיה בברכתא דלתתא... ועל רזא דא כתיב (שמואל א ב): "כי מכבדי אכבד"- אלין אינון דמברכין ליה לקודשא בריך הוא, "ובוזי יקלו"- אלין אינון דלא מברכין ליה לקודשא בריך הוא ומנעין ברכתא מפומייהו!! (זוהר,עקב,רעא.). למדנו כי ה' חפץ באלו המברכים אותו ותאוותו היא לברכה המגיעה מאיתנו אליו ועליהם נאמר: "כי מכבדי אכבד" ועל המונע עצמו מלברך את ה' נאמר:" ובוזי יקלו".                                                                                                                               - "הַלְלוּ יָהּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה" (תהלים,קיא,א) "ועדה"- אלין אינון ישראל כד מתכנשי בעשרה לאודאה ליה לקודשא בריך הוא ובגין כך אית לאודאה ליה לקודשא בריך הוא על טב ועל ביש ולפרסמא קמי כלא, דאי תימא: הא איהו ידע אמאי אצטריך לפרסמא?! אלא בדא אתייקר קודשא בריך הוא בעלמא לפרסמא נסא ועל דא קודשא בריך הוא כתיב ביה: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל,לח,כג) (זוהר תרומה,קעד.).                   -החפץ להגדיל,לקדש וליידע את שם ה' בעולם, יצטרף לעדה המתכנסת 'ברוב עם הדרת מלך' ומודה לה' ומפרסמת ניסיו שעשה ועושה עמנו.  "טוב להודות לה"!.

פרשת בהעלותך - מדוע "נתחייבו 'שונאיהן של ישראל' שחיטה"?

 הסיפור החל כך: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים, וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ... "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע ".  ומסתיים כך: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ, וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה, הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְקֹוָק בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד".(במדבר,יא,ד-לג). על עניין זה התבטא ריש לקיש ואמר: אל תיקרי 'וישטחו' אלא: 'וישחטו', מלמד שנתחייבו שונאיהן של ישראל שחיטה"! (יומא,עה:). ולא נתבאר כ"כ, על מה ולמה אמר כן ובעצם ,מדוע אכן קרה כך,שחרה אף ה' בהם כ"כ בחומרה, בעוד שזוכרים אנו תלונות כאלו  בפ' 'בשלח':" וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב"? ושם התגובה איננה חמורה כמו כאן, אלא אוהדת ומבינה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא"(שמות,טז). א"כ, ננסה לעמוד על כמה הסברים לעניין.  "והנה נתחייבו עתה בעונש הגדול הזה ולא נתחייבו כן בפעם הראשונה ששאלו הבשר ,לפי שהשאלה ההיא הייתה קודם מתן תורה וקודם ירידת המן ולא נשלמו עדיין באמונות האלקיות, אבל אחרי שירד להם המן, מזון נכבד מאוד ושעמדו בסיני וראו את מעשה ה' כי נורא הוא והיה ארון הברית לפניהם וענן כבודו עליהם ואש מן השמים ירד על זבחיהם, לא היה ראוי שיס(ת)פקו בהשגחתו ולא ביכולתו, כל שכן שכבר נתן להם פעם אחרת את השליו ואיך אמרו עתה: "מי יאכילנו בשר"?...והנה יראה שמאסתם אותו באמרכם: "למה זה יצאנו ממצרים", כאלו מאסתם את דבקות אלקותו". מלמדנו ה 'אברבנאל' כאן כי בתלונתם כאן בשניה, נתגלתה מגרעתם כשורשית ואין זו כתלונת ילד מובנת ומתקבלת כבראשונה ולכן ראויים להענש כעת ובחומרה.   המשנה הראשונה במס' כריתות, מונה כשלושים ושש כריתות בתורה, אחד מהם הוא: 'השוחט והמעלה בחוץ', כלומר השוחט קרבן והמקריבו חוץ לביהמ"ק ובמדבר נאסר לישראל לאכל בשר, אלא א"כ מקדישה ומקריבה שלמים במשכן,כדעת רבי ישמעאל בחולין יז.(ולא כדעת ר' עקיבא,כפי שנפסק ברמב"ם,ב'שחיטה',ד,יז) וכעת רצו לאכל בשר באופן חופשי, בשר תאוה מחוץ למשכן, א"כ סובר 'המהרש"א',הרי הם מתחיבים כרת וראויים למיתה כפי שאכן קרה. ולכאורה,היה נראה שיש קושי על דבריו, שהרי בשלב הזה העם רק מתלונן שהוא רוצה בשר,הרי אין הוא עדיין נוחר או שוחט בשר וידועים דברי חז"ל,קידושין מ.: "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר:"און אם ראיתי בליבי לא ישמע ה'"(תהי',סו,יח), אלא שהמשך הגמרא שם מיישב:" מחשבה שעושה פרי",כלומר שקיים מחשבתו ועשה(רש"י), "הקב"ה מצרפה למעשה" שנאמר:" הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם".(ירמ',ו,יט) וסוף דבר, שאכלו השליו בכל שטח המחנה העיד על תחילתו ואכן הם חייבים.           דעת המהרש"א מקשרת אותנו לדעת ה 'רי"ף' ב'עין יעקב',יומא,עה: לשיטתו, נתחייבו 'שונאיהם של ישראל' שחיטה, משום שאכלוהו ללא שחיטה ומנין שהשליו טעון שחיטה? שהרי הסיפור מוזכר בתהילים,(ע'ח,כו-ל) ושם מוגדר השליו כעוף: "יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן, וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף, וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם, לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם" והרי עוף טעון שחיטה והם אספוהו כדגים שאינם טעונים שחיטה, כפי שנלמד מפרשתינו,(יא,כב): "אם את כל דגי הים יאסף להם","מכאן דדגים לאו בני שחיטה הם, אלא באסיפה בעלמא סגי".(חולין,כז:) ועל ביטול השחיטה וש'אכלוהו בעודנו חי' ,כלשון הרי'ף, נתחייבו שחיטה.   נסיים בדעת הנצי"ב(הרב נפתלי צבי יהודה ברלין)."כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר, כי טוב לנו במצרים"(יא,יח). אין הבעיה נעוצה בדרישת הבשר,"וכי שומעין לשוטה מה שהוא מבקש?!"(שמו"ר,מא,ג), אלא במה שנאמר אחריו ובכך נתנו מגרעת ביציאת מצרים אשר היא יסוד לכל התורה ומואסים הם בכבוד גילוי השכינה שבקירבם ובהעדפתם עונג אכילת בשר על פני תענוג גילוי שכינה, הרי שאין בזיון ומאוס גדול מזה ועוד, 'שתוהים הם בכלל על הראשונות' ודומים כאילו לא רצו לצאת ומי שלא יצא מת בימי החושך, על כן גם הם יספו".    ונזכה לראותם בתחייתם בב"א.

 

 

פרשת שלח לך - המורדים

והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמור: הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא... ושם ראינו את הנפילים בני ענק... ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא... וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל... ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב... ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר... אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צילם מעליהם וה' אתנו אל תיראום" (במדבר פר' י"ג,י"ד).

דברי עשרת המרגלים הרשעים, מוגדרים בפי יהושע וכלב כ-מרידה בה', 'בה' אל תמרדו'. מדרש ה'ספרא' בחקותי, מבאר את הפס':" ואם לא תשמעו לי", אין 'לי' אלא זה שהוא יודע את ריבונו ומתכון למרוד בו וכן הוא אומר: "כנמרוד גיבור ציד לפני ה'" 'לפני ה''- זה שהוא יודע את רבו ומתכון למרוד בו וכן הוא אומר: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד", 'לה''- אלו שיודעים את ריבונו ומתכון למרוד בו". כלומר, למרידה, חובה שתוקדם ידיעת והכרת הנמרד 'ופריקת עול אדוניו ממנו בהחלט', כהגדרת המלבי"ם בספרו 'יאיר אור'. ומי כמוהם, דור יוצאי מצרים, אשר חזו וראו נפלאות ה' במצרים ובמדבר, שיודעים את רבם ובאומרם 'כי חזק הוא ממנו', התכוונו כי אין ביכולתו להכניע את יושבי הארץ, האין זה מרד מובהק?! ועוד להם שהמרידו את העם נגד ה' ומשיחו וכך עשו: "כאדם שיש לו מת והוא צווח ובוכה, כך הם, כיון שבאו מתור הארץ, עמדו ופיזרו עצמם בכל שבטי ישראל כל אחד ואחד בתוך שבטו ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו ובניו ובנותיו באים עליו והם אומרים לו:" מה לך מרי?" ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם:" אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי, היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם היאך הם עתידים לשלוט בכם, מי יוכל לראות פני אחד מהם. מיד הם כולם גואים בבכיה... עד שהיו השכנות שומעות, אף הן היו בוכות... עד שהיה כל השבט בוכה... עד שנעשו שישים ריבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום..."(ילק"ש).

פן נוסף של מרד מתברר מסרובם להלחם על הארץ ולרשת אותה: "ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ עלה רש, כאשר דיבר ה' אלקי אבותיך לך אל תירא ואל תחת... ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלקיכם" (דברים א'). מרד נוסף, "מאסו בארץ חמדה", למרות תאוריו הרבים של ה' בטיב הארץ: "ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות... ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש".

  מקרה נוסף של מרד, מופיע בפרשת 'קורח', גם שם, קומץ קטן מאוד של רשעים מצליח לסחוף אחריו את כל העם: "הלך קורח כל אותו הלילה והיה מטעה את ישראל ואומר להם ומה אתם סבורים שאני עוסק ליטול אותה הגדולה לעצמי, אני מבקש שתהיה הגדולה חוזרת על כולנו, שמשה נטל מלכות לעצמו ואת הכהונה הגדולה נתן לאהרן אחיו... והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי לו, עד שנשתתפו בידו... שנאמר :"ויקהל עליהם קרח את כל העדה". מיד ביקש ה' לכלות את כל העדה: "הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע" לולי בקשת משה ואהרן 'האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף', כבר  היו כולם כלים, אמר להם הקב"ה: "יפה אמרת, אני מודיע את הדבר מי מרד ומי לא מרד, מי חטא ומי לא חטא". (מדרש תנחומא, קרח).

עוד משותף בין שני המקרים, רק המורדים עצמם נענשו במות מידי ושאר העם, למרות שהצטרפו אליהם, נותרו בחיים. מקרי מרידה נוספים מוזכרים בתורה: דור אנוש, שמרדו בה' (סיפרי,דברים, מג) ועבדו ע"ז, הענישם ה' כאשר הציף עליהם את האוקינוס. דור המבול מרדו ולא למדו מדור אנוש וגם אותם מחקו המים וכן סדום הפכה ה' והמטיר עליה אש וגופרית לאחר שמרדו בו. ולכאורה נראה כי יש כאן איפה ואיפה, ברשעי ישראל נענשים רק 'הגרעין המייסד' של המרד ואצל הגויים מתקיים: "ויאמרו, הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו"?!

על כך עונה המדרש: "כי ידעתי בגוד תבגוד ופושע מבטן קורא לך, למען שמי אאריך אפי ותהילתי אחטום לך לבילתי הכריתך" (ישע', מח), אלו ישראל שיחד שמו עליהם, 'אנוכי ה' אלקיך' ולכך האריך אפו עם ישראל שלא טרדם וגבה מהם קימעה קימעה בגלות, כדי לנקותם ולא ביקש למחותם, שלא יתחלל שמו בהם, שכן בני דור המדבר מרדו בקב"ה וביקש לכלותם והאריך אפו עמהם למען שמו, כדי שלא יתחלל שמו בגויים" (מדרש רבה במדבר). וכן כך מסכים ה' לתפילת משה בפרשתנו: "סלחתי כדבריך".

פרשת בלק - בלי עין הרע [של בלעם]

  רבי יהושע אומר:" עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם".(מסכת אבות פרק ב,יא).

"ומפורסם הוא בתלמוד שעין הרע, הוא עין הרואה את חבירו או את נכסיו דרך קנאה ושנאה והוא מזיק אותו ונכסיו, ועל כן אמרו בפרק המקבל [ב"מ קז א] וכן בפרק השותפין שרצו [ב"ב ב ב]:" אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה", משום דקלי לה בעיניה... וכן בפרק המקבל [ב"מ קז ב] אמרו:" תשעה ותשעים מתים בעין הרע ואחד מת במיתת עצמו". ואל תתמה מזה שיצאו ניצוצות מהעין מזיקין...כן יש בני אדם זכי החוש מתפעלים מעין הרע, ועל זה אמר כי מי שיש לו עין הרע על חבירו, יצא מהעולם מהרה. כי כמו שמוציא הבל מעיניו לשרוף את חבירו ונכסיו, כל שכן שהוא נשרף באותו הבל ותשלוט בו הקנאה וירקבו עצמותיו, שנאמר: 'ורקב עצמות קנאה' [משלי יד ל].(מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק ב).

"מי שאינו שמח בחלקו ועויין את חברו העשיר ממנו מתי יעשיר עושר גדול כמוהו והוא גורם רע לעצמו. ולחברו כאשר אמרו חכמי הטבע. מכל אשר לרעהו, אויר עולה מן המחשבה ההוא ושורף את הדברים שעויין בהם בעיניו הרע. גם בקרבו ישרף אחר שמתאווה לדברים שאין יכולת מצוי בידו לעשות, המחשבה ההיא מקלקלת גופו כי יתקצר רוחו ומוציאתו מן העולם וזהו עין הרע..." (פירוש רבינו יונה,שם).

בבא מציעא דף קז: דברים ז':" והסיר ה' ממך כל חולי", אמר רב: זו עין. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד. אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ. רש"י: כל חלי - דבר שכל החלאים תלוין בו, וזו העין, עין רעה.

עבד מה דעבד - יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת: אם מת בזמנו אם בעין רעה. ומסביר המהר"ל בחידושי אגדות שם,את הגמרא הנ"ל:

"והסיר ה' ממך וכו'. יש לך לדעת כי ארבע יסודות הם בעולם ובהם העולם נוהג בשווי, ועל ידם יוצא העולם מן השווי ומקבל האדם שנוי והוא החולי. ומי שסובר "והסיר ה' ממך כל החולי", זו עין הרע, כי עין הרע יש בו כח אשר שורף ומקבל האדם היזק מן המזיק בעל עין הרע אשר יש לו כח אשיי שורף, וסבר, כי יסוד האש עיקר שעל ידו בא שנוי בעולם לפי כח היסוד הזה".

-נמצאנו למדים מן המקורות לעיל,כי השילוב של ראיה תוך כדי קינאה או שינאה, היא זו שגורמת לפעולת ההיזק בזולתו, בין בגופו בין בממונו ואפילו באורך ימיו.

"וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק... וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם",(כב,לט). "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם, וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה..."(כג,יג). "וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם, וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן",(כג,כז).  לכן,לא בכדי 'תיצפת' בלעם ממקומות גבוהים על ישראל, כך יוכל לראות את כל המחנה ולהזיק בראיתו.

עוד בימי האבות נמצאו הוכחות כי חששו לעין הרע וגם אכן היא הזיקה!, כך אנו מוצאים כי שרה אמנו הטילה עין הרע בהגר שיפחתה ונפל עוברה: "כתיב (בתחילה):'ויבא אל הגר ותהר'. ומה ת"ל (אח"כ): 'הנך הרה וילדת בן'? אלא מלמד שהכניסה בה שרה עין רעה והפילה עוברה (הראשון)". (בראשית רבה פרשה מה).   וכן חשש יעקב אבינו מעיה"ר לכך הזהיר את בניו:" וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ויאמר לבניו למה תתראו".  אמר יעקב לבניו: אתם גבורים אתם נאים, אל תכנסו בשער אחד ואל תעמדו במקום אחד, שלא תשלוט בכם עין הרע".(בראשית רבה פרשה צא).

-ובכל זאת,ישנם האומרים כי אין ממש בעניין זה וכי הוא 'הבל ורעות רוח' ואין לחשוש לו. ואכן ישנה התייחסות בספרות השו"ת לדילמא, שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן כו:" בענין עין הרע, ודאי יש לחוש אבל אין להקפיד הרבה כי בדברים כאלו הכלל:" מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה...".  וכדוגמא לחשש מפני עיה"ר,הסתרת העובדה שהאשה בהריון, שישנם החוששים לו,עונה הרב:" אבל איני רואה בזה שאשה צעירה שהוא כדרך העולם להתעבר, שיהיה שייך עין הרע ואין להקפיד בזה... וגם רק בדבר שלא מצוי לפי דרך העולם שייך לחוש ולא לדברים מצויים".

ובדומה לתשובה זו, כך משיב,יבדל"א, הרב עובדיה יוסף,'יביע אומר',ד,י:" נשאלתי מבחור בן תורה מישיבת פורת יוסף פעה"ק ירושלים ת"ו, בענין צוואת ר"י החסיד ששני אחים לא ישאו ב' אחיות, ובהיות שהוצע לו שידוך כזה שהוא מתאים מכל הבחינות, נפשו לשאול הגיעה אם יש מקום להקל בזה. והנני להשיב בקצרה כמסת הפנאי:   בספר חסידים (סי' תעז):" שני אחים הנשואים שתי אחיות, אחד מהם ימות, או לא יצליחו, לכך לא ישאו, ואם נעשה הדבר כך אחד מהם יגרש את אשתו..." ולפע"ד אדרבה, בזה הזמן יש להקל מבזמן הש"ס, וכמו שמצינו בכמה עניני רוח רעה שבטלו בזה"ז, וכמ"ש התוס' חולין (קז:) גבי רוח רעה דשיבתא... והאכא נמי לענין עין הרע שאין לחוש כ"כ בזה"ז, ודלא קפיד לא קפדי בהדיה. בשורות טובות לכל עם ישראל, ובלי עין הרע!.

 

 

 

פרשת עקב - עשו עצמן כסילים

" וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". (במדבר,יג,א-ג), ומבאר בעל הטורים: "שלח לך אנשים"- סופי תיבות: חכם, שיהיו אנשים חכמים וצדיקים". ועוד מבעל הטורים:"ראשי בני ישראל המה": 'המה'- עולה נ', מלמד שהיו שרי חמשים".  רש"י: "כלם אנשים" - כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו.  " וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: אָנֹכִי הֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" (מלכים א,ב,א-ב). ומבאר הרד"ק: "והיית לאיש" - זריז ומושל בנפשך וכובש את יצרך...וכן:" ועמשא בן איש" רוצה לומר: גדול ונכבד. וכן כולם "אנשים"- גדולים ונכבדים".      אם כן,  המרגלים היו מורמים מעם, הן בשררה, הן במעלה, במידות, בכיבוש היצר וכד', כפי שלמדים אנו כאן מדברי חז"ל בהגדרת המושג-'אנשים'. אך מה רבתה ההפתעה והאכזבה הנוראה ממעשיהם ודבריהם, בחזרתם למחנה ישראל, מרדו והמרידו נגד ה'! ("אך בה' אל תמרודו", אומרים כלב ויהושע לעם כאשר נמשכו אחר הסתת המרגלים) ומתאר המדרש כיצד בפועל הצליחו לשכנע ולהסית את העם:" ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר:" דברי נרגן כמתלהמים"- כאדם שיש לו מת והוא צווח ובוכה, כך הם, כיון שבאו מתור הארץ, עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל, כל אחד ואחד בתוך שבטו ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו ובניו ובנותיו באים עליו והיו אומרים לו: מה לך מרי?! ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם: אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי, היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם, היאך הן עתידים לשלוט בכם, מי יוכל לראות פני אחד מהם?!!!... מיד הם כולן גועין בבכיה, בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות את הדבר, אף הן היו בוכות, עד שהיתה משפחה למשפחה משמעת, עד שהיה כל השבט בוכה, וכן חברו מבכה שבטו וכן כל אחד ואחד, עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום!." (ילק"ש,שלח רמז תשמג), [אגב,כעבור דורות רבים, ישווה בעל ה-'אם הבנים שמחה',הרב טייכלר הי"ד,את מעשה זה של המרגלים, לרבנים בני דורו שהתנגדו לעליה לארץ ולציונות...]. חז"ל במדרש רבא,'שלח',ט"ז,ה, נותנים דעתם על התעתוע הנורא,בין צדקותם הגדולה ובין רוע זדון ליבם:" מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל" (משלי,כו,ו) וכי כסילים היו מרגלים והלא כבר נאמר שלח לך אנשים ובכ"מ שנאמר 'אנשים' בני אדם צדיקים הם!... לאלו את קורא כסילים?!  אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דבה על הארץ שנא' (משלי י,יח):"וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל",אעפ"כ בני אדם גדולים היו ועשו עצמן כסילים!!! עליהם אמר משה (דברים לב,כ):"כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם"-שנבחרו מכל ישראל מפי הקדוש ברוך הוא ומפי משה...מכאן שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקב"ה על כל אחד ואחד פלוני משבט פלוני ואמר לו ראויים הם! ומניין שאמר הקדוש ברוך הוא שהיו ראויים? שנאמר (במדבר יג) וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' ואחר כך לסוף ארבעים יום נהפכו ועשו כל הצרה וגרמו לאותו דור שילקה באותה המכה שנאמר: "כי דור תהפוכות המה"- שנתבררו צדיקים ונתהפכו!!!.    הרי לפנינו סיפור, לדוגמא מדויקת למאמר חז"ל בפרשתנו:" אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר:דברים י':    " ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך...". (ברכות,לג,ב) ומבאר רש"י:" הכל בידי שמים" - כל הבא על האדם ביד הקדוש ברוך הוא; כגון ארוך, קצר, עני, עשיר, חכם, שוטה, לבן, שחור, הכל בידי שמים הוא, אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים, את זו מסר בידו של אדם, ונתן לפניו שתי דרכים, והוא יבחר לו יראת שמים".  כלומר, הבחירה באיזה כיוון לפעול ואיזו החלטה להחליט,בעניני קדושה,טהרה,סור מרע ועשה טוב, נתן והשאיר הקב"ה בידינו ולפי מה ואיך שנחליט לפעול-נתוגמל ונקבל שכר!. ומבאר ה'תורה תמימה' בפרשתינו, הערה יב: "...מפני שמדה זו ד'יראה', היא רק בידי האדם ורצונו, ועל ידה באים ומסתעפים שמירת המצות והמדות, לכן דורש הקדוש ברוך הוא רק את זה ממנו, אבל יתר הקנינים והשלמות, בידי שמים הן והוא ינחילם את האדם הירא אותו, והוי כונת הלשון:" ללכת בכל דרכיו וכו'", כלומר, כל אלה הם תכלית היראה והם באמת באים ע"י סיוע מהקב"ה וכמ"ש ביומא ל"ט א':" הבא לטהר מסייעין אותו".  

" וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". (במדבר,יג,א-ג), ומבאר בעל הטורים: "שלח לך אנשים"- סופי תיבות: חכם, שיהיו אנשים חכמים וצדיקים". ועוד מבעל הטורים:"ראשי בני ישראל המה": 'המה'- עולה נ', מלמד שהיו שרי חמשים".  רש"י: "כלם אנשים" - כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו.  " וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: אָנֹכִי הֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" (מלכים א,ב,א-ב). ומבאר הרד"ק: "והיית לאיש" - זריז ומושל בנפשך וכובש את יצרך...וכן:" ועמשא בן איש" רוצה לומר: גדול ונכבד. וכן כולם "אנשים"- גדולים ונכבדים".      אם כן,  המרגלים היו מורמים מעם, הן בשררה, הן במעלה, במידות, בכיבוש היצר וכד', כפי שלמדים אנו כאן מדברי חז"ל בהגדרת המושג-'אנשים'. אך מה רבתה ההפתעה והאכזבה הנוראה ממעשיהם ודבריהם, בחזרתם למחנה ישראל, מרדו והמרידו נגד ה'! ("אך בה' אל תמרודו", אומרים כלב ויהושע לעם כאשר נמשכו אחר הסתת המרגלים) ומתאר המדרש כיצד בפועל הצליחו לשכנע ולהסית את העם:" ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר:" דברי נרגן כמתלהמים"- כאדם שיש לו מת והוא צווח ובוכה, כך הם, כיון שבאו מתור הארץ, עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל, כל אחד ואחד בתוך שבטו ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו ובניו ובנותיו באים עליו והיו אומרים לו: מה לך מרי?! ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם: אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי, היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם, היאך הן עתידים לשלוט בכם, מי יוכל לראות פני אחד מהם?!!!... מיד הם כולן גועין בבכיה, בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות את הדבר, אף הן היו בוכות, עד שהיתה משפחה למשפחה משמעת, עד שהיה כל השבט בוכה, וכן חברו מבכה שבטו וכן כל אחד ואחד, עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום!." (ילק"ש,שלח רמז תשמג), [אגב,כעבור דורות רבים, ישווה בעל ה-'אם הבנים שמחה',הרב טייכלר הי"ד,את מעשה זה של המרגלים, לרבנים בני דורו שהתנגדו לעליה לארץ ולציונות...]. חז"ל במדרש רבא,'שלח',ט"ז,ה, נותנים דעתם על התעתוע הנורא,בין צדקותם הגדולה ובין רוע זדון ליבם:" מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל" (משלי,כו,ו) וכי כסילים היו מרגלים והלא כבר נאמר שלח לך אנשים ובכ"מ שנאמר 'אנשים' בני אדם צדיקים הם!... לאלו את קורא כסילים?!  אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דבה על הארץ שנא' (משלי י,יח):"וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל",אעפ"כ בני אדם גדולים היו ועשו עצמן כסילים!!! עליהם אמר משה (דברים לב,כ):"כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם"-שנבחרו מכל ישראל מפי הקדוש ברוך הוא ומפי משה...מכאן שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקב"ה על כל אחד ואחד פלוני משבט פלוני ואמר לו ראויים הם! ומניין שאמר הקדוש ברוך הוא שהיו ראויים? שנאמר (במדבר יג) וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' ואחר כך לסוף ארבעים יום נהפכו ועשו כל הצרה וגרמו לאותו דור שילקה באותה המכה שנאמר: "כי דור תהפוכות המה"- שנתבררו צדיקים ונתהפכו!!!.    הרי לפנינו סיפור, לדוגמא מדויקת למאמר חז"ל בפרשתנו:" אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר:דברים י':    " ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך...". (ברכות,לג,ב) ומבאר רש"י:" הכל בידי שמים" - כל הבא על האדם ביד הקדוש ברוך הוא; כגון ארוך, קצר, עני, עשיר, חכם, שוטה, לבן, שחור, הכל בידי שמים הוא, אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים, את זו מסר בידו של אדם, ונתן לפניו שתי דרכים, והוא יבחר לו יראת שמים".  כלומר, הבחירה באיזה כיוון לפעול ואיזו החלטה להחליט,בעניני קדושה,טהרה,סור מרע ועשה טוב, נתן והשאיר הקב"ה בידינו ולפי מה ואיך שנחליט לפעול-נתוגמל ונקבל שכר!. ומבאר ה'תורה תמימה' בפרשתינו, הערה יב: "...מפני שמדה זו ד'יראה', היא רק בידי האדם ורצונו, ועל ידה באים ומסתעפים שמירת המצות והמדות, לכן דורש הקדוש ברוך הוא רק את זה ממנו, אבל יתר הקנינים והשלמות, בידי שמים הן והוא ינחילם את האדם הירא אותו, והוי כונת הלשון:" ללכת בכל דרכיו וכו'", כלומר, כל אלה הם תכלית היראה והם באמת באים ע"י סיוע מהקב"ה וכמ"ש ביומא ל"ט א':" הבא לטהר מסייעין אותו".  

פרשת כי תצא - דע את האויב!

"ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך: הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל, אם יטיבו דרכיהם, העולם קיים וישמחו השמים ותגל הארץ, גם ה' אלקינו ישמח ויגל בנו, ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה, יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לניצחון זה, אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה על דרך אומרם (אבות פ"ד):" איזהו גבור הכובש את יצרו", שאין גבורה גדולה מזו, ולזה אמר:" למלחמה"- בפת"ח תחת הלמ"ד.  ואומרו:" על אויביך" בא להעיר, כי לא מלחמה זו כגיבור הלוחם ללכוד עיר וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו, שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב, יקום עליו ויאבדהו מן העולם. ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו".  'אור החיים הקדוש', דברים,כא,י, בתחילת פרשתנו על הפסוק:" כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ".

משל למלך שהיה לו בן יחיד והיה אוהב אותו מאוד וציוה עליו באהבתו שלא יתקרב לאישה רעה, משום שכל מי שיקרב אליה אינו כדאי להיכנס לתוך ארמון המלך. הסכים הבן לעשות את רצון אביו באהבה. מחוץ לבית המלך הייתה זונה אחת יפת תואר ויפת מראה, אמר המלך,מבקש אני לראות חפצו של בני אלי, קרא לזונה ואמר לה: לכי פתי את בני שאראה כמה חפצו אלי!.  אותה זונה מה היא עושה? הולכת אחרי בן המלך ומתחילה לחבקו ולנשקו ולפתותו בכמה פיתויים. אם הבן הגון הוא ומציית למצוות אביו, גוער הוא בה ואינו שומע לה ודוחה אותה ממנו, אז אביו שמח בבנו ומכניסו לתוך פרגוד היכלו ונותן לו מתנות ותשורות וכבוד רב. ומי גרם לכל הכבוד הזה לבן? הווי אומר: אותה זונה! וודאי שבח גדול יש לה, שעשתה את מצוות המלך וגם שגרמה לו לבן לכל הטוב ההוא וכל אהבת המלך אליו. בוא וראה, אם לא יהא מקטרג זה, לא יירשו הצדיקים אותם גנזים עליונים שעתידים הם לרשת לעולם הבא. אשרי אלה שפגשו במקטרג זה וניצלו ממנו, שבגללו יורשים הם כל אותם טובות וחמדות של עולם הבא ש- 'עין לא ראתה אלוקים זולתך', על כן צריכים הצדיקים להחזיק לו טובה!.

משל נפלא זה, שמקורו בזוהר תרומה,קס"ג.,מלמדנו מה תפקיד היצר הרע בבריאה ומדוע בראו ה' ומתמצת ה-'אור החיים הקדוש', בבראשית,ג,א, את תפקידו וחשיבותו של יצר זה:" ואם תאמר: למה יברא ה' בריה רעה כזו לתקלה?!, דע כי בריה זו כל מה שהפליא ה' בגודל בחינתה(=ככל שקשה הנסיון), כן גודל בחינת השגת הנפש בעולם העליון!, כי לפי התעצמות הצריך לאדם לנצחון, כן יטול שכרו כמאמרם ז"ל (אבות פ"ה):" לפום צערא אגרא" ואם היה מגביל שיעור כח המסית בשיעור מועט, אין מקום לרוצה להשיג השגה גדולה להשיגה, כי אין השגה זולת אמצעות ניצחון המסית. וצא ולמד מהאמור בספר זוה"ק (תרומה קסג א) במשל בן מלך אשר ציוהו אביו לבל קרוב להזונה ואת הזונה צוה להסיתו לבחון בן יכבד אב יעוין שם. ומעתה הפליא ה' להתחסד עם אוהביו להכין להם דבר שבאמצעותו ישיגו עלות במעלות חיים הנצחיים, אשרי העם שככה לו",עכ"ל.

על הקשיים בהתמודדות מול יצר זה, אין צורך להרחיב, הרי הם מוכרים לנו כשנות חיינו ומיום הגיחנו, רק נזכיר את דברי חז"ל ממס' סוכה,נ"ב: המתמצתים את שאיפותיו ואת אחת מהדרכים להתמודד מולו:" אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו!, שנאמר תהלים לז:" צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו - אינו יכול לו!, שנאמר תהלים לז:" ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו". למדונו כאן חז"ל פרט חשוב ביותר,בראש ובראשונה אתה בעצמך צריך להתנגד לו שלא יתגבר עליך ועל גבי רצונך זה כבר יעזור לך ה' לנצחו וכפי שכותב המהרש"א חידוא"ג, קידושין,ל,ב: "...האי קרא:" צופה רשע גו",' בשטן איירי ולא ברשע אדם, כמ"ש:" הוא השטן הוא היצה"ר הוא מלאך המות" ואמר שהקב"ה עוזרו מלהחטיאו, דאע"ג "דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", מ"מ "הבא ליטהר מסייעין אותו".

וכמו שמלמד 'צידקת הצדיק',נ'א:" כי היצר מתגבר בכל יום ואולי מחר לא ינצחנו, רק העיקר לבקש מהש"י שיהיה בעזרו שזהו מבטח נאמן כי גואלו חי...(וכמו שעזר ה' לפלטיאל, שחי עם מיכל),כי הוא נקרא 'פלטיאל'-שפלטו אל מן העבירה,שלא נגע במיכל, שזכה לסייעתא דשמיא ולא מהשתדלותו".

 

"ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך: הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל, אם יטיבו דרכיהם, העולם קיים וישמחו השמים ותגל הארץ, גם ה' אלקינו ישמח ויגל בנו, ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה, יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לניצחון זה, אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה על דרך אומרם (אבות פ"ד):" איזהו גבור הכובש את יצרו", שאין גבורה גדולה מזו, ולזה אמר:" למלחמה"- בפת"ח תחת הלמ"ד.  ואומרו:" על אויביך" בא להעיר, כי לא מלחמה זו כגיבור הלוחם ללכוד עיר וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו, שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב, יקום עליו ויאבדהו מן העולם. ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו".  'אור החיים הקדוש', דברים,כא,י, בתחילת פרשתנו על הפסוק:" כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ".

משל למלך שהיה לו בן יחיד והיה אוהב אותו מאוד וציוה עליו באהבתו שלא יתקרב לאישה רעה, משום שכל מי שיקרב אליה אינו כדאי להיכנס לתוך ארמון המלך. הסכים הבן לעשות את רצון אביו באהבה. מחוץ לבית המלך הייתה זונה אחת יפת תואר ויפת מראה, אמר המלך,מבקש אני לראות חפצו של בני אלי, קרא לזונה ואמר לה: לכי פתי את בני שאראה כמה חפצו אלי!.  אותה זונה מה היא עושה? הולכת אחרי בן המלך ומתחילה לחבקו ולנשקו ולפתותו בכמה פיתויים. אם הבן הגון הוא ומציית למצוות אביו, גוער הוא בה ואינו שומע לה ודוחה אותה ממנו, אז אביו שמח בבנו ומכניסו לתוך פרגוד היכלו ונותן לו מתנות ותשורות וכבוד רב. ומי גרם לכל הכבוד הזה לבן? הווי אומר: אותה זונה! וודאי שבח גדול יש לה, שעשתה את מצוות המלך וגם שגרמה לו לבן לכל הטוב ההוא וכל אהבת המלך אליו. בוא וראה, אם לא יהא מקטרג זה, לא יירשו הצדיקים אותם גנזים עליונים שעתידים הם לרשת לעולם הבא. אשרי אלה שפגשו במקטרג זה וניצלו ממנו, שבגללו יורשים הם כל אותם טובות וחמדות של עולם הבא ש- 'עין לא ראתה אלוקים זולתך', על כן צריכים הצדיקים להחזיק לו טובה!.

משל נפלא זה, שמקורו בזוהר תרומה,קס"ג.,מלמדנו מה תפקיד היצר הרע בבריאה ומדוע בראו ה' ומתמצת ה-'אור החיים הקדוש', בבראשית,ג,א, את תפקידו וחשיבותו של יצר זה:" ואם תאמר: למה יברא ה' בריה רעה כזו לתקלה?!, דע כי בריה זו כל מה שהפליא ה' בגודל בחינתה(=ככל שקשה הנסיון), כן גודל בחינת השגת הנפש בעולם העליון!, כי לפי התעצמות הצריך לאדם לנצחון, כן יטול שכרו כמאמרם ז"ל (אבות פ"ה):" לפום צערא אגרא" ואם היה מגביל שיעור כח המסית בשיעור מועט, אין מקום לרוצה להשיג השגה גדולה להשיגה, כי אין השגה זולת אמצעות ניצחון המסית. וצא ולמד מהאמור בספר זוה"ק (תרומה קסג א) במשל בן מלך אשר ציוהו אביו לבל קרוב להזונה ואת הזונה צוה להסיתו לבחון בן יכבד אב יעוין שם. ומעתה הפליא ה' להתחסד עם אוהביו להכין להם דבר שבאמצעותו ישיגו עלות במעלות חיים הנצחיים, אשרי העם שככה לו",עכ"ל.

על הקשיים בהתמודדות מול יצר זה, אין צורך להרחיב, הרי הם מוכרים לנו כשנות חיינו ומיום הגיחנו, רק נזכיר את דברי חז"ל ממס' סוכה,נ"ב: המתמצתים את שאיפותיו ואת אחת מהדרכים להתמודד מולו:" אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו!, שנאמר תהלים לז:" צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו - אינו יכול לו!, שנאמר תהלים לז:" ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו". למדונו כאן חז"ל פרט חשוב ביותר,בראש ובראשונה אתה בעצמך צריך להתנגד לו שלא יתגבר עליך ועל גבי רצונך זה כבר יעזור לך ה' לנצחו וכפי שכותב המהרש"א חידוא"ג, קידושין,ל,ב: "...האי קרא:" צופה רשע גו",' בשטן איירי ולא ברשע אדם, כמ"ש:" הוא השטן הוא היצה"ר הוא מלאך המות" ואמר שהקב"ה עוזרו מלהחטיאו, דאע"ג "דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", מ"מ "הבא ליטהר מסייעין אותו".

וכמו שמלמד 'צידקת הצדיק',נ'א:" כי היצר מתגבר בכל יום ואולי מחר לא ינצחנו, רק העיקר לבקש מהש"י שיהיה בעזרו שזהו מבטח נאמן כי גואלו חי...(וכמו שעזר ה' לפלטיאל, שחי עם מיכל),כי הוא נקרא 'פלטיאל'-שפלטו אל מן העבירה,שלא נגע במיכל, שזכה לסייעתא דשמיא ולא מהשתדלותו".

 

 

פרשת לך לך - מצוות לווי אורחים

"וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם. ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי, למה לא הגדת לי כי אשתך היא. למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה. ועתה הנה אשתך קח ולך. ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו". פרעה משלח את אברהם ושרה מביתו, לאחר שנענש בנגעים הוא וביתו. לכאורה נראה, כי פירוש:"וישלחו אותו",לשון גירוש, כמו: "ושילחה מביתו", הנאמר במצוות גירוש האשה שמצא בעלה בה ערוות דבר(דברים כ'ד), אך התרגום מפרש על: "וישלחו אותו"- "ואלויאו יתה", לשון לווי ושמירה(רש'י) ומכאן מלמד בעל ה 'תורה תמימה' , כי לוויה ע"י שליח הוי כמלווה בעצמו.

וכך גם נלמד הדבר בפרשת וישב:" ויאמר ישראל אל יוסף...לכה ואשלחך אליהם...וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה". ומלמד רבינו יעקב 'בעל הטורים':" וליוהו עד חברון, אמר לו: אבא, חזור בך. א"ל, כתיב:" ידינו לא שפכו את הדם הזה"- שלא פטרנוהו בלא לויה...".

וכן כאשר נפרד אברהם מג' המלאכים נאמר:" ואברהם הולך עימם לשלחם" ותרגומו: "לאלוואיהון"-ללוותם. הרד"ק מלמד, שלכך נכתב ענין הלווי של המלאכים, שילמד אדם ממנו דרך ארץ. וידוע היה אברהם באהבתו למצוה זו, שנאמר: "ויטע אשל בבאר שבע",להלן:

"לדוד,אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה", זהו שאמר הכתוב:" אל יקנא לבך בחטאים"(משלי כג) ובמה תקנא? כי אם ביראת ה' כל היום, שאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קינא? שאמר למלכי צדק:" כיצד יצאת מן התיבה? אמר ליה: "בצדקה שהינו עושים שם". אמר לו:" וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה וכי עניים היו שם והלא לא היו שם אלא נח ובניו ולמי הייתם עושים צדקה:?! אמר ליה :" על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה". אותה שעה אמר אברהם:" ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה, חיה ועוף לא היו יוצאים וכיון שעשו צדקה יצאו ואני אם אעשה עם בני אדם, על אחת כמה וכמה. באותה שעה נטע אש"ל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה". (מדרש שוח"ט,תהל',לז).

הגמרא במס' סוטה, דף מ'ו: מרחיבה את הדיבור בענין מצוות הליווי, בעקבות המשנה העוסקת ב 'חלל הנמצא בשדה', שיצא לדרך מן העיר בלא לוויה:" ר"מ אומר: "כופין(מכריחים) ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור", משום שיכולה להציל חיים, שלו ושל כל זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אמר ר' יהושע בן לוי:" בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם, נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה". אמר ר' יהודה אמר רב:" כל המלוה את חבירו ארבע אמות אינו ניזוק". אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר:" כל שאינו מלוה ומתלוה, כאילו שופך דמים, שאלמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות". ובעקבות  דברי הג' הזו, פסק הרמב"ם (הל' 'שמחות',פרק,יד):" מצות עשה של דבריהם, לבקר חולים...וללוות אורחים...לשמח החתן והכלה ...ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור..שכר הלווי מרובה מן הכל והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים כהקבלת פני שכינה וליווים יותר מהכנסתן ...ואם נתעצלו בדבר זה, כאלו שפכו דמים...". 

המהר"ל מבאר(חידו"א, סוטה) את דברי הגמ':" שכל שאינו מלווה כאלו שופך דמים", שהרי האדם כאשר הוא יחידי ואינו כלול יחד עם הכלל, הוא נתון לפגעים שיכולים לפגוע בו, אך כאשר הוא תוך הכלל, יש לו כח הרבים ואז כח האדם הוא יותר וכאשר מלווים אותו, זה מורה כי אינו יחיד והרבים מתחברים אליו ואז יש לו חיבור ודיבוק, עד שגם העליונים, גם השם ית' מתלווה אליו ואז אינו ניזוק.

ה 'דרכי משה'(חושן משפט,תכ'ו), מאיר בשם ילקוט מהרר"ש:" האידנא, אין נוהגים ללוות תלמיד לרבו עד פרסה, משום שבזמן הזה מוחלים על כבודם ויש לילך עמו, או עם חבירו, עד לפני שער העיר, או לכל הפחות ארבע אמות".ה'באר שבע'(לרב יששכר ברבי ישראל לייזר,תלמיד ה'לבוש'),סובר כי "ה'טור' ושאר מחברי אחרונים, השמיטו דינים אלו ואפשר משום שבזמן הזה, אין נוהגים דין לוויה, מפני שכל הדרכים הם בחזקת סכנה מאוד ואין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לוויה, משום 'דחייך קודמים'".דבריו אלו מובאים ב 'עיון יעקב' לסוטה מו: ודוחה, זה האחרון את דבריו שם ולשיטתו: "ועכ"פ ילווה ד' אמות כדי להציל חבירו מסכנת דרכים השכיח ...ועכשיו כל הדרכים מיושבים ומצויינים...ודי בלוויה ד' אמות!". "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך,ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

"וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם. ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי, למה לא הגדת לי כי אשתך היא. למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה. ועתה הנה אשתך קח ולך. ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו". פרעה משלח את אברהם ושרה מביתו, לאחר שנענש בנגעים הוא וביתו. לכאורה נראה, כי פירוש:"וישלחו אותו",לשון גירוש, כמו: "ושילחה מביתו", הנאמר במצוות גירוש האשה שמצא בעלה בה ערוות דבר(דברים כ'ד), אך התרגום מפרש על: "וישלחו אותו"- "ואלויאו יתה", לשון לווי ושמירה(רש'י) ומכאן מלמד בעל ה 'תורה תמימה' , כי לוויה ע"י שליח הוי כמלווה בעצמו.

וכך גם נלמד הדבר בפרשת וישב:" ויאמר ישראל אל יוסף...לכה ואשלחך אליהם...וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה". ומלמד רבינו יעקב 'בעל הטורים':" וליוהו עד חברון, אמר לו: אבא, חזור בך. א"ל, כתיב:" ידינו לא שפכו את הדם הזה"- שלא פטרנוהו בלא לויה...".

וכן כאשר נפרד אברהם מג' המלאכים נאמר:" ואברהם הולך עימם לשלחם" ותרגומו: "לאלוואיהון"-ללוותם. הרד"ק מלמד, שלכך נכתב ענין הלווי של המלאכים, שילמד אדם ממנו דרך ארץ. וידוע היה אברהם באהבתו למצוה זו, שנאמר: "ויטע אשל בבאר שבע",להלן:

"לדוד,אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה", זהו שאמר הכתוב:" אל יקנא לבך בחטאים"(משלי כג) ובמה תקנא? כי אם ביראת ה' כל היום, שאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קינא? שאמר למלכי צדק:" כיצד יצאת מן התיבה? אמר ליה: "בצדקה שהינו עושים שם". אמר לו:" וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה וכי עניים היו שם והלא לא היו שם אלא נח ובניו ולמי הייתם עושים צדקה:?! אמר ליה :" על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה". אותה שעה אמר אברהם:" ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה, חיה ועוף לא היו יוצאים וכיון שעשו צדקה יצאו ואני אם אעשה עם בני אדם, על אחת כמה וכמה. באותה שעה נטע אש"ל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה". (מדרש שוח"ט,תהל',לז).

הגמרא במס' סוטה, דף מ'ו: מרחיבה את הדיבור בענין מצוות הליווי, בעקבות המשנה העוסקת ב 'חלל הנמצא בשדה', שיצא לדרך מן העיר בלא לוויה:" ר"מ אומר: "כופין(מכריחים) ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור", משום שיכולה להציל חיים, שלו ושל כל זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אמר ר' יהושע בן לוי:" בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם, נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה". אמר ר' יהודה אמר רב:" כל המלוה את חבירו ארבע אמות אינו ניזוק". אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר:" כל שאינו מלוה ומתלוה, כאילו שופך דמים, שאלמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות". ובעקבות  דברי הג' הזו, פסק הרמב"ם (הל' 'שמחות',פרק,יד):" מצות עשה של דבריהם, לבקר חולים...וללוות אורחים...לשמח החתן והכלה ...ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור..שכר הלווי מרובה מן הכל והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים כהקבלת פני שכינה וליווים יותר מהכנסתן ...ואם נתעצלו בדבר זה, כאלו שפכו דמים...". 

המהר"ל מבאר(חידו"א, סוטה) את דברי הגמ':" שכל שאינו מלווה כאלו שופך דמים", שהרי האדם כאשר הוא יחידי ואינו כלול יחד עם הכלל, הוא נתון לפגעים שיכולים לפגוע בו, אך כאשר הוא תוך הכלל, יש לו כח הרבים ואז כח האדם הוא יותר וכאשר מלווים אותו, זה מורה כי אינו יחיד והרבים מתחברים אליו ואז יש לו חיבור ודיבוק, עד שגם העליונים, גם השם ית' מתלווה אליו ואז אינו ניזוק.

ה 'דרכי משה'(חושן משפט,תכ'ו), מאיר בשם ילקוט מהרר"ש:" האידנא, אין נוהגים ללוות תלמיד לרבו עד פרסה, משום שבזמן הזה מוחלים על כבודם ויש לילך עמו, או עם חבירו, עד לפני שער העיר, או לכל הפחות ארבע אמות".ה'באר שבע'(לרב יששכר ברבי ישראל לייזר,תלמיד ה'לבוש'),סובר כי "ה'טור' ושאר מחברי אחרונים, השמיטו דינים אלו ואפשר משום שבזמן הזה, אין נוהגים דין לוויה, מפני שכל הדרכים הם בחזקת סכנה מאוד ואין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לוויה, משום 'דחייך קודמים'".דבריו אלו מובאים ב 'עיון יעקב' לסוטה מו: ודוחה, זה האחרון את דבריו שם ולשיטתו: "ועכ"פ ילווה ד' אמות כדי להציל חבירו מסכנת דרכים השכיח ...ועכשיו כל הדרכים מיושבים ומצויינים...ודי בלוויה ד' אמות!". "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך,ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".