צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

הרב דניאל ארנוולד

פרשת יום הכיפורים - להיכנס אל הגן

סיפר ר' נחמן: "...ואמרו לו (שרי המלוכה לבן המלך): הניסיון יהיה אם אתה חכם כזה; היות שיש כאן גן שנשאר מן המלך שהיה, שהוא היה חכם גדול מאד, והגן הוא נפלא מאד מאד, שגדלים בו כלי מתכות, כלי כסף וכלי זהב, והוא נפלא ונורא מאד, אך אי אפשר ליכנס בו, כי כשנכנס בו אדם, אזי תכף מתחילים שם לרדפו, ורודפין אותו והוא צועק, והוא אינו יודע כלל ואינו רואה מי רודף אותו. וכך הם רודפים אותו עד שמבריחין אותו מן הגן. על כן נראה אם אתה חכם, אם תוכל ליכנס אל הגן הזה. ושאל אם מכים את האדם הנכנס? אמרו לו, שהעיקר שרודפין אותו, והוא אינו יודע כלל מי ומי רודף אותו, ובורח בבהלה גדולה מאד, כי כן ספרו להם בני-אדם שנכנסו לשם". יום רודף יום ואנו במרדף החיים לא תמיד מצליחים לעצור ולהבין דבר מתוך דבר. האם כאן בתוך חיי החולין, המרדף אחרי עול הפרנסה וסיפוק צורכי הגוף, שוכן לו גן כה נפלא? היכן נמצא הגן הזה ואיך נכנס אליו? למה אנו כה סוערים ורוגשים ולא מצליחים ליהנות מהעדן שבגן? במהלך השנה אנו מנסים להיכנס לגן העדן, החבוי לו בנסתר גם בימות השנה הרגילים. אך כאשר דורכות רגלנו בפתח הגן, איננו מצליחים ליהנות ממנו. אנו מרגישים שרודפים אותנו מכל עבר. אנו זקוקים לישוב הדעת על מנת שנוכל לעצור רגע בצד ולהבין איך נהנים באמת מהגן. "והלך אל הגן (בן המלך), וראה שיש לו חומה סביב, והשער פתוח, ואין שם שומרים, כי בודאי אין צריכים שומרים לזה הגן. והיה הולך אצל הגן, והסתכל וראה, שעומד שם אצל הגן אדם, היינו שהיה מצויר שם אדם, והסתכל וראה, שלמעלה מעל האדם יש דף שקורין "טאבליצע" (לוח), וכתוב שם, שזה האדם היה מלך לפני כמה מאות שנים, ובימי המלך הזה היה שלום, כי עד אותו המלך היו מלחמות, וכן אחריו היו מלחמות, ובימי המלך הזה היה שלום. והתבונן מאחר שכבר נעשה מבין דבר מתוך דבר כנ"ל, שהכל תלוי בזה האדם, שכשנכנסין לגן ורודפין אותו, אין צריך לברוח כלל, רק לעמוד עצמו אצל האדם, ועל ידי זה ינצל. ויותר מזה, שאם יקחו את האדם הזה ויעמידו אותו לפנים בתוך הגן הזה, אזי יוכל כל אדם ליכנס בשלום אל הגן הזה..." שבת הוא מלך שהשלום שלו כך מלמדנו ר' נחמן. אנו עומדים ביום הקדוש בשנה, שבת שבתון אשר הצטרפה לו השנה גם שבת קודש. מסתלקים ממלחמות היצר ומתעלים למעלת השלום. מנערים מעלינו את כל החטאים שמכסים את לבנו, מתנערים מכל הנדרים, האיסורים והחרמות שרדפו אותנו במהלך כל השנה. מזדככים ומופיעים כמלאכי השרת. "והלך ונכנס אל הגן, ותכף כשהתחילו לרדפו, הלך ועמד אצל האדם הנ"ל, שעומד אצל הגן מבחוץ, ועל ידי זה יצא בשלום בלי פגע כלל. כי אחרים, כשנכנסו לגן והתחילו לרדפם, היו בורחים בבהלה גדולה מאד, והיו מוכים ונלקים על ידי זה, והוא יצא בשלום ושלוה על ידי שעמד עצמו אצל האדם הנ"ל. והשרים ראו ותמהו על שיצא בשלום. ואזי צוה (בן המלך), ליקח את האדם הנ"ל ולהעמיד אותו בפנים בתוך הגן, וכן עשו. ואזי עברו כל השרים בתוך הגן ונכנסו ויצאו בשלום, בלי פגע כלל..." (מתוך הסיפור: "בן מלך ובין שפחה שנתחלפו", סיפורי מעשיות, ר' נחמן מברסלב.) ביום בו נתנו הלוחות השניות ונתבשרנו שנסלח לנו, ביום בו אנו ממעטים מרדיפה אחרי תענוגות גופנו, אנו מעמידים את היום שבו אנו מצליחים להתחבר אל הנשמה שבקרבנו ולהעמידה במרכז חיינו. ומתפללים שנזכה לשוב בתשובה שלימה ולזכות להאיר מתוך היום הזה את כל חיינו. דניאל ארנוולד

פרשת לך לך - המחנך הגדול בענקים

המחנך הגדול בענקים אנו זוכים ופוגשים את המחנך, האדם הגדול בענקים בפרשתנו. הפרשה מתחילה בציווי לאברהם, לפני שמתבררת לנו דמותו של אברהם עם כל עוצמתה. אצל נח הקדימה התורה וציינה שמדובר בצדיק לפני שנצטווה להקים את התיבה, ואילו בתחילת המפגש עם אברהם לא נכתב בתורה שום מידע על צדקותו ומעשיו הטובים. הכל עדיין בגדר תעלומה, מיהו אותו אדם שאליו מייחד הבורא את ציוויו: "לך לך"? אכן דברי המהר"ל (נצח ישראל פרק י"א) בעניין ברורים, שרצה הקב"ה שלא יתלו את בחירת אברהם אבינו במעשיו הטובים, אלא בעצם הבחירה האלוקית בו ולכן לא הוזכרה כלל הסיבה מדוע זכה דווקא אברהם לגילוי אלוקי. לעומת זאת, המדרשים על תחילת חייו של אברהם, מראים לנו שמדובר דווקא באישיות אקטיבית מאוד. אדם שידע לשאול: מיהו המנהיג לבירה הדולקת? ולא פחד לשבור צלמים בחנות של אביו. שילוב מרתק זה מעורר שאלה יסודית: מהו הצד החזק? האם סגולתו המיוחדת שאינה תלויה במעשיו? ואולי דווקא פעילותו ומעשיו המרובים הם אלו שהובילו לבחירה בו? כיצד אנו מכילים את שני הצדדים הנראים לכאורה הפוכים? אלקנה וחזקיה ננסה להבין יותר לעומק את דמותו של אברהם מתוך השוואה לדמויות אחרות: אלקנה וחזקיה. בתנא דבי אליהו פרק ח' מובאת השוואה בין אלקנה אבי שמואל לבין המלך חזקיה, ובסוף הפרק נאמר משפט חריף: "הא למדת, בשכר מעשה אלקנה - שמואל ובשכר מעשה חזקיה - מנשה!". אנו לומדים בדברי הכתוב ובדברי חז"ל את גדולתו ומדרגתו העצומה של המלך חזקיה, עד שבכל הארץ לא היה אפילו ילד וילדה קטנים שלא ידעו את הלכות טומאה וטהרה הקשים, ואת העובדה שרצה הקב"ה לעשותו מלך המשיח. מאידך אנו לומדים בדברי הכתוב ובדברי חז"ל על חזקיה המלך, שלא רצה לשאת אישה עד שכמעט מת ממחלה בעולם הזה ולא היה ראוי לחיות בעולם הבא. כמו כן, הראה את בית נכותה לשליחי מלך בבל; את העובדה שתלה את תפילתו להחלמתו מהמחלה בזכות עצמו; לא אמר שירה לאחר מפלת סנחריב וכן התגאה על דברי תורה. כל אלה, ודוגמאות אחרות שמוזכרות במקורות. מדוע יש כאן בקורת כזו חריפה על מעשיו? הכיצד ייתכן שמלך עם מפעל-חיים עצום כזה, שהחזיר את ישראל אל התורה, וכמעט שזכה להיות המוציא לפועל של הגאולה השלימה, ישגה במעשים אלו? בשאיפה לתיקון השלם נאחז בשיפולי גלימתו של חזקיה המלך, וננסה להעמיק בעניין ולהבין את מעשיו. אנו לומדים שדווקא מתוך גדולתו העצומה של חזקיה המלך, הוא הגיע למעשים שעשה. חזקיה המלך רצה בכל מאודו שכעת בחייו יגיע התיקון השלם של העולם. הוא יהיה מלך המשיח ולא יהיה עוד צורך נוסף בתיקון לאחר מעשיו. לפי כלל זה אפשר לנסות ולהסביר את מעשיו. הוא לא רצה עוד שיהיה צורך במלך אחריו, ובפרט אם עלול הוא לקלקל את מעשיו. לכן הוא גם יצר קשרים עם אומות העולם כדי להביא את התיקון גם להן. הוא תלה את תפילתו בזכות שלימות מעשיו והתגאה בתורתו, שאכן היו ראויים לכך, ולא רצה להגיד עוד שירה נוספת כמו שכבר נאמרו עד כה מספר פעמים במהלך ההיסטוריה אלא להגיע לשיר החדש והשלם של הגאולה. מלמד אותנו תנא דבי אליהו: אמנם גדולה ועצומה מעלתו של חזקיה המלך ופועלו הנשגב. לדורות ייזכר כאחד המלכים הצדיקים שקידמו מאוד את עם ישראל. אך אנו זקוקים ללמוד מאלקנה בעניין הזה, אשר השתדל בפועל בכל כוחו לקרב את ישראל לאביהם שבשמים דרך הקשר למשכן שילה. תוך כדי מסירות נפשו, זכר ש"לא עליך המלאכה לגמור" גם אם "אין אתה בן חורין להבטל ממנה". הוא יעשה את ההשתדלות שלו, וה' הטוב בעיניו יעשה. יש כאן ידיעה שהתהליך עשוי להיות ארוך, וכל אחד ישתדל לתרום את תרומתו ולקדם את המציאות העתידית ע"י חינוך בניו אחריו ותלמידיו. בזכות זה זכה לבן שמואל, אשר פתח ספר חדש ופרק חדש בהיסטוריה של עם ישראל, וזכה לבשר את בואה של מלכות שאול ובית דוד. זאת לעומת חזקיה, שכל כולו היה שקוע במאמצים כבירים שכלל לא יהיה צורך בעתיד, על כן שכרו היה שיצא ממנו מנשה. אבי עם הנצח, לא מפחד מדרך ארוכה כך גם מתגלה לנו דמותו החינוכית של אברהם, על כך מעיד הקב"ה: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו אחריו ושמרו דרך ה' " (בראשית י"ח י"ט). אברהם יודע שאור הזרקורים מופנה אליו וכל מעשיו עתידים להיות סימן לבנים. הוא מבין שסגולה מיוחדת יש בו בהשגחה אלוקית אבל היא אינה יכולה להישאר כמוסה. הוא משתדל בכל כוחו לשאול שאלות ולנפץ פסלים ולהלחם באויבים כשצריך. הוא מרבה בפעילות ועמידה בניסיונות. הוא יודע להיות אקטיבי להשתדל בכל כוחו לעשות את המוטל עליו בשעתו, ויחד עם זאת לדעת שלא עליו המלאכה לגמור, כיון שהשגחה אלוקית יש כאן. הוא מבין את תפקידו ההיסטורי להעמיד תולדות ולחנכם, שיהיו חלק מסוללי דרך ה', שימשיכו את העבודה אותה החל. כך, בפעילות בכל כוחו בהווה, יחד עם התבטלות אל התוכנית האלוקית שעתידה להופיע לאורך כל הדורות, הוא זוכה להיות האב הביולוגי והרוחני הראשון של עם הנצח, שעתיד לצאת מזרעו.

פרשת חיי שרה - השפעה למרחוק

לאחר שכמעט העלה את בנו לקרבן לה', מתעורר אברהם לבקש אשה לבנו. בסוף הפרשה הקודמת מתבשר אברהם על הולדת בני נחור אחיו ובתוכם רבקה. עבד אברהם זקן ביתו, יוצא אל המשימה: מציאת אישה לבן אדונו יצחק. הוא יוצא לדרך לאחר שנשבע לאברהם ללכת קודם כל אל משפחת אברהם בחרן. שמו של העבד שנשלח אינו מוזכר אלא רק תפקידו: "זקן הבית", ומפשט הכתוב איננו יודעים מיהו. אמנם רש"י (עפ"י חז"ל) מלמדנו שזהו אליעזר, עבדו המוכר של אברהם. לאחר שהגיע העבד לחרן, אומרים חז"ל (תענית ד. וכן בר"ר ס' ג') שהוא שואל שלא כהוגן: הוא מנחש שהראשונה שתצא ותענה לבקשתו להשקותו ותשקה גם את גמליו - היא האישה המיועדת ליצחק - ולא חושש שמא תבוא שפחה. לאחר שהוא פוגש את רבקה ומשפחתה הוא מתאר את קורותיו באוזניהם בפרוטרוט, והתורה טורחת וכותבת פעם נוספת את התיאור שבפיו. על כך אומרים חז"ל: "גדולה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" (בר"ר ס' ח'), ומכאן אנו לומדים שהיה חשוב לתורה לפרט את שיחתו כיון שעניין גדול יש בה. השאלות עולות מאליהן: מדוע לא מוזכר שמו של העבד אם אכן זהו אליעזר? כיצד העיז לשאול שלא כהוגן ולא חשש שמא הראשונה שתענה לו, לא תהיה ראויה ליצחק? ומדוע מרחיבה כל כך התורה בתיאור סיפור יציאתו לחרן וכופלת אותה בתיאור שיחתו עם לבן ובתואל? בטל לאדונו עבד אברהם נשלח אל המשימה בחרן להביא את האשה לבנו של אדונו. ידו הארוכה של אברהם נשלחת. אליעזר עבדו נכלל בקללת הארור של נח (בר"ר נ"ט ט'). בסתר לבו חושב אליעזר שאולי אם בתו תתחתן עם יצחק הוא יבוא לתיקונו, אבל אברהם אומר לו שאין הדבר כך, כיון שאין ארור מדבק בברוך (כ"ד ל"ט ברש"י). אברהם רוצה להביא את התיקון והברכה גם לעבדו. אך תיקונו של אליעזר הוא דווקא דרך מילוי שליחותו של אדונו. לאחר שנשבע לאברהם, מתמסר העבד לשליחותו ומתבטל לאדונו לחלוטין. שמו אינו מוזכר, כיון שאין לו כרגע אישיות משל עצמו. כאשר הוא מציג את עצמו הוא אומר: "עבד אברהם אנכי" (כ"ד ל"ד), קודם כל אני עבד אברהם ורק אח"כ יש מקום ל'אנכי'. תפילתו של העבד מופנית אל אלקי אברהם: "ועשה חסד עם אדוני אברהם" (כ"ד י"ב). לכן גם לא חשש לשאול שלא כהוגן, ואכן עלתה בידו, כי תלה את בטחונו בכך שזכות אברהם תעמוד לו ושתבוא אליו דווקא האישה המיועדת. כאשר הוא רואה שהנערה עושה עמו חסד מעל ומעבר למה שציפה, הוא נותן לה את הנזם והצמידים עוד לפני ששאל לשמה, כיון שברור לו שזוהי אכן המיועדת ליצחק. אחרי כן הוא מודה לה' אלקי אדני אברהם. כולו מסור ומבוטל לאדונו, ותולה את כל הקורה עמו בזכות אברהם. עד כדי כך שסבור היה לבן שאליעזר הוא אברהם בעצמו שהיה קלסתר פניו דומה לו (בר"ר ס' ז'). והיה ברכה אכן דווקא בזכות התבטלותו של אליעזר לאברהם, הוא זוכה לברכה: "בוא ברוך ה' " (כ"ד ל"א) – שבאה דווקא ממקום מפתיע: מפיו של לבן! כאן, לאחר ששמע את הברכה שנתברך, מסוגל העבד לפגוש את שני המלאכים שזמן לו הקב"ה בזכות תפילת אברהם, אחד להוציא את רבקה ואחד ללוות אותו עצמו (בר"ר נ"ט י'). לא רק את החסד שנעשה לאדונו במציאת האישה בדרך פלאית, אלא את החסד שנעשה עמו עצמו, והתפעלותו מורגשת בשיחתו עם לבן ובתואל. הוא מבין כעת את דברי אברהם: "אז תנקה מאלתי כי תבוא אל משפחתי" (כ"ד מ"א) - אם רוצה אתה להנקות מאותה קללה שרבוצה עליך, צריך אתה ללכת אל משפחתי ושם תזכה להתברך.

פרשת ויגש - אחד באחד יגשו

אחד באחד יגשו

אנחנו מגיעים לשיא חדש במהלך המוביל לבניין עם ישראל. מאבק גלוי ונסתר מתחיל את הפרשה. יש כאן אקורד צורם הדורש פתרון. שתי מנגינות שונות שדורשות שיבוא החיבור המיוחל ביניהם.

בני רחל ובני לאה מגיעים לשדה הקרב האחרון בבירור הנוקב של בניין בית ישראל ונציגיהם עומדים זה מול זה. "ויגש אליו יהודה" - אל יוסף, ניגש - לשון המכוונת הן לדין, הן לתפילה, הן לפיוס והן למלחמה. יהודה עומד לפני יוסף כשכל האפשרויות הללו פתוחות לפניו, תלוי מה תהיה תגובתו של יוסף. יהודה לא מודע עדין שהוא עומד לפני יוסף האח האובד, אבל כנראה "מזלו ראה".

יוסף מודע לעוצמות של אחיו העומד לפניו. אחר דין ודברים רך וקשה כפי שמביאים המדרשים, הוא מבין שהגיע זמן להתוודע לאחיו. מדוע מתעכב יוסף לחשוף את זהותו? מדוע מחכה יוסף (על פי המדרשים), לשלב שבו יהודה מגיע עד לקצה, שבו הוא כבר מוכן להרוס את כל מצרים וממילא לפגוע בכל העולם (כיון שמצרים היא מרכז המזון העולמי בשנות הרעב הללו)?

לסיים את התהליך

לאחר שראה את התקיימות חלומו והוא מתמנה למלך ואחיו משתחווים לו,  מבין יוסף שלו יש את משפט הבכורה. הדבר תלוי בו למצוא את הדרך להביא סופו של התהליך שבו יתאחדו השבטים יחדיו, בני לאה ובני רחל ואיתם בני השפחות. הרי זו הייתה שליחותו ע"י אביו: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן"  בפרשת וישב (ל"ז י"ד) - להביא לשלום בין כל השבטים על מנת לדאוג לשלום הצאן - עם ישראל צאן קדשים. שליחותו הייתה אף מעבר לכך, מידי הקב"ה, כפי שאומר רש"י על המילים שם בפסוק "וישלחהו מעמק חברון" מעצה עמוקה של אותו צדיק אברהם הקבור בחברון לקיים את ברית הבתרים "כי גר יהיה זרעך".  אך שליחותו נקטעה ועוד לא באה למימושה, ואף סיומה של השליחות, בקשתו של יעקב: "והשיבני דבר" לא בוצעה.

יוסף מבין שכדי להביא לאיחוד בין השבטים שיוכלו אחר כך להקים את עם ישראל, העיתוי של חשיפת זהותו צריך להיות מדויק. יוסף מזהה אצל יהודה את המסירות שלו על בנימין ומבין שיהודה מוכן למסור את נפשו על בנה של רחל. הוא רואה שיהודה מוכן ל"עצור את העולם" כפי שהוא מסיים את דבריו: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי...??" יהודה לא מוכן בשום אופן לתת לאפשרות של הפקרת בנימין להתקיים. יהודה מבין גם כן שגורלו של אביו וגורל עם ישראל, שהקמתו היא שאיפתו של יעקב, מונח כאן על כף המאזניים. אם לא יישאר זכר לבני רחל לא יוכל לקום עם ישראל וממילא שהעולם יחרב, אין לא קיום. 

יוסף מזהה את העיתוי ומזדהה בפני אחיו. הפועל "ויגש" שפותח את הפרשה,  מופיע שוב לאחר שהוא מזדהה: "ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו". המילה שסמלה את כל הבירורים שעברו האחים אחד מול השני, דין ומלחמה, מובילה למשמעותה הנוספת: פיוס. האחים מגיעים עכשיו לקצה הבירור, אל האיחוד. יוסף מראה לאחיו שהוא מהול כמוהם, הוא שותף לברית. האיחוד שנראה כדבר בלתי אפשרי, אחרי בירורים נוקבים, מגיע סוף התהליך ומתגלה היכולת של השבטים להיות מאוחדים לבניית עם ישראל

. ארץ האיחוד ארץ גשן

וכאן מופיע דבר פלאי. לאחר שנגשו אחד אל אחד והתאחדו, המקום שבו מתחיל החיבור המשותף שבו יתחיל עם ישראל הוא דוקא בארץ גשן  שהשורש שלה הוא כמו המילה ויגש. זרע האיחוד של השבטים יישתל אמנם בארץ נכר - בארץ מצרים, אבל החבל הארץ הנקרא כמהות הגישה, הפיוס והאיחוד שזכו לה השבטים. ארץ גשן  ארץ החיבור המתבקש בין השבטים.

יוסף רוצה לסיים את השליחות ולהשיב דבר אל אביו. מייד לאחר שהוא מודיע: "אני יוסף!" הוא קודם כל שואל את אחיו: "העוד אבי חי?" - השליחות צריכה לבוא לסיומה. הרי יוסף כאשר קרא לו אביו לדבר השליחות ענה לו "הנני" - הוא כולו מסור לה. הנה גם שעברו כבר 22 שנים מאז שנשלח, הוא זוכר את הסוגיא שבה עסקו הוא ואביו לפני פרדתם, והוא זוכר כל פרט בשליחות שצריכה כבר להתבצע למרות כל העיכובים. הוא מבין שהוא זה שנשלח לקיים את אותה עצה עמוקה של הקב"ה להקים את עם ישראל בארץ לא להם. ו"כי למחיה שלחני אלקים לפניכם...לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה"

יוסף מדגיש לאחים, אני רוצה לסיים גם את השליחות של אבי: "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמוד וישבת בארץ גשן והיית קרוב אלי..." - זכינו השבטים לגשת ולהתחבר. "אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם. איש באחיהו ידבקו יתלכדו ולא יתפרדו" (כדברי הפסוקים באיוב מ"א ח' ט' שמביא כאן המדרש רבה). מכאן, מארץ גשן המסמלת את האיחוד המיוחל, יהיה פתח הצלה לכל המשפחה, שבעים הנפש אשר ליעקב אבי ומקום בטוח להקים בו את בית ישראל. 

החיבור המשותף מקבל גושפנקא סופית. האחים עולים אל אביהם ויעקב שולח את יהודה אל יוסף להורות לפניו גשנה (מ"ו כ"ח). באופן רשמי בתי המדרש מתאחדים למקום שמשם תצא הוראה כדברי רש"י. מכאן הדרך סלולה להופעת עם ישראל.

משנים עשר שבטים הם הופכים לשלושה עשר בגימטריא אחד כדברי המהר"ל. יוסף זוכה בפרשה הבאה להתחלק לשני שבטים אפרים ומנשה ש"כראובן ושמעון יהיו לי". ומגיעה האחדות השלימה שמתוכה מתפתח וצומח לו עם עולם

 

פרשת בא - ופסח ה'...!

הפרשה ממשיכה את תיאור עשרת המכות בשתי מכות נוספות, מכת הארבה והחושך. אחריהן מגיע הציווי על קרבן הפסח, אחריו אנו מגיעים אל אחד מאירועי השיא של כל הזמנים, שמופיע יחד עם המכה האחרונה למצרים - צאת ישראל ממצרים. מדוע לא סיימה הפרשה הקודמת את תיאור עשרת המכות, והשאירה לפרשה שלנו את שלושת האחרונות? מהו המייחד אותן כשלעצמן שבהן נפתחה פרשה חדשה?

לפני שמגיעה המכה המסיימת, מצטווים ישראל על הקרבן שאותו הם מצווים להקריב ולאכול באותו הלילה ולדורות. הקרבן יקרא "זבח פסח" על שם שפסח הקב"ה על בתי ישראל והציל אותם ממכת בכורות. מדוע עניין הפסיחה הדילוג שדילג הקב"ה על בתי ישראל, זכה לשאת את שמו של החג והקרבן?

מכת בכורות שהיא שיא השפל למצרים ואיתה גירוש ישראל ממצרים, מתרחשים בחצות הלילה. מה העניין דווקא ברגע חצות הלילה שנבחר לכך? לאחר המכה מגורשים ישראל ממצרים, אבל רגע יציאת ישראל לדרך לא ברור. האם יצאו לדרך בלילה כפי שאומר הכתוב (י"ב מ"ב): "ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים...", או שיצאו ביום כדברי הפסוק שלפניו: "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים"?  

עם נולד

מכת הארבה ומכת החושך מובילות אותנו בתיאורן, אל רגע השיא של מכת בכורות ויציאת מצרים. הן מדגישות לנו ביתר שאת את החשיכה שעוטפת את ארץ מצרים, לעומת האור הגדל והולך שמאיר את ישראל. כבר במכת הארבה נאמר: "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ" (י' ט"ו) - ארץ מצרים בעלטה. יותר מכך במכת החושך שעליה נאמר (י' כ"ב): "ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים...", והחושך כל כך סמיך, עד שנאמר עליו "וימש חושך". ולעומת זה מובלט מאוד: "...ולכל בני ישראל היה אור במושבתם", מתחיל להתברר לכולם מי שרוי בחושך ומי באור.

מתוך תיאור זה אנו מגיעים מוכנים יותר להבנת המשמעות העמוקה שרגע היציאה המיוחל טומן בתוכו. אנו מגיעים לחצות ליל ט"ו בניסן, בו הלבנה בשיא גודלה מאירה בחושך שסביבה. עם ישראל הנמשל ללבנה מאיר בתוך חשכת מצרים וברגע זה הקב"ה פוסח על בתי ישראל והורג את בכורות מצרים. 

רגע הפסיחה הוא רגע הלידה. באותו רגע הגיע השעה המיוחלת של השלמת התפרדות עם ישראל מהמצרים. התפרדות שכבר החלה במכות מצרים, משלימה את פעולתה ברגע הזה. "כחצות הלילה" – ברגע שהלילה נחצה לשניים, עם ישראל נחצה לחלוטין מהאומה המצרית. עם ישראל נולד כעת ויוצא לאוויר העולם כיצור חי ופועל עצמאית. לא רק הקב"ה פסח ודלג על בתי ישראל. העולם כולו מדלג קדימה בעוצמה על טבעית אל מדרגה חדשה! ברגע זה ה' בוחר את עמו מן האומות ובורא בריאה חדשה בעולם, כבבריאת העולם: "ויאמר אלוקים ויהי אור - ויהי אור"! לעולם יחגגו ישראל את רגע הפסיחה הזה שבו נולד העם, בחג שנקרא על שם הפסיחה - חג הפסח.

ויהי בחצי הלילה

משמעות נוספת יש לאותה שעת חצות לילה, שבה נולד עם ישראל. לכאורה נראה ששני חלקי הלילה דומים אחד לשני, שניהם חשוכים ונטולי אור. כך היה נראה, שהעם הנולד דומה לאומה המולידה "הללו עובדי עבודה זרה והללו...". בכך עלולים לטעות אצטגניני פרעה כדברי הגמ' (ברכות ד.). אבל מתברר שאין הדבר כך, תהום פעורה בין סגולת ישראל למצרים.

ברגע האמת מגיעה נקודת המהפך. הרשעים, כל שאיפתם היא להגדיל את החושך. לכן נמשלו המצרים לחצי הראשון של הלילה אשר מתרחק מהיום, ומחשיך את העולם עד לשיא החושך בחצות. כך הרשעים במעשיהם מחשיכים את המציאות כפי יכולתם. אבל מגיע הרגע שהרשעים הגדילו את סאתם, ואז מייד מגיעה להם המפלה. בחצות הלילה, בו ברגע שהלילה נחלק ומגיע לשיאו (ומתחיל להתקרב היום), מוצאים בכורי מצרים את מותם.

מייד ברגע הזה, ברגע המפנה של הלילה, שבו הוא מתחיל להתקרב אל אור היום, אנו עדים להופעה חדשה של עם ישראל. עם שגם אם הוא שקוע במצבו כעת, בחושך של מ"ט שערי טומאה, הוא נמשל דווקא לחצי השני של הלילה. מתגלה סגולתו של עם ה', כדברי הפסוק "נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר". מתברר שכל שאיפתו הפנימית היא - גם אם היא עוד לא גלויה בפועל – היא להגיע לאור הבקר, לגאולתו וגאולת העולם, לתת לאור היום להבריח את החושך. על שני חלקי הלילה הללו, השונים בתכלית, אפשר לומר כדברי הכתוב בפרשה הבאה: "ולא קרב זה אל זה כל הלילה". עם ישראל מתחלק מהמצרים באמצע הלילה, וברגע זה ממש חל הפירוד, הלידה והבירור החד והעצמתי, בין העם הצדיק לאומה הרשעה. מתברר בחצי הלילה שכל שאיפתם של ישראל ב"ליל שימורים" זה, היא ביציאתם ב"עצם היום הזה", בגאולתם ויציאתם לאור עולם בגאולת מצרים ובגאולה העתידית. 

 

פרשת תרומה - והשמחה מאין תמצא

והשמחה מאין תמצא?

כיון שהתחיל חודש אדר מחפשים אנו את השמחה. אפשר לצפות שעם ישראל שיצא ממצרים, שעבר בין גזרי ים סוף, שניתן לו המן  והשלו, שהחליש את עמלק ועוד ניסים רבים שחווה, ולאחר כל זאת הגיע להר סיני וקיבל שם את התורה - בודאי ישמח מאוד. אז באמת היכן היא השמחה?

אור כלשהו מתחיל להתנוצץ כשאנו מחפשים את השמחה בפרשת תרומה הפותחת את פרשות המשכן. אבל כיון שמופיע הנצנוץ, מייד הוא נעלם לו ושאלות חדשות מופיעות.

הכיצד במעבר מפתיע, מובילה אותנו התורה אל רצף הפרשות הבאות, העוסקות בתוכנית המשכן ובנייתו והכנת בגדי הכהונה. מפתיע, כי משה בסוף פרשת משפטים, נמצא בענן על הר סיני, ומייד אח"כ בתחילת פרשת תרומה, מגיע הציווי הראשון להבאת התרומה לשם הקמת המשכן. וכממשיכים הלאה לציווי אנחנו נתקלים במילה חדשה: 'תרומה' - "ויקחו לי תרומה", ואח"כ הציווי הוא שהעם יביא תרומה, אז מדוע הפועל מורה על לקיחת תרומה? ולמה התרומה הופכת לתרומתי בסוף הפסוק?

ומי יקח את אותה תרומה? "כל איש אשר ידבנו ליבו". איך אפשר לבנות כך בניין? אם לא תהיה מספיק תרומה? ואם לא יביאו את כל החומרים הדרושים? הרי הכול תלוי בנדיבות ליבם של התורמים! קשה ג"כ שמיד אח"כ מופיע הציווי על גולת הכותרת של המשכן: ארון הקודש שעתיד להיות בקודש הקודשים. מדוע התורה מצווה בהתחלה על נקודת השיא? מדוע הציווי אינו בהדרגה: החצר, אח"כ המשכן וחלקיו ומתוך הקודש להגיע בסוף לקודש הקודשים?

ובכלל כל העניין קשה מאוד. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כששמע זאת משה נרתע לאחוריו, הייתכן? האם בכלל אפשר לבנות בית שבו ישכן הקב"ה בעצמו?

מקום בלב

מאיר את הדברים רבנו בחיי: "ועניין המשכן היה דוגמת הר סיני והכבוד ששכן על הר סיני בנגלה, הוא ששכן על המשכן בנסתר" - אם כן מקום הציווי שהגיע אל משה, דווקא כשהוא נסתר בתוך הענן על הר סיני, הוא מדויק. המשכן זהו ממש ההמשך של מעמד הר סיני וקבלת התורה.

לשם הקמת המשכן דרושה התרוממות מיוחדת של העם למדרגה מיוחדת. זוהי התרומה. במדרש רבה נאמר שבתרומה זו אומר הקב"ה שהנלקח אינו אלא הוא בכבודו ובעצמו, לכן הציווי "ויקחו לי" אותי בעצמי! וכשלקחתם אותי ממילא זוהי תרומתי. אבל עדיין קשה מאוד, איך לוקחים כביכול את הקב"ה בכבודו ובעצמו??  על כך אומר המדרש שכיון שנתנה התורה לישראל נלקח עמה הקב"ה כביכול, בעצמו.

אך עדיין השמחה נעלמת. אנו מבינים שצריך להתמקד בלב. כדברי הכתוב: "כל נדיב לבו". בלב יש פתח נסתר המוביל את האדם למקומות אינסופים. אם נפתח בדברי מי שאמר מצוה גדולה להיות תמיד בשמחה - ר' נחמן מברסלב נמצא דבר מעניין: (ליקו"מ תניינא נ"ו) "כשיש להאדם לב אין שייך אצלו מקום כלל כי אדרבא הוא מקומו של עולם כי האלוקות הוא בלב כמו שכתוב:" צור לבבי". אם כן הציווי הוא קודם-כל לנדב את הלב עצמו! כשיש לב - אין מקום ואין מידה. כשיש מקום שאינו מן המידה כזה - זוכה האדם ופוגש את מקומו של עולם. וכשעם שלם יזכה למדרגה אינסופית זו, הוא יכול לזכות לבנות בית מקדש לה' יתברך.

בנדיבות לב כזו אפשר ישר להגיע להבנת הציווי של ארון הקודש, שעליו אמרו חז"ל (יומא כא.) "מקום ארון וכרובים אינו מן המידה"! אותו ארון שבו מונחת התורה שכביכול עמה נלקח ריבונו של עולם.

הלב והמעין

אחרי שיזכו ישראל לנדבת לב כזו ולישרות לב כזו - הרי אומר דוד "ולישרי לב - שמחה". השמחה השלימה מגיעה כשעם ישראל נמצא בארצו ומתכונן להקים את המקדש בירושלים. אחרי שהתנדבו והביאו דוד והעם את הדרוש לקראת בניין הבית שיהיה בימי שלמה, כתוב שם פסוק הקושר את השמחה עם נדיבות הלב: וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה! (דבה"י א' כ"ט ט').

הנה השמחה המבוקשת! זהו השיא המבוקש. אין שמחה שלימה כל עוד עם ישראל שיוצא ממצרים ומקבל את התורה לא זוכה למצוא את המקום בלב להשראת השכינה. חיבור הלב אל המעין האינסופי היוצא מבית קודש הקודשים יוצר כביכול את המקום והזמן להשראת השכינה בישראל ומוביל לבניית בית המקדש בירושלים בימי שלמה.  ואף נוסיף תפילה, שנזכה לכך גם בימינו.   

פרשת ויקרא - קריאה לקרבה

מתוך קריאה מופלאה של ריבונו של עולם אל משה רבנו הוא מגלה לנו דרכי הקרבה אליו.

 לא פשוטים הם ענייני הקורבנות. לא מובן מדוע לקחת כך בעל חיים ולעלות את כולו או חלקו באש על המזבח.

אכן תכלית גדולה יש לקרבן, אבל דווקא הכוונה במעשה חשובה ונצרכת מאוד. רבות כבר צעקו על כך הנביאים, על אותם אנשים האוחזים בטפל ועוזבים את העיקר. הנה דבריו החוצבים של ירמיהו הנביא: " עולותיכם ספו על זבחכם ואכלו בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ירמיהו ז' כ"ב). אכן קשה בדבריו, וכי לא נצטוו על כך? הרי הנה הדברים כתובים בפר' ויקרא שאנו מתחילים לקרות כעת?

תהליך ארוך מוביל אל המציאות, שבה מגיעה האפשרות לציווי על הקורבנות. יציאת ישראל ממצרים, יחד עם כל הנסים המלווים אותה. קריעת ים סוף. מתן תורה. הקמת המשכן והשראת השכינה בו ורק אז מגיעה תורת הקורבנות בשיטה מסודרת. לא מיד ביום יציאתו ממצרים יוכל העם להקריב קרבן.  תהליך שלם שצריך לעבור העם וגם כל יחיד, ורק אז הוא מסוגל להגיע למדרגה שיוכל להקריב קרבן כהלכתו בכוונה הרצויה.

תחילה קרבן עולה, אשר בא מנדבת רוחו של האדם, להראות שעצם עניין הקורבנות קודם כל חשוב, כי זו השאיפה המבוקשת - להקריב קרבן לה'. שאיפה אמיתית של האדם להתקרב לאלוקיו, לאו דווקא בעקבות חטא וחזרה בתשובה.

ואף כי חטא האדם. מדגישה התורה במהלך הפרשה את העובר על נפשו של האדם. כיון שהנפש היא זו המחברת את גופו ונשמתו של האדם, היא זו שנמצאת בפעולה ברגע החטא והיא זו שצריכה לעבור את עיקר התיקון של הקורבן "ונפש כי תקריב מכם" - המטרה היא הקרבה שוב אל רבונו של עולם. אין כאן עניין טכני בלבד. על כך אומר הנביא: "עולותיכם ספו על זבחכים ואכלו בשר" אם הוא סתם נשרף על המזבח, חבל על הבשר! אם תהליך נפשי לא התרחש כאן, כבר היה עדיף לעשות ממנו סעודה ולאוכלו.  

אבל אם לוקח אדם בהמה שטיפח בצאנו, גדל אותה, ויקרה היא ממונית בעיניו, או שהשקיע בה את כספו וקנה אותה. סומך ידיו עליה ומתוודה וכך משקיע בה את כיסופי נפשו. רואה הוא את הכהן לוקח את הבהמה, שהיא דוגמת נפשו הבהמית הנמוכה, הדורשת תיקון וזוכה כעת לקרבה המיוחלת אל ה', אשר לכך היא באמת משתוקקת. אמנם לא האדם פיזית צריך לחוות את החוויה הזו בגופו ממש, אבל באמת זה הוא בעצמו שנמצא שם ועובר את התהליך המכונה קרבן. כאן מגיעה התעלות באש על המזבח התעלות שתכליתה תשובה, תיקון הנפש החוטאת, נפשו הבהמית של האדם המתעלה אל נפשו האלוקית ומצטרפת באש ומגיע אל תכליתה אל קרבת האלוקים.

אולי תמוה מאוד סוד הקורבנות בדורנו. אך רבות מקריב האדם את כספו ונפשו למען מטרות קטנות ונמוכות שאותם הוא מציב לו בחייו. אך ברגע שידע האדם, שהנסתר בכל מה שהוא מבקש, זוהי דווקא קרבת אלוקים - ידע האדם את תכלית הקורבנות.

כעת שפתי האדם משלימות את החסר בקורבנות. השאיפה לכסף מתורגמת לדברי כיסופים בתפילה, יחד עם השאיפה לחידוש הקורבנות ובניית בית המקדש במהרה בימינו ב"ה.

פרשת תזריע מצורע - לידה צומחת

"אשה כי תזריע וילדה זכר" - התחלת החיים המלווה בשמחה של התרעננות, ואושר של התחלה חדשה, "וטמאה שבעת ימים..." - נמהלים בתחילת הפרשה שלנו בצמצום, בכאב, במעצור, שמסמלת הטומאה המלווה למהלך הלידה. התחושה הראשונית היא של סתירה ללא הסבר. כיצד משתלבים שני הדברים?

בהמשך הפרשות מדובר הרבה בטומאת הצרעת וכן בזוב ונדה. על כך מסביר ספר הכוזרי (מאמר ב' ס'), שטומאות אלו שבהן נחסרים חלקי חיים, ובודאי טומאת מת - שבו נחסרים החיים לגמרי - נראים מתאימים לעניין הטומאה מחמת איבוד החיות. אך כאשר עומד לפנינו תינוק שרק נולד, ריבוי חיים עצום כזה, תמימות וטהרה נפלאים, כיצד אפשר למצוא כאן חסר שיסביר טומאה?

שאלה נוספת (שנראית לכאורה לא קשורה), בעניין ספירת-העומר, שהתחלנו בחג הפסח. מדוע לא מתחילה הספירה מייד בלילה הראשון של חג-הפסח? למה מחכים רק למוצאי החג? ובכלל מדוע עם ישראל לא מוכן לקבלת התורה מייד בשחרור ממצרים? מדוע ההתעלות של יציאת מצרים לא מספיקה וצריכים אנו לספור ספירה, שמלמדת אותנו לתקן כל יום מידה אחרת, ורק אז להיות ראויים  לקבלת התורה?

לידת הכלל והפרט

עם ישראל הנולד בליל מכת בכורות, בשעת חצות, המסמלת שנחצה העם ונחלק מהאומה המצרית, זכה לאירוע שיא שבו נדחו כל גילויי הטומאה מן העולם. זהו ליל שימורים מן המזיקים.

אומר בעל ספר "שם משמואל" עפ"י האריז"ל, כך גם בלידה. ישנו גילוי עצום של חסד אשר דוחה את כל המזיקים הטבעיים והעל טבעיים הרוצים למנוע את לידתו של עוד יהודי בעולם. נשמה חדשה שמופיע בתינוק שהנולד זה עתה. נשמתו עוד ספוגה מאור האינסופי של עולם הנשמות, לאחר שלמד את כל התורה כולה כפי שאומרים חז"ל (נידה ל:). זהו גילוי שמימי שכל כוח טומאה נדחה ונמוג מפניו. כל זה ברגע הלידה עצמו שבאמת זהו רגע עצום של טהרה בלבד וטומאה לא שייכת בו.

אך מייד לאחר הלידה מתחילים סיבוכי החיים. האדם עלול לנפילה, דוגמת מחלת –הצרעת  שמפורטת רבות בפרשתנו. כאן במגע עם העולם, נשכח מן האדם מה שלמד והוא נעזב לנפשו, למצוא את הדרך חזרה אל כור מחצבתו ולהגיע לכך בכוחותיו שלו.

 כך גם לאחר לידת עם ישראל והגילוי השמימי המיוחד שביציאת מצרים, נותר העם כפי שהיה במדרגתו הנמוכה במ"ט שערי טומאה. מכאן טיפס העם בעבודה מאומצת יום יומית כדי להיכנס בשערי הקדושה.

והשאלה הכפולה ממשיכה. מדוע להביא את העם ואת היחיד למצב כל כך נעלה ואח"כ להשאיר אותו לעבוד בעצמו? למה ללמד את התורה כולה ואחר כך להשכיחה? לא חבל על המאמץ? 

בדיעבד אבל אופטימי

לאחר חטא אדם הראשון, אין האדם הנולד מופיע בשיא תפארתו, בשיא הכוחות הטמונים בו. האדם כולו בכוח (בפוטנציאל) ולא בפועל. לאמא המאושרת, שכל כך רוצה להוציא את בנה לאור עולם שלם כפי יכולתה, יש כאן הרגשת החמצה. נשמה כל כך עצומה, עם אור כה נעלה, מופיעה מצומצמת. באופן שבו התינוק שנולד, צרכי גופו הם אלו שיעניינו אותו בעיקר במשך שנים ארוכות. התורה שלמד תשכח ממנו והוא יצטרך לעמול שנים כדי לחפש את אשר אבד לו. גם על כאב כזה של איבוד חיים שהיו אפשריים להתגלות ולא התגלו יש להצטער וגם לכאן מגיעה הטומאה.

אבל אופטימיות יש כאן. גנוזה בו בנשמתו כל התורה כולה. הכל כבר נמצא כאן, צריך רק לשחזר, לא צריך להמציא את הכל מהתחלה. המילה 'תזריע' רומזת לנו שזרע נטמן כאן באדמה ועתיד לצמוח בהדרגה, גם אם נראה שהוא מרקיב לגמרי.

כך גם ברגע לידת ישראל במצרים גנוזות כבר כל היציאות מכל הגלויות. גנוז כל הפוטנציאל של העם. אבל בעולמנו הדברים צריכים להיבנות אח"כ שלב אחר שלב בהדרגה. קפיצת מדרגות אפשרית רק לעיתים מזומנות, אבל עבודה רבה מוטלת על העם ועל היחיד לעשות ולהתקדם בעצמו. כך הקומות  נבנות בזכות ולא בחסד ומקנות להן יציבות, שגם עולמנו עם כל פגמיו יכול להכיל, עד לגילוי הטוב המוחלט.

פרשת בחוקותי - היכן החידוש?

רבים מחפשים את ההתחדשות בחיים. אבל לפני ששואלים כיצד נגיע להתחדשות, אולי כדאי להקדים ולשאול את השאלה: היכן יש לחפש את החידוש? האם בחדשות הנשמעות כל שעה ועדכונים כל מחציתה, או שמא במכשירים החדישים? האם במאכל שטרם נטעם או בבגד שעוד לא נלבש? כיצד יביא האדם לשינוי וחידוש אמיתי בחייו מתוך אקטיביות, ולא נפילה אל מעמקי הפסיביות של חיפוש החידוש אצל האחר?

כבר קהלת העמיק וחיפש את החידוש וגילה לנו: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ, הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ: (קהלת א' ט-י).

כאן מסמל לנו שלמה את המקום האמיתי לחיפוש. מתחת לשמש לא תמצאנו, אבל מעל השמש ישנו ודאי מקום לחידוש. עולם הטבע סובב במעגל וחוזר על עצמו. השארות במקום או סיבוב במעגלים, יוצרת שחיקה, שגרתיות אפרורית. מתוכם מגיעים במהרה השעמום והריקנות. ובמקום שבו הבור ריק אין בו מים (התורה) נחשים ועקרבים יש בו.

 

מעל השמש

אם כן איך מגיעים למקום שמעל השמש? האם רק בקיום מצוות שגרתי ועייף? על כך מקדימה התורה: "אם בחקתי תלכו" - שתהיו עמלים בתורה (רש"י). העמלות בתורה היא היסוד ליציאה מהשבלונה של "מצות אנשים מלומדה", יציאה מהמצב שבו אדם הרגיל כל כך במעשיו עד שעושה אותם ללא שום חיות וללא כוונה פנימית. לא מספיק "את מצוותי תשמרו" צריך להקדים את "בחקתי תלכו", צריך דינמיות, הליכה.

התורה מזהירה את האדם איך להיזהר מליפול אל תוך הריק. אחרת עלול הוא למצוא את עצמו מבזבז את כוחותיו לחינם: "ותם לריק כוחכם". התורה מלמדת את ריכוז הכוחות למען המטרות הנעלות. הרמב"ם מלמדנו בפרק ה' מ"שמונה פרקים" את איסוף כל כוחות האדם למען מטרה אחת. עליה מתמדת בהדרגה מתוך שאיפה לשלמות. התרבות חסרת עמוד השדרה מציעה לאדם 'בידור' כלומר פיזור כוחותיו. כשאין שאיפה לאן להגיע, ובפרט בחברה המעריכה את חוסר הערך כחברה הפוסט-מודרנית, אין למעשה לאן לשאוף. קטון וגדול הושוו. הזמן היקר שהיה יכול להיות מושקע בעשייה חיובית ויצירתית מתכלה ומתבדר לרוח. הוא מחפש בשברי מציאות וחיים חלקיים ומוגבלים את ההנאה, החידוש והעונג. היקר הופך לריק וממנו עלול להפוך לקרי לשון טומאה, ועלול חלילה להגיע להליכה בקרי שמתוארת בקללות.

הקללות הקשות המתוארות בפרשה מביעות את המצב הקיצוני אליו עלול להתדרדר עם ישראל בעזבו את עמל התורה. בעזבו את טעם החיים האמיתי ואת חידוש החיים שמעל השמש. הקללות מתארות את הנפילה חלילה אל 'חידושים' הפוכים בחיי האדם. מחלות ומלחמות, אכילה בלי יכולת שביעה, ולבסוף תוצאת השבר גלות ושממה.

 

מענה לכל האדם

השממה שבלב מביאה לשממה בארץ. הקרקע נשמטת מתחת הרגלים. האדם שחיפש להשקיע בחומריות שתחת השמש את חייו, ולראות בה את חזות הכל, מגלה עד מהרה שאי אפשר לשבוע ממנה. הנאות קטנות מחלקיקי חיים אינן נותנות מענה לרוחו השלימה העמוקה והכוללת של האדם. האדם מסוגל להרבה יותר באיכות ובכמות.

כבר עזר לנו שלמה וסכם את דבריו בקהלת (יב יג): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:". כפי שמסביר הרב זצ"ל במאמרי הראי"ה עמ' 100: "...בחיים חלקיים, הנראים רק לעין הגסה החומרית אפשר לסלול נתיב במצות אנשים מלומדה, בהגיון אדם מוגבל, אבל בחיים הכוללים את כל היש, בחיים שגבוליהם רחבים כרוחב ההויה כולה, שתמונותיהם כל כך עשירות ומשופעות במדתן עד שגבהי שחקים לא יכילום, אין דרך לפנות כי אם בחק ומצוה אלהית. ומקור האומץ אי אפשר להיות פחות ויתר מיראת אלהים החיה והרעננה", - זאת שתביא באמת חידוש מרענן לחיים - "שהיא הולכת ומשפעת את טללי תחייתה על הככרים המעשיים שבחיים, מצותיו שמור, כי האדם כולו צריך שיחונך, שיודרך, שיסתגל לההויה הכללית ולמקוריותה. אי אפשר ליסד מכון של חינוך בעד ניצוץ של האדם, בעד נטף אחד מים החיים שלו, כי אם כל האדם צריך שיבא לרוממות שאיפתו, וכל האדם כולו בכל ערכיו, בחייו המלאים כל היש שבחומר וכל היש שברוח, כל החיים שבשעה, וכל החיים שבעולם, כל האדם, הוא רק הוא העומד לספוג אל תוכו פתרון גמור ורצוי לחידת העולם והחיים העוקצת ומכאבת כל כך." העיסוק המתמיד בתורה כל אחד כפי זמנו ויכולתו מחדש ומרענן את כל מהותו של האדם בכל ענייניו. מתוך היכולת להתחבר למקור שאמנם נראה "ישן נושן" (כ"ו י') מתגלה שדווקא בו מצוי החידוש האמיתי ו"ישן מפני חדש תוציאו".

פרשת שלח לך - לתור את הארץ

בפרשה הקודמת עם ישראל מתכונן כבר להיכנס לארץ. מתוך קבלת התורה בהר סיני, הקמת המשכן והכנת המחנה על דגליו, יוצא העם לדרך לכיוון ארץ ישראל. לשם כך נשלח ארון הקודש לפניהם לתור להם מנוחה: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י' ל"ג).

המילה לתור הנזכרת באופן ראשוני, מובילה אותנו לנושא מרכזי בפרשה שלנו. אם נעיין בסוף הפרשה שלנו נפגוש מילה ייחודית זו בפרשת ציצית, שם נזכר הציווי: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (פרק ט"ו ל"ט).

כאן אנו מנסים לעמוד על הניגודיות לכאורה בין שני הפסוקים שהבאנו. מצד אחד ארון הברית מקום השראת השכינה במחנה הוא מכוון "לתור להם מנוחה" ולעומתו מצוות ציצית שומרת על האדם להיזהר משימוש לא נכון ביכולת לתור. יש כאן שתי הבנות קיצוניות במילה "לתור", העניין מבלבל: האם המילה לתור משמעותה חיובית או שלילית?

התכוונות לעין הפנימית

פרשת המרגלים, הנמצאת בין שני הפסוקים שהבאנו, שופכת אור מיוחד על הביטוי לתור. כאשר נשלחים המרגלים על ידי משה נאמר: "שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען". כעת עם ישראל עומד להיכנס לארץ והוא מעוניין לבחון אותה לפני הכניסה אליה. עם ישראל במדבר מצוי במקום שבו השראת השכינה גלויה וניסים הם עניין שבכל יום, דוגמת המן וענני הכבוד. העם מבין שהכניסה אל הארץ מובילה אותו לעזוב את העולם הרוחני הזה שבו הם נמצאים כעת ולהיכנס למציאות ארצית שבה יש לפעול בתוך העולם הגשמי.

הירידה המיידית ממרום השראת השכינה בגלוי, אל מקום בו יש לעבוד בגשמיות, ממנה אפשר לגלות את השראת השכינה גם בעולם הזה הגשמי, יש בה פער שלדור המדבר קשה לגשר עליו. השליחים המרגלים מנסים לגשר על פער זה, אך למעשה רק שניים מהם עומדים בציפיות הגבוהות. שאר המרגלים מתקשים לתור את הארץ כראוי ותרים אותם אחרי לבבם ואחרי עיניהם.

שמירת העינים

משה שולח את המרגלים לתור את הארץ. מילה זו מאפיינת במיוחד את הכניסה אל הארץ. "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה". יש כאן עבודה עמוקה על  היכולת להתבונן בעין הגשמית שלנו ולכוון אותה אל העין האלוקית. העין היא "ראי הנשמה" (כפי שכותב הרב קוק בעולת ראיה חלק א' עמ' ע"ו). האדם צריך לשאול את עצמו האם משתקף העולם הפנימי כלפי חוץ, או שמא משפיע העולם החיצוני החומרי על העולם הפנימי?

כך התורה מצווה אותנו בעניין הציצית. על ידי הציצית זוכה האדם להתחבר עד כסא הכבוד (סוטה י"ז). כך התורה מלמדת אותנו: יש לכם כוח מיוחד בעיניכם: האם חלילה לתת לעיניכם ולבבכם דרור לקחת אתכם לתור למקומות הנמוכים והחיצוניים שבמציאות, או לזכות לראות את הפנימיות האלוקית שבתוך הגשמיות. 

פרשת חוקת - זאת חקת התורה

אנו נפרדים בפרשה משניים מתוך שלושת האחים-המנהיגים שליוו את עם ישראל בתהליך יציאתו ממצרים, מרים ואהרן שמתים מיתת נשיקה. ברקע כבר עומדת הפרידה ממשה רבנו בעקבות פרשת "מי מריבה". אבל בתחילת הפרשה יש הקדמת רפואה למכה. יש פתרון למציאות טומאת המוות בעולם. פרה אדומה. פרשה שרק למשה התגלו סודותיה, ושלמה המלך החכם באדם אמר עליה: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

"זאת חוקת התורה", סוד פנימי עצום טמון וחקוק בתורה.

 "ויקחו אליך פרה", פרה בארמית תורא. אדם שממית עצמו באהלה של תורה, זוכה להיות ספוג ומחובר אל התורה. לעולם פרה אדומה נקראת על שמו של משה רבנו (רש"י י"ט ב' ד"ה "ויקחו אליך"), כפי שהתורה נקראת תורת משה. תורתו של משה קיימת לעד, כל הפרות בטלות ושלך קיימת (במד"ר י"ט ו') וכך תקרא: "הפרה שעשה משה במדבר".

"אדומה תמימה","תורת ה' תמימה משיבת נפש".

"אשר אין בה מום", התורה היא מעבר לזמן, היא נצחית. המשולש: "הוא השטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות" (ב"ב ט"ז.), המבטאים את החסרונות והמומים בבריאה אינם עומדים בפני התורה. לכן יצר הרע משיב עליה (במד"ר י"ט ה'), וכך גם השטן ואומות העולם שעתידים לחלוף מן העולם, אין להם השגה בה כלל, ומונים את ישראל עליה (רש"י תחילת הפרשה).

"אשר לא עלה עליה עול", התורה נותנת לאדם חרות ממלאך המוות (במד"ר ט"ז כ"ד), שמביא איתו את הטומאה. לעומת זאת משה רבנו וכל מי שמת מיתת נשיקה אין להם טומאה כיון שלא מתו בידי מלאך המוות. אמנם זכו כל ישראל לחרות ממלאך המוות במתן תורה. אבל בעקבות חטא העגל אבדו את מעלתם זו ולכן תבוא הפרה ותקנח את צואת הטומאה שהחזיר העגל אל העולם ונתן שוב שליטה  למלאך המוות. (כלי יקר י"ט ב' ד"ה "פרה אדומה תמימה").  

אמנם אותה גזרת גורל שנראית בלתי מנוצחת, מציאות המוות בעולם, גם לה יש מענה וגם היא רק שלב ביניים שעתיד להסתלק מן העולם. בעקבות חטא העגל חל עיכוב זמני בסילוקו של המוות מן העולם, אך בסופו של דבר "ובלע המוות לנצח".

 

תם כל הדור של עם ישראל היוצאים ממצרים. בניהם שעתידים להיכנס לארץ מוצאים את עצמם במאבק מול כוחות איתנים: ממלכת אדום, עמלק בלבוש כנעני, נחשים שרפים, ממלכת סיחון ועוג, כשברקע עומדות ממלכות עמון ומואב. יש כאן מאבק שלפני הכניסה לארץ.   

המפגש הכואב עם הנחשים מזכיר את חטא אדם הראשון שהנחש הביא את קלקולו. גם כאן עוד לא נמצא הפתרון המיוחל, וגם המפגש עם בני עשו ועם עמלק עדין לא בא לסיומו בפרשה.  

אבל התיקון מתחיל, והדרך אל ארץ ישראל נפתחת. סיחון מסולק מן הדרך. גם עוג מלך הבשן שכבר האריך ימים ושנים ונראה כבלתי מנוצח והמוות לא יכול לו, ואף משה רבנו חושש שזכותו של עוג תעמוד לו, אבל הקב"ה אומר לו: "אל תירא אותו", וגם עוג מוצא את מותו.

מתחיל תיקון חטא המרגלים, והמרגלים החדשים ששולח משה לא זו בלבד שאינם חוזרים ומוציאים דיבה, אלא הם עצמם בטוחים בתפילתו של משה והולכים וכובשים את יעזר (כ"א ל"ב וברש"י).

   ישראל כבר עומדים מול יריחו והארץ המיוחלת נשקפת מולם.

פרשת עקב - בעקב תשמעון

"והיה עקב", בעתיד, בעקבות משיח, אז ודאי "תשמעון". אולי עלול הדבר להתעכב קצת, אבל הוא יגיע. מתוך שאתם "המעט מכל העמים" (כנאמר בסיום הפרשה הקודמת), ממעיטים את עצמכם בענווה, אשר סגולתה טבועה בכם כעם, ובפרט בדור אחרון אשר מבטל את עצמו כעקב הזה שבתחתית האדם, תזכו להגיע לאותה שמיעה פעילה.

אחרי שמתוך ענוותכם, התרגלתם לפתח את השמיעה, תזכו לברכה, "וענותך תרבני". אז תזכה ותגיע גם אתה היחיד המתבטל אל אמך-אומתך,  ותגיע אל הברכה "ואהבך וברכך והרבך...". אז כשתהיה האומה שקועה בארץ ישראל, תיתן לך הארץ את פירותיה בעין יפה: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ-זית שמן ודבש".

אך "השמר לך פן-תשכח את ה' אלקיך...", מתוך כל השפע שישפיע לך ה' בארץ. כיון שתזכה לעמול ביגיע כפיך והברכה תשרה במעשה ידיך, "...ובתים טובים תבנה וישבת". אכן השתדלות דורש ממך ה' כאן בארץ, לפתח ולשכלל את הארץ עד לפיתוחה לממלכת כוהנים וגוי קדוש. אתה פועל, עושה ויוצר, אז תאמר: "כחי ועצם ידי עשה את החיל הזה". אבל כאן בארץ שבה השגחת ה' שורה בכל, תזכה להגיע למדרגה הגבוהה באמונה בה' אלוקיך, כאשר תזכור בשעת מעשה, "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". תדע, שמחובר הינך למקור השפע בנשמתך הדבוקה בה', וזוכה שישלח לך ה' עצה דרך הצינור הפתוח אליו, ואז מנצנץ הרעיון במוחך כיצד לקנות את נכסיך ולפעול בארץ. דרכך תופיע הברית "אשר נשבע לאבותיך" ואתה כעת, "כיום הזה" בדורך, במעשים שלך, זוכה ומופיע את השבועה לאבות.

אל תחשוב שבצדקתך אתה נמצא כאן. אלא שבועת עולם היא, היסטוריה שנכתבת ואתה הוא הדיו שבה היא נכתבת. בתכונת ענוותך אתה נעשה כלי לשליחות,  שלא כגויים "שכחי אלוקים", אשר תכונת הגאווה טבועה בהם וגורמת להם לומר ח"ו "מי ה'"? וברשעתם זו מסולקים מן הארץ.

אל תשכח את הנפילות אשר היו במדבר. "את-חטאתכם אשר-עשיתם את-העגל", אשר נבע מרצון פנימי טוב, אבל יצרתם מסכה, מסך מבדיל ומשכיח. אבל כאן בארץ מתוך השמיעה תגיעו לזיכרון תמידי של ה' בכל מעשה ידיכם.

ומהו השורש שממנו יצמח לכם אותו זיכרון תמידי ופעילות שכולה מתוך הכרת ה'? "מה ה' אלקיך שואל מעמך"? "כי אם ליראה את ה' אלקיך"! זהו אותו עקב אשר עליו דורכת ענותך זו, "עקב ענוה - יראת ה'". אותה הכרה במקור המחיה אותך, וההתבטלות אליו. מתוכה צומחת ועולה הענווה, הנותנת את היכולת לחיות אף את החיים הארציים, בהכרה מלאה במקורם הרוחני והפשוט.

אתה זוכה להידבק בה' אלוקיך, אשר בכל מקום אשר אתה מוצא את גדולתו שם אתה מוצא את תכונת ענוותו. "...הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים..." אבל גם "עושה משפט  יתום ואלמנה ואוהב גר..." רוחני טהור ופשוט אבל השגחתו עד הפרט הכי שפל בארץ.

"ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם...", אף למדו זאת את ילדכם, וכל מצוות ה' "שמור תשמרון". אז לא תיראו מן הגויים אשר סביבכם ו"כל מקום אשר תדרך כף רגליכם" – אשר ידרוך בו אותו עקב המדובר – "לכם יהיה".

עתידכם הטוב כבר מובטח. מי ייתן ותזכו לראותו כבר בימיכם ב"ה.    

פרשת וירא - העולם במבט חדש

הפרשה נפתחת במדרגה חדשה. הלשון "וירא" המופיעה כמה פעמים, מגלה לנו על התגלות ועל אופק-ראיה חדש שזכה לו אברהם לאחר שנימול.

אברהם אבינו מתעלה. עוד קודם שנימול כאשר עוד נקרא אברם, קבל את נבואת ברית בין הבתרים בלילה: "והנה אימה חשיכה נופלת עליו", ואילו כאן הוא זוכה להתגלות ביום, בזכות ברית המילה.

אברהם לא מסתפק בגילוי השכינה ומחפש אורחים, עד שהוא רואה שלושה אנשים מרחוק ורץ לקראתם. כל כך גדולה מצוות הכנסת אורחים, עד שאמרו חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה"! איך אפשר להבין זאת? הקב"ה ניצב עליו בכבודו ובעצמו, ולמרות זאת יש משהו גדול יותר להתחבר אליו ולשאוף אליו!

מילא לארח אנשים מורמים מעם, שתצדיק, אולי, את המרוץ של אברהם אל האירוח. אבל  לארח שלושה עובדי אלילים המשתחווים לאבק שברגליהם - וזה יחשב יותר מהשראת שכינה?!

אכן הקושי הנ"ל הוא דווקא לדעת רש"י, שפירש שאברהם "כסבור שהם ערבים" ואפילו לא זיהה בהם מלאכים. דעת הרמב"ם, לעומת זאת, הפוכה: במורה נבוכים (ח"ב פרק מ"ב) הוא מסביר שכל העניין כולו הוא מחזה אחד, אשר בסופו מתברר: "ואברהם עודנו עומד לפני ה'"; ודעת רבינו בחיי היא שהעניין קרה בפועל, אבל אברהם אכן ידע שהם מלאכים.   הכיצד מתיישבות שלושת הדעות הללו האחת עם רעותה?

 

כלפי חוץ וכלפי פנים

חז"ל מלמדים אותנו, שהתגלות המלאכים אל אברהם, הייתה בדמות עובדי אלילים במדרגה הכי שפילה. המלאכים שהם שליחיו של הקב"ה בעולם מופיעים דווקא באופן כזה.  אברהם אבינו פוגש אותם כמות שהם בלבושם החיצוני, וגדולתו שהוא מקיים בהם את מצוות הכנסת האורחים.

בראיה פנימית אליה זכה כאמור, לאחר ברית המילה, הוא זוכה למדרגתו החדשה, להיות מסוגל לראות את שליחי ה' בעולם בכל. גם אצל השפלים שבהם הוא זוכה להבין ולגלות את שליחותם, את הצד המלאכי שבהם. הוא מעניק כבוד לאנשים, אפילו כשהוא רואה אותם בדמות שפלה כזו. הוא פוגש בהם פנים חדשות של צלם אלוקים שמתגלה גם בהם, והוא מסוגל להתחבר אליו (עפ"י המהר"ל נתיב החסד תחילת פרק ד').

כך מתיישבות יחדיו, שיטות רש"י ורבינו בחיי. בהתגלות בפועל, "כסבור שהם ערבים", ולבושם החיצון אינו משאיר אפשרות אלא לקבל אותם כמות שהם. אך מבטו העמוק של אברהם מסוגל לקלוט את הצד הפנימי-המלאכי של כל יצור, והוא מכיר בהם שהם מלאכים (כדעת רבינו בחיי) הבאים לבשר לו על הלידה, על רפואתו ועל הפיכת סדום. 

­

מתוך השראת השכינה

כל המראה המיוחד הזה, נובע כולו מגילוי השכינה אל אברהם אבינו, איש החסד, המשתוקק בכל כוחו להפיץ את אור ה' בעולם.

המדרגה לה זוכה אברהם מאפשרת לו להיות מחובר לגילוי השכינה, וביחד עם זאת להיות מסוגל להפיץ את שמו גם אצל הפחותים באנשים. עד כדי כך שהוא זוכה שדרכם תבוא לו בשורת הלידה הקרובה והרפואה לה הוא זקוק לאחר המילה. אברהם אבינו שלאחר ברית המילה מחובר אל שמי שמים, ורואה מרחוק בעפר הארץ את אותם אנשים נמוכים. הוא מסוגל לרוץ לקראתם, ויחד עם זאת לא לעזוב את מדרגתו הגבוהה.

מתברר באמת, כדעת הרמב"ם, שכל המראה שהוא רואה, כולו חזון אחדותי ש"עודנו עומד לפני ה'", לחבר את גילוי השכינה אל מה שקורה לפניו בארץ, ולחבר את שפלותה המתגלה בדמויות עלובות, לשורשן המלאכי השמימי.

 

פרשת וישלח - יש לי כל

מפגש דרמטי נוסף בין יעקב ועשו ניצב במרכז הפרשה. כל הכלים נשלפים. יעקב מתכונן למלחמה, הוא גם שולח דורון וכמובן מתפלל בעת צרתו אשר ממנה יוושע. המפגש המחודש בין עשו ליעקב, מעלה בעוז את המחלוקת היסודית החוצה את העולם לשתי אסכולות שונות, אשר תהום מפרידה ביניהן. שתי תפיסות עולם בסיסיות הרואות את המציאות  ולא יכולות ללכת יחדיו. המסקנה היא: "ואני אתנהלה לאטי"... "עד אשר" בימי המשיח (כדברי רש"י) "אבוא אל אדוני שעירה". אתה, עשו, תתקדם לבד בדרכך. בסופו של התהליך אנחנו עוד נפגש לבירור הסופי והנוקב.

במלים רבות משמעות מתנהלת השיחה בין שני האחים, אשר מסלולי חייהם הולכים ומתרחקים זה מזה. אנו מתמקדים כעת בפרטים מתוך השיחה אשר טומנים בתוכם רמזים עמוקים לתפיסות העולם השונות. יעקב רוצה להעניק לעשו את הדורון המיועד לו ועשו מסרב ואומר: "יש לי רב..." יעקב מפציר בו ואומר: "קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלוקים וכי יש לי כל...". לכאורה נראה לנו כשינוי במילה קטנה, עשו אומר "רב" ויעקב אומר "כל", מה כבר יכול להיות ההבדל? אבל שינוי מהותי זה פותח לנו צוהר לשני העולמות.

גאווה מול ענווה

רש"י מעיר לנו על השינוי ופותח לנו את השער, בפרושו בד"ה "יש לי כל" (ל"ג י"א): "כל ספוקי, ועשו דבר בלשון גאווה: "יש לי רב" יותר ויותר מכדי צרכי!". הגאווה היא זו שמובילה את דרכו של עשו ולעומתו יעקב דבק במידת הענווה ואומר "קטנתי..."(ל"ב י"א), שמח בחלקו ומודה על כך לקב"ה. מדוע מתייחסות כאן המילה "רב" לגאווה והמילה "כל" לענווה?

השאיפה הגאוותנית מאדירה את הריבוי, את הכמות העצומה של "יותר ויותר". היא שואפת לעוד ועוד פרטים, לתפוס את המרובה. היא נובעת מתפיסה שהעולם בנוי מחלקיקים נפרדים, שהשאיפה בחיים היא להשיג מהם כמה שיותר וכך תחשב ליותר מוצלח. לעמותה השאיפה הענוותנית מחפשת את הכל. את ההכלה. את הכללות, את השלמות הכוללת את הכל יחדיו. כל אבן במציאות היא חלק מפסיפס שלם. "ויבא יעקב שלם עיר שכם..."(ל"ג י"ח). דואגת לכל הפרטים, גם לפכים קטנים, שיבואו לתיקונם השלם.

תכונה יהודית

בדרכו של עשו הלך גם לבן וחיפש את הריבוי, כפי שאומר יעקב ללבן אחרי שנתברך בגללו (בפרשה הקודמת): "... ויפרץ לרוב ויברך ה' אותך" (ל,לא). גם בלעם הרשע התגאה שהקריב לפני ה' הרבה קורבנות יותר מכל האבות יחדיו, כפי שמתואר במדרש שמביא מהר"ל בתחילת נתיב העבודה, ולא הבין שלא הריבוי רצוי בעבודת ה', אלא עבודה הנובעת מהכרה באחדות הכוללת של המציאות. 

לעומת עשו שמתגאה בריבוי, יעקב אמנם מתברך בריבוי בתחילת הפרשה (ל"ב י"ג) "...ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב" יהיה לך זרע לרוב, אבל אין מדד שאפשר למדוד בו את הריבוי של זרעך. לא בגלל ריבוי הזרע ולא משום כמותו העצומה, נגזרת סגולתו המיוחדת. יעקב רואה בחלומו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" - עד לאינסוף. דווקא נחלת יעקב אומרים חז"ל, היא נחלה בלי מצרים. דווקא מידת הענווה שאינה מחפשת כלים גשמיים להימדד בהם, יכולה להכיל ולכלול את הכל. זוהי סגולתו המיוחדת של עם ישראל כפי שאומר משה לישראל בספר דברים: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם" - יש לכם כוחות של ריבוי אבל לא בזה נמדדת סגולתכם המיוחדת, אלא דווקא בגלל "שאתם המעט מכל העמים" - תכונתכם היא מידת הענווה החובקת עולם ומלואו.

השלכות חינוכיות

 יש כאן שתי גישות לחיים. הגישה העשוית מחפשת את הריבוי, את הכמות, את מה שאפשר להתגאות בו - לכן צריך שהוא יהיה ניתן לספירה, שיהיה אפשר לתת לו ציון שאפשר אח"כ להתגאות בו. גישה זו מחפשת את מהות חייה בהישגיות. הדרך חשובה רק אם היא מובילה בסוף להישג, לאיזו מטרה שאפשר למדוד אותה ולתת לה הערכה. לכן לדעת עשו, צריך כבר להגיע למטרה, צריך להלחיץ את הצאן והילדים. "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה" (ל"ג ט"ז) - חבל על הזמן, העיקר כבר להגיע למקום, לאיזשהו הישג...

החינוך הנגזר מכך הא חינוך להישגיות שבו יש מקום רק למוכשרים יותר למוצלחים יותר (שוב כמובן, במדדים של כמות שאפשר לתת עליה ציון...).  ברגע שהגיע אדם לאיזשהו הישג הוא נח במקום שאליו הגיע, ומתהדר בכך שיש לו "יותר ויותר מכדי צורכו".

 יעקב אומר "ואני אתנהלה לאטי" - הדרך חשובה, צריך להשקיע בה. התהליך והעליה המדורגת בסולם חשובה. כל שלב הוא חשוב, עוד לפני שמחפשים אם הגעתי למטרה כלשהי שאפשר להתגאות בה. כל שלב שהתקדמתי, אני מסוגל להודות ולומר יש לי כל ספוקי! אני שמח שהתקדמתי, שהרצון שלי נבנה, שהשתדלתי, שעשיתי מאמץ, את הכל אני מעריך ומודה.  בדרך אל השלמות הכוללת, כל נקודה טובה חשובה וכל רצון טוב מועיל ורצוי. אני צריך לשאול את עצמי כשאני לומד, ובכלל בכל תחומי החיים: האם רק צברתי ידע - אבל אישיותי לא השתנתה מכך לטובה, או שאני עובר תהליך של תיקון המידות והתקדמות הדרגתית ומתחנך להיות אדם טוב וישר יותר.

פרשת ויגש - מלך שנתחדשו גזרותיו

אנו מתקרבים לסיומו של ספר בראשית. בפרשה שלנו מתחילה למעשה גלות מצרים כאשר יעקב ובניו יורדים למצרים. אך עדין השעבוד עצמו לא מתחיל. לכאורה נראה שארץ מצרים מקבלת את הגולים בני יעקב בזרועות פתוחות. אלא שבתחילת ספר שמות, לאחר שנפטרו יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, ובנ"י פרים ורבים בארץ מצרים, אנו קוראים: "ויקם מלך חדש על מצרים" (שמות א' ח'). ידועים הפרושים שמביא שם רש"י בשם הגמרא: "רב ושמואל, חד אמר: חדש ממש וחד אמר: שנתחדשו גזרותיו". אפשר להבין את הפירוש הראשון, הגלגל התהפך והמלך האוהד התחלף במלך חדש בלי הרבה אהדה לעם ישראל. אך קשה הפירוש השני: "שנתחדשו גזרותיו", קשה להבין כיצד פרעה הטוב מקודם נעלם והופך את עורו? ועוד יותר קשה לפירוש זה מה שנזכר בהמשך: "שלא ידע את יוסף", ורש"י מסביר: "עשה עצמו שלא ידע", כיצד פרעה 'הטוב' שכה העריך והוקיר את יוסף, פתאום מפנה לו עורף?

ניצני השעבוד הראשונים

אבל בראייה מדוקדקת יותר בפרשתנו אנו רואים שניצני השעבוד מופעים כבר מתחילת ירידת ישראל למצרים. הירידה למצרים קשה מאד ליעקב. הוא צריך שכנוע מבחוץ ושכנוע פנימי. כיצד ירדו הוא ובניו למצרים ולא יושפעו ממעשי ארץ מצרים הרעים? יוסף מבין את חששו של יעקב אביו ולאחר שהתגלה לאחיו, הוא שולח איתם מסר לאביו: אני אב לפרעה ושליט בארץ מצרים אל תדאג מעירוב עם המצרים, תהיה בארץ גושן וקרוב אלי (מ"ה י').

מה תגובת פרעה ומצרים? האם באמת הם כל כך שמחים בהגעתם של העברים לארצם? הרי רק לפני זמן קצר לא יכלו לאכול עם העברים "כי תועבה היא למצרים" (בפרשה הקודמת פרק מ"ג פסוק ל"ב), והנה עכשיו פתאום "ויטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו" (מ"ה, ט"ז)! קשה להאמין שאין פה איזה אינטרס מצרי בכך שאחי יוסף באו (שלפתע כבר אינם נקראים "העברים").

אומר ספורנו, שפרעה חשב שבזכות שבאו אחיו תהיה השגחתו של יוסף על הארץ לא כגר מנהיג אלא כאזרח, שחושב לשבת בארץ הוא וזרעו וישגיח טוב יותר על הארץ, כי עכשיו כשכולם במצרים הם כבר לא יהיו עברים אלא אזרחי מצרים ויוסף יהפוך לאחד משלהם. ומיד פרעה 'טוב הלב' מזמין את אחי יוסף שיבואו עם כל המשפחה, הבתים, ואם אבא לא ירצה - קחו ושאו אותו ובואו אלי (לא אל יוסף) ושבו בארץ מצרים ולא בארץ גושן (מ"ה י"ח).

ההחלטה הקשה

יעקב מחליט לרדת למצרים אך הקושי עצום עבורו. תחילה הוא יורד ומתפלל בבאר-שבע, לאחר מכן הוא לא יורד אלא נושאים אותו, אח"כ הוא "כל זרעו אתו", ולבסוף "כל זרעו הביא אתו" (מ"ה ה'-ז'). הוא נאלץ להשלים עם הגזרה באופו סביל אבל אח"כ מבין שגם צריך להיות פעיל. בשבעים נפש ירדו קבוצה מובחרת "לפי שהיו עובדים לקל אחד" (רש"י), אך הרבה הכנות דרושות לקראת המפגש עם "ארץ האפשריות הבלתי נדלות" של אז, ארץ מצרים. פרעה אולי חושב להפוך אותם לאזרחי מצרים, אך לא! יעקב שולח את יהודה לתקן לו "בית תלמוד", לא פנימי סגור, אלא "שמשם תצא הוראה". ודוקא בארץ גושן בנפרד מהמצרים. אך בשביל ארץ גושן צריך לעשות מעין "תרגיל" על פרעה שתכניותיו לגבי משפחת יוסף שונות. לשם כך מכין יוסף את אחיו למפגש עם פרעה ומדגיש להם כיצד לדבר איתו. פרעה "נאלץ" לתת את ארץ גושן אך עדין מחפש עילה למנות את אחי יוסף לשרי מקנה (מ"ז ב'-ו').

את העימות בין התפיסות של יעקב ופרעה אפשר למצוא ברמז במפגש ביניהם (מ"ז ז'-י'). הלשון הקצרה וה'דיפלומטית' שבה הם נוקטים, טומנת בתוכה הבדלי השקפות עולם. יעקב לא שש מן הסתם לפגוש את פרעה, ויוסף מביא אותו ומעמיד אותו לפני פרעה. פרעה שואל את יעקב "כמה ימי שני חייך"? ומרמז ליעקב שנראה לו מאד זקן: 'האם כל זה היה כדאי? לדבוק בה' ולבטוח בו? ראה כמה צרות פקדו אותך? בוא ותנוח אצלנו ועזוב את הכל'. יעקב עונה לו (ע"פ תרגום יונתן) 'ימי חיי היו קשים ורעים שברחתי מפני עשו, וישבתי בארץ לא לי, וגם כעת בעת שיבתי אני נאלץ לעזוב את ארצי ולבוא לכאן לארץ מצרים. גם כאן זו לא מנוחה. לא באתי לכאן לנוח ולעזוב את הכל. אני עדין אמשיך להיות מחובר לאבותי, למולדתי ולאמונתי בקב"ה'.

ואולי ברוח הימים שאנו נמצאים בהם אפשר לראות רמזים דומים לתחבולותיו של פרעה, בסמיכות האירועים. ח' טבת- תרגום התורה ליוונית, ט' טבת- מות עזרא ונחמיה, וי' בטבת- המצור על ירושלים. כך גם הייתה תוכניתו של פרעה ש"נתחדשו גזרותיו", בתחילה קיווה לערב ולבלבל את העברים בתוך ארצו בדומה לתרגום התורה ליוונית. אח"כ לאחר שמתו יוסף ואחיו וכל הדור ההוא בדומה למיתת עזרא ונחמיה, אפשר כבר להתעלם מיוסף כלא היה ולחדש את הגזרות שכבר היו בלב פרעה, ללחוץ את העם ולתת עליו שרי מיסים בדומה למצור על ירושלים. אבל גם ברגעי הקושי הללו של תחילת ירידת ישראל למצרים,"ותחי רוח יעקב" (מ"ה כ"ז) כי הוא יודע שמתוך השעבוד הנסתר והגלוי, צומחת לה לבסוף גאולת ישראל השלימה.     

פרשת בשלח - שירת הנצח

"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" - אנו ממשיכים ויוצאים (לשון הווה) יחד עם אבותינו ממצרים כהמשך למה שקראנו בשבת שעברה,  אך עדיין לא הגיע עת השירה עד ל"שבת שירה" העומדת לפנינו.

מדוע השירה מתעכבת? למה לא שרנו מייד? הרי יצאנו מידי מעננו ומידי משעבדינו ואנו הולכים כבני חורין אל המדבר בדרך לארץ ישראל? כל זה מתוך גילוי כל הניסים הגדולים של מכות מצרים עד הרגע הגדול של מכת בכורות. עד הרגע שנתגלה ש"בני בכורי ישראל" ע"י הפסיחה על בתינו שסמלה את לידת עמנו עם ישראל.  מה נתחדש לנו על ים סוף? מה הוסיף נס בקיעת הים על מה שכבר קרה, שרק אז התרגשנו כל כך ושרנו? עד שמדגיש רש"י (י"ד ה'), שיום שביעי של פסח נקבע זכר לקריעת ים סוף? עד כדי שאנו שרים שוב בכל יום את שירת הים?

 

לאן נעלם משה?

על כך אפשר עוד להוסיף שאלה נוספת על חסרונו הבולט של שמו של משה מההגדה של פסח. אבל דוקא כבדרך אגב (בדברי ר' יוסי הגלילי בהגדה) מופיע שמו פעם אחת בפסוק... מקריעת הים ולא מיציאת מצרים! הפסוק שמופיע שם הוא "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". שגם אותו אנו זוכים ואומרים כל יום לפני השירה.

ואכן מובלט מאוד בהגדה של פסח שיציאת מצרים נעשתה "אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח", ודוקא חסרונו של משה מדגיש לנו שלא נטעה חלילה ליחס לו את יציאת מצרים אלא הכל לחלוטין מאת הבורא. אבל עדיין קשה מדוע בכל זאת מופיע שמו בהגדה מאותו פסוק מקריעת הים?

 ועוד קשה מפסוק מפורש בתורה. כשעם ישראל נפגש עם בני אדום לפני הכניסה לארץ ומבקש לעבור דרך ארצם כדי להגיע לארץ ישראל אומרים ישראל: (במדבר כ' ט"ו) "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" ומדוע לא אמרו שריבונו של עולם הוציאם בכבודו ובעצמו כדברי ההגדה?

 

ראו ישראל על הים...

 דברי השל"ה על פרשתנו מאירים באור חדש את האירועים מאז יציאתנו ממצרים. ברגע שנהרגו בכורי מצרים חשבו ישראל שהנה שרם של מצרים הוכה ומת והנה הם יוצאים לחירות עולם. אך בהגיעם אל ים סוף ובראותם "כי מצרים רודף אחריהם" ואומר רש"י במקום, שראו את השר של מצרים חי ורודף, חששו שמא ציווה הקב"ה את משה לקחתם לחוג במדבר אחרי דרך שלושת ימים ולחזור למצרים. ואילו משה הוא זה שרצה להוציאם ממצרים לחלוטין.

ופה מתגלה לעם ישראל מחזה מרהיב. אומר הקב"ה למשה: "דבר אל בני ישראל ויסעו" מילה אחת - עם הרבה משמעות. הכל מסע אחד הוא. יציאתכם ממצרים ועכשיו שהגעתם לים סוף. קדימה סעו!

-'רגע אבל יש כאן ים בדרך'!

 - 'מי שהביאכם עד כאן הוא גם יביא אתכם בתוך הים ביבשה והמים לכם חומה מימין ומשמאל'.

ואז הגיעו ישראל להבנה (כדברי השל"ה) "שיחזיקו שכבר היה הכל גילוי ממנו יתברך בעצמו ובכבודו, וכל מעשה משה הם נעשו מעצמו ומכבודו" של הקב"ה. ורואים ישראל "את היד הגדולה אשר עשה ישראל במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". שאותו מלאך שלוח הוא ממש בטל ומבוטל לגפני ה' ומעשי ה' מתגלים דרכו.

 

עם הנצח פורץ לו דרך...

ולא זו בלבד שיציאת מצרים לא הייתה אירוע מקומי לחגיגה זמנית, ואף לא ליציאה של דור או שניים. אלא מאחר שעברו ישראל ונעשו להם הניסים בקריעת הים, הבינו שהטבע כולו כורע ברך לפניהם, והשיגו ישראל את נצחיות גאולתם. שלמרות ש"כל משבריך וגליך עלי עברו", והמים הזדונים רוצים להטביע אותם לאורך כל הדורות, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. ועם הנצח פורץ לו דרך בתוך הים, בניגוד לכל טבע אנושי רגיל של ממלכות עולות ויורדות ושוקעות בקברי ההיסטוריה. עם ישראל, עם עולם, בוקע את גדרי ההסתברות ונשאר נצחי, וגאולתו גאולת עולמים ממשמשת ובאה.

ועולה וצומחת לה השירה מתוך המחזה המדהים שראו כולם אפילו השפחה והפחותים שבהם. ומהגילוי שהתגלה להם על ים סוף, שרו אז ושרים כל יום וישירו משה וישראל בעתיד, על טביעת המצרים ועל החיל והרעדה של כל עמי העולם לאורך כל ההיסטוריה, האוחז בהם בראותם את עם-הנצח יוצאים ביד רמה.

 

פרשת משפטים - עבד יוצא לאור

ישבו התלמידים ולמדו לפני רבם. "עבדא בהפקירא ניחא ליה" קרא הרב את שורות הגמרא.

קפץ ואמר שנון התלמידים: ואם כך אז גם להפך, מי שבהפקרות נוח לו - משמע שעבד הוא!

חייכו התלמידים אחד אל השני, אך פני הרב הרצינו והרהורים עלו בליבו...

                                            *                       *                        *

הפקר. לית דין ולית דיין. אין מי שיאמר לו די. במיוחד אחרי שהצטרף לכנופיה והגנבות הראשונות המוצלחות השמינו את כיסו, חשב לעצמו: "אפילו השמים אינם הגבול בשבילי. כל העולם שלי הוא, אין מי שיעצור בעדי" עד ש...     הוא נעצר. נתפס על חם בגנבתו. השוטר הביאו לפני השופטים.

לעבד נמכרתי בגנבתי ומינו לי אדון. הערב כבר ירד בשעה שהובלתי אליו, והוא קיבל את פני בקצה היער.

"דרך לילית ארוכה לפנינו" אמר לי האדון ואני ניסיתי להתבונן בפניו, אך החשכה המוחלטת מנעה זאת בעדי.

עמדנו לצאת לדרך והאדון אמר לי: "לך בזהירות ישנם בורות בדרך", אך התעלמתי. הרגשתי שהכבדות שלו מציקה לי. התחלתי ללכת, אך מיד מעדתי ונפלתי והאדון הרים אותי. המשכנו בדרך. הלכתי קדימה וניסיתי לפרוץ לי הלאה. הרגשתי שגופי נשרט ונחבל. אמר לי האדון:"אין דרך אחרת. כאן השמירה על הזהירות נדרשת". שוב הרגשתי שאמירתו מעיקה עלי. אזהרות תמיד הגבילו אותי.

אך אז הופיע ניצוץ, וזרזיף אור הופיע. נר הזהיר בחשכה. האדון הדליק אותו. הבטתי בה בשלהבת המרצדת. אור דקיק פרוס בין חשכת העצים. שקע גדול באדמה נגלה לעיני פתאום. דילגתי עליו בזריזות. לא הספקתי להתעשת ומיד ראיתי שיח דוקרני החוסם כמעט את כל השביל הצר. בגמישות חתולית שכבר סיגלתי לי בעברי, הצלחתי להתחמק ולעבור מצידו. אכן ההתבוננות בו באור המזהיר פתאום פתחה לי פתח חדש, והאזהרות נראו לי זוהרות באור אחר...

דרכנו הקשה המשיכה. אור הנר ליווה אותנו, אך סכנות חדשות הופיעו. יללת התן הקפיאה את דמי. וכשיללה נוספת קרובה יותר השיבה לו תשובה, הבנתי שצריכים אנחנו לזהירות גדולה.

האדון אמר לי להישאר במקום ולא לזוז. הפעם הקשבתי לו בתחושת התנגדות פחותה. ראינו את להקת התנים עוברת בקרחת יער לידנו, כשאור הירח מאיר על גביהם. כשעברו והתרחקו, והיללות כבר לא נשמעו, המשכנו בהקלת-מה בדרכינו.

האדון אמר: "העולם שסביבנו כה חשוך, צריכים אנחנו לאור גדול שיאיר אותו". דבריו הפעם דוקא מצאו מסילות ללבי והרהרתי בהם.

המשכנו בדרך בהרגשת ביטחון מסוימת, כיוון שהתחילו ניצוצות ראשונים של אור-שמש להופיע. אך אז עצר אותי האדון פתאום ולרגע לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, עד ששמעתי לחישות מאיימות המגיעות מן העצים הגבוהים שבקרבתנו. בקושי גדול התבוננתי והצלחתי לראות כדמות אדם בסבך הענפים, אך נצנוץ להט החרב המתהפכת בידו, לא נתנה לי ספק. לסטים הוא זה ומשתוקק הוא להתנפל על עובר-אורח תמים אשר יעבור מתחתיו.

אסיר-תודה הייתי לאדון אשר לצידי, שהציל אותי אף ממצוקה זו וכאשר הצלחנו בזהירות ובזריזות לברוח מהמקום בדרך-לא-דרך, נשמתי לרווחה.

"תכף נגיע לפרשת דרכים" אמר לי האדון. משהו בקולו כבר נשמע לי נעים ומחבק, והפחדים מן היער החלו להתמוסס להם. נראה שיש מאבק נסתר בין זהרורי החמה וצללי העצים שעוד הטילו חשיכה על פנינו. אבל קצה היער נראה כבר קרוב מאוד.

עברנו את שורת העצים האחרונה. הגענו אליה, אל פרשת הדרכים והמשפטים המוארים, המזהירים על כל דבר ודבר ואורם מבהיק ומשמח.

אור בוהק האיר על פנינו, ולפתע הצלחתי לראות את פני האדון מביטות בי בחום.

הפנים המוכרות כל כך הפתיעו וריגשו אותי.

גיליתי שהאדון אינו אלא אבא, אבא שלי.

והנה הגיענו אל הבית. הביתה. נכנסנו וגיליתי שולחן ערוך בכל טוב מונח לפני. אמר לי אבי: "לעבדי נתתי - לאחד חתיכה, לשני ביצה, לשלישי ירק - אבל אתה הרי בני אתה, הכל נתתי ברשותך"

                                                      *                    *                   *

אמר הרב לתלמידיו: "כשהאור מזהיר את חשכת העולם הופך העבד לבן".

ואלו המשפטים אשר תשים לפניהם שבהם העבד לעולם-ששת-ימי-המעשה, יצא לאור, לחופשי.

לעיון: גיטין י"ג. שמות רבה פרשה ל' ה',ו', ט', י"א ,ט"ו סוטה כ"א.

פרשת תצוה שבת זכור - להתעלות כנר תמיד

 לאחר שפגשנו את תוכנית המשכן בפרשת תרומה, אנו עוברים כעת לדבר על הנפשות הפועלות העתידות לעבוד בו - הכוהנים. ואכן עיקר הפרשה שלנו עוסקת בקירוב אהרן ובניו לעבודה, בבגדי הכהונה ובימי המילואים שבהם יתמנו הכוהנים לעבודת המשכן. אך כשאנו מעיינים בפרשה, נראה שנוספו בה פרשיות אחרות שלא קשורות לענייני הכהונה.

בתחילת הפרשה נאמר "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור", ומוזכרת הדלקת הנרות במנורה. מדוע מופיע כאן אזכור זה על לקיחת השמן למנורה? הרי הציווי לכך בפועל נמצא בפרשת אמור (ויקרא כ"ד א'-ד') ורש"י אכן מסביר שם, שבפרשת תצוה העניין נזכר רק בדרך אגב, כיון שדובר על מלאכת המשכן. וכוונת "ואתה תצוה" - שאתה עתיד לצוות על לקיחת שמן למנורה ואם כן מדוע יש להזכיר זאת בפרשתנו?

פרשיות נוספת שנראות לא קשורות, נזכרות בסוף הפרשה. הראשונה פרשת הקרבת קרבן-התמיד. גם פרשה זו מקומה העיקרי הוא בפרשת פינחס בספר במדבר, שם הוזכרו כל הקורבנות שיש להם מועד קבוע ומדוע היה צורך להזכיר אותה כאן? כך גם הציווי על עשיית מזבח הקטורת. מדוע המתין הציווי עד כאן? הרי מקומו היה צריך להיות לכאורה בפרשת תרומה, שם הופיעו הציוויים על כלי המשכן?

החוטים המקשרים

כשמחפשים קשר ענייני בין חלקי הפרשה צפים ועולים כמה מילים וביטויים, אשר מופיעים לאורך כל הפרשה באופן בולט. כאשר מזהים אותם, מגלים שחוט אחד מיוחד מקשר בין כל חלקי הפרשה. בעקבותיהם אפשר להבין את החידוש אותו רוצה להוסיף הפרשה שלנו.

המילים והביטויים הם תמיד, לפני ה' ולדורותם /לדורותיכם/ חוקת עולם:

בפרשת המנורה: "להעלת נר תמיד" ואח"כ ..."לפני ה' חקת עולם לדרתם...". בציווי על האפוד והחושן: "לזכרון לפני ה' תמיד" "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד". בציווי על הציץ: "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'". בפרשית קורבנות המילואים: "והיתה להם כהונה לחקת עולם". "והיה לאהרן ולבניו לחק-עולם" וכן מופיע הביטוי "לפני ה'" כמה פעמים. בפרשית קרבן התמיד: "עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפני ה'". בציווי על מזבח הקטרת: "קטרת תמיד לפני ה' לדרתיכם".

המפגש המעצב

אחרי שהצטוונו בפרשת תרומה על בניית המשכן על מנת שנזכה שתשרה בו השכינה, באה הפרשה שלנו ומלמדת אותנו מהי הרוח החיה הנושבת לה בתוך המשכן. לצורך העבודה במשכן ובמקדש נבחרו לדורות עולם הכוהנים בני אהרן. לשם כך גם עוצבו להם מדים מיוחדים, שבהם יופיעו כלגיונו המיוחד של המלך. כך במקום השראת השכינה אנו נפגשים עם אותם האנשים שכל כולם מוקדש לעבודת הקודש.

כך עם ישראל שמגיע למשכן, מגיע למקום שבו נפגשים עם אנשים מורמים מעם, משפחת אהרן הכהן ובניו. הם אשר חוק עולם ניתנת להם הכהונה להיות הנבחרים מתוך עם ה', לעבוד באהל מועד לפני ה'. הם המסוגלים להוביל את העם להתעלות מתמדת בשאיפה תמידית להגיע לפסגות של קדושה. וכפי שמתאר זאת הנביא מלאכי (ב', ז'): "כי שפתי כהו ישמרו-דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה'-צבקות הוא". 

כך אנו לומדים על העבודות המיוחדות והתמידיות של הכוהנים, העלאת הנרות, קרבן התמיד והקטרת הקטורת. כל אחת מהן מלמדת על תפקידם המיוחד של הכוהנים כשהמאחד להן היא התמידיות היום-יומית שלהן, שהן כולן לפני ה' ומצוותן היא חוק-עולם לדורות. עבודות אלו, יחד עם המפגש עם כהני ה', מלמדות שעבודת ה' צריכה להיות תמידים כסדרם, וכיון שהיא לפני ה' אין קץ להוספה ולהתעלות שאפשר להוסיף בה לאורך כל הדורות עד עולם.

הזכרון המוחה

מתוך כך אנו יכולים להבין גם להבין את הציווי בפרשת זכור. מצד אחד: "זכור את אשר עשה לך עמלק" ומצד שני: "תמחה את זכר עמלק". לכאורה דבר והיפוכו! אם השאיפה היא לזכור את מעשה עמלק עד עולם, מחית שמו עלולה להשכיח אותו מלבותינו, ואם המטרה היא למחות את שמו, ראוי היה לשרש כל זכר למעשה עמלק מלבנו ולשכוח אותו שכחת עולם!

אבל פרשת תצוה מלמדת אותנו שאדרבה דווקא הזיכרון שישנו כוח רוע מוחלט בעולם, שאותו מייצג עמלק שעוד לא נמחה לחלוטין, הוא יגרום בסוף התהליך, למחיית הרוע הזה לגמרי מן העולם. המשכן והכוהנים מלמדים אותנו שהדבקות בטוב המוחלט של ה', זו עבודה תמידית לאורך דורות. דוקא הזיכרון התמידי הזה, כמופיע בציווי על החושן: "לזכרון לפני ה' תמיד", יוביל אותנו אל הטוב המוחלט וממילא לביעור הרשעה לגמרי מן העולם.

 

פרשת אחרי מות - ממוות לחיים קדושים

המאורע המזעזע, של מות שני בני אהרן, הוא האירוע המכונן את הפרשה שלנו. צל מעיב זה, עומד לו בפתיחת הפרשה וצורב לנו בנפש. אנו שומעים את הד הקושיה, המציקה בלב העם ובפרט הכמהים לדרישת- ה'. צעקה אילמת כשמעם את גודל האסון:  "האם כל המשתוקקים בקרבת ה' ופועלים לשם כך, אחת דינם למות בלא עיתם ח"ו"?

תשובת ה' לא איחרה לבוא. אמנם נדחתה להיכתב עד כאן, אבל נאמרה בסמוך ונראה, "אחרי מות שני בני אהרן".

 אמנם "כי בענן אראה על הכפרת", יש כאן מסך שמבדיל, אחרת לא יהיה קיום לכל הנמצא. יש הבדלה בין בורא לנברא, בין הרוחני הנבדל ובעלי הגוף. אבל יש דרך ללכת בתוך הענן. המשימה של אהרן: לבוא אל הקודש. ולהגיע אליו "בזאת" - באופן הנכון. יש הכנות רבות הדרושות כדי לזכות להגיע.

במותם ציוו לנו את החיים

אבל האם נותר בנו עוד כוח למשימה, לאחר שאנו נזכרים בקושי ובאבלות על שני הבנים היקרים?

על כך מעידה התורה "בקרבתם לפני ה' וימותו". הוי  אומר, הם אכן זכו להתקרב אל ה' ע"י עבודתם. אבל הם מתו. ועבודת ה' המבוקשת היא, "וחי בהם" כפי שזועק הפסוק בפרשתנו (י"ח, ה')  ולא שימות בהם, כדרשת חז"ל.

אנו מובלים בדרך החדשה הנפרצת לפנינו. תיאור הקורבנות המיוחדים שאותם יש להביא. הפר, האיל, שני השעירים והקטרת הקטרת. החלפת הבגדים. טבילות ווידויים. ומגלים את עצמנו פתאום בעיצומו של יום. "היום" בה' הידיעה. "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם". מי הוא אותו יום נסתר? (שמתגלה לנו רק לקראת סוף הפרשיה! [פרק ט"ז פס' כ"ט])."והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש...". יום הכיפורים. למה לא גילו לנו שמדברים עליו? היכן נעלם עד עכשיו והופיע פתאום?

יום שאינו מן המידה

רציתם לבוא להתקרב אל הקודש. אל הקדוש ברוך הוא, ש"לא יראני האדם וחי". אבל לקודש אין מימד של זמן, מקום וגוף. אז אין תקנה, אין אפשרות לקרבה?

מתגלה לנו חידוש מיוחד ומרעיש את הלב. יום שבו הכהן הגדול לובש את בגדי הלבן, מבטל את עצמו לחלוטין, נכנס לפני ולפנים אל מקום שאינו מן המידה כדברי חז"ל, ביום מיוחד, שמופיע מאי שם, מאור אין סוף. יש חיבור, השקה, מפליא לעשות. הקב"ה מצמצם את עצמו אלינו כביכול, ונותן לנו את האפשרות לחיבור.  

יום של כפרה "אחת בשנה". אחרי שמציאות היום המיוחד הזה, מופיעה בעולם, אחרי כל המהלך שאנו עוברים: יציאת מצרים וקריעת ים סוף, מתן תורה, הקמת המשכן ומינוי הכוהנים, חנוכת המשכן והקורבנות, מתגלה לנו פסגה של שאיפות, של מסוגלות לקרבה אל הקודש, בזכות היום הקדוש הזה.

קדושים תהיו

 אבל יש הדרגה, יש עבודה, "ואל יבוא בכל עת אל הקדש". צריך האדם לעבד את עורו ולהתקין את עצמו להיות ראוי לכך. היום הזה גם בא לכפר על העוונות שבדרך, כי מה לעשות אנחנו רק בשר ודם ומועדים לנפילה.   

דרך ההינזרות מאכילת הדם, ככתוב בהמשך פרשת אחרי מות, וההימנעות ממעשי ארץ מצרים וארץ כנען - גילויי העריות ותועבותיהם, אנו מגלים פן חדש באישיותנו הלאומית וממילא הפרטית: "קדושים תהיו". לא רק כציווי, אלא כעובדה. כהצבת מראה מול עיננו: ראו מי אתם ולאיזו מדרגה אתם שייכים. בואו תגלו את עצמכם. יש לכם לאן לשאוף! למה אתם שוקטים על השמרים?

מתוך זיכרון הנופלים, שמתו על קידוש ה', בקרבתם לפני ה', אנו מגלים את העצמיות שלנו. את היותנו עם קדוש, עצמאי, חופשי בארצנו מתועבות הגויים ומסוגל לגדולות ולשאיפה לקודש.

 

 

 

 

 

פרשת נשא - אחריות מרוממת

המחנה ממשיך להתארגן. אנחנו מתנשאים קדימה. שם הפרשה "נשא" והפועל נ.ש.א, שמופיע בה באופנים שונים, מובילים אותנו בדרכנו. בתחילת הפרשה, במניין בני לוי, ישנו ביטוי מיוחד למניין: "נשא את ראש". ישנו תיאור "משמרת משאם" של בני לוי, כל אחד ומשאו המיוחד במשכן. אנחנו מסיימים את הפרשה עם קורבנות הנשיאים, שגם שמם מכונה על פי אותו פועל מרכזי. מה רומז לנו אותו פועל דומיננטי ומה משמעותו בהקשרו כאן בפרשה?

בין לבין ישנן חמש פרשיות שמיקומן המיוחד כאן זקוק לבירור. שילוח הטמאים מן המחנה, גוזל ונשבע על שקר, סוטה, נזיר וברכת כוהנים. מתוך הבנת הפועל המוביל נ.ש.א ננסה להבין גם את הקשרן של הפרשיות הללו בפרשה.

נשיאה כפולה

שני פירושים ניתן להדגיש כאן על מילת "נשא". הראשון: לשון הרמה והגבהה למעלה, והשני: לשון לקיחת משא ונשיאה בעול. תפקידם המיוחד של הלויים משלב בין שני הפירושים. הביטוי: "נשא את ראש", מדגיש לנו את הכבוד המיוחד המגיע ללויים, וביחד עם זה מדגיש גם את התפקיד האחראי של נשיאת המשכן וכליו. כמובן הדבר מעורר אותנו לשאול, האם יש קשר רעיוני בין שני הדברים?

כשמעמיקים מגלים שיש קשר ישיר בין הדברים. כבוד איננו מתקבל סתם. דווקא לקיחת האחריות היא זו שמרימה את האדם מעל פני הקרקע ומנשאת אותו למעלה. האדם שעובד  ולוקח על עצמו עול, זוכה דווקא מתוך כך להתעלות וכבוד. כך גם הנשיאים שחלק גדול מן הפרשה מוקדש להם, שמם מעיד עליהם, שמתוך שלקחו על עצמם לרומם  את העם למעלה, זכו לתפקיד ומדרגה נישאה.

מתוך כך אפשר גם להבין, מדוע התורה שמדייקת כל כך במילותיה, חוזרת תריסר פעמים על קורבנות הנשיאים, שלכאורה היו דומים לחלוטין אחד לשני? מלמדנו רבנו בחיי, שכל אחד מקורבנותיהם נכתב, למרות הדמיון ביניהם, כיון שכל אחד התאמץ להביא אותו בכוונתו המיוחדת, ואנו לומדים, "שהקב"ה חולק כבוד ליראיו ומכבד מכבדיו".

גם בירידה

המחנה מתקדש, ואותם אנשים אשר לא ראויים להיות בו כעת, מוצאים אל מחוץ למחנה, עד אשר יהיו זכאים להיכנס אליו שוב. אנחנו מבינים שהכלל שאמרנו, נכון גם באופן הפוך. אם אדם לא עובד כראוי, הוא עלול לנפילה ולא רק שהוא לא מתנשא, אלא אף יוצא החוצה. כל אחד לפי הנפילה הרוחנית שאליה הגיע.

גם אדם שנפל ומעל ברכוש חברו והגיע לשבועת שקר, תשובתו מחייבת אותו להכיר באחריות של מעשהו. הוא מתוודה על החטא, מתוך הבנת אחריותו למעשה. הוא משיב את הגזילה, ולא רק "לצאת ידי חובה", אלא מתעלה מנפילתו בענייני ממון ומוסיף חומש. ולא זו בלבד, אמנם הוא חטא ופגע כביכול בשם שמים בשבועת השקר שלו, אבל בקבלתו על עצמו את עול האחריות למעל, הוא מצליח להתרומם ומגיע לבית המקדש להביא את קרבנו לה' על אשמו. תשובתו מרוממת אותו מחדש.

גם חיי הנישואין אשר נקראים גם כן באותו פועל, נמצאים שני היסודות הללו. דווקא הנשיאה בעול יחדיו והעבודה המשותפת התמידית, היא זאת המרוממת את בני הזוג ואת חיי הנישואין שלהם והשכינה שורה בביתם. אם חלילה לא תהיה נשיאה, עלולה להיות כאן נפילה ושנאה. פרשת סוטה, אנו לומדים על מציאות נישואין במצב שפל ונמוך. אך מתוך מצב אומלל זה, יש תקווה והתרוממות, ולשם התיקון מגיעים בני הזוג אל מקום המקדש, מקום השכינה. אם יימצאו שניהם שלמים ונקיים, יוכלו לשוב למסלול הנכון ולהתרומם מתוך נשיאה בעול מחודשת.

וגם בעליה

היחיד הרוצה להתנשא למעלה ולהינזר למעלה מהחיים הרגילים, צריך לדעת שגם לכך יש כללים ואחריות. אם רוצה הוא להתקרב למעלתו המיוחדת של הכהן הגדול, הוא אינו יכול סתם למצוא לו דרך מנותקת, ולחשוב שכך יתקדש לו לפי תכנית שהוא ימציא. יש דרך שהתורה מציבה. יש תבנית מועילה לרוצה להינזר ולהתקדש. וגם כאן הוא חייב להיות מקושר אל המקדש ולהביא קורבנות מיוחדים, כדי להדגיש לו שכל נזירותו חייבת להיות לשם שמים ומקושרת אל הקב"ה. מכאן אנו זוכים לנשיאת כפים - לברכת כוהנים. אמנם יש ברכה שמקבלים ישראל מעצם שייכותם לעם ישראל. אבל בודאי הברכה שורה, מתקיימת ומרוממת את האדם, ככל שהכלי שאותו יצר לקבל את הברכה הוא שלם. אם חלילה הוא פגום עלולה הברכה "לברוח". לכן גם בברכה הראשונה מודגש הצורך בשמירתה.

בימים שאחרי חג השבועות, חג מתן תורה, המכונה בפי חז"ל "יום חתונתו", יום נישואין, בודאי הדברים מתאימים. כפיית ההר כגיגית, מכריחה את העם לקבל את התורה, כי התורה היא עול המוטל על האדם. אבל יחד עם זאת יש כאן התרוממות אדירה של העם עד אמירת "נעשה ונשמע". התורה מטילה אחריות גדולה על האדם, אבל "מרוממתו ומגדלתו מכל המעשים" (אבות פרק ו').

 

פרשת חוקת - תבוא אמו ותנקה.....

המהומה נשמעה היטב בכל הארמון.

 כששמעה זאת השפחה במקום עבודתה במטבח, היא לא חשבה שהדבר נוגע אליה. אך פתאום הופיעו סביבה מספר חיילים ממשמר-הכבוד של המלך. כאשר פנו אליה ואמרו לה שהיא נקראת בדחיפות ע"י המשנה למלך אל מקום כסא-המלך, היא הבינה שהיא אכן קשורה בדרך כלשהי למה שהתרחש.

בדרכה לשם, היא ראתה שמבטים נעוצים בה. חלקם במבט מאשים, חלקם במבט של רחמים, והיו גם כמה פרצופים שהיו נראים קצת משועשעים (עד כמה שהדבר ראוי בבית המלכות - כך חשבה לעצמה).

היא לא דמיינה שתראה אותו שם. הוא היה אמור להיות במקום אחר בכלל, אצל מטפלת הילדים, אבל הוא אכן היה שם: גיל, הבן היקר שלה. ילד חמוד כמעט בן ארבע שנים. ליבה החל להגביר את פעימותיו. מה כבר עולל הבן היקיר? שאלה את עצמה. היא ראתה שאנשים רבים מסתובבים סביבו והוא קצת מבולבל וספק בוכה. היא ניסתה לגשת אליו, אבל אז חיל המשמר הורה לה לגשת אל המשנה למלך.

- "גברת, האם זהו בנך"?

- "כן" ענתה וקולה בקושי נשמע. מעולם לא קראו לה בתואר כבוד שכזה.

- "בנך היקר הגיע לכאן לפני מספר דקות, אל חדרו הפנימי של המלך, אל מקום כסא המלכות, ובידיו תשורה למלך". היא לא ידעה אם היא צריכה לחייך, או שמא להרגיש נזופה. "הוא הביא למלך כוס מלאה בבוץ טרי שאסף מחצר גן-הילדים והביא אותה אל המלך. בבואו לכאן, ניסו לעצור אותו חיילי המשמר, אך הוא חמק ועבר והגיח פנימה. כאן בפנים מעד, ותכולת הכוס התפזרה לה לכל עבר.

"אני מניח שאת רואה את הלכלוך?" האנשים הרבים שהתגודדו שם זזו קמעא והיא ראתה את שלולית הטינופת, אשר כערה את פלטינו של המלך, ופניה החלו להאדים. "כיון שבנך עוד צעיר לימים וכוונתו הייתה טובה, הוד רוממתו המלך ביקש לתת לך אפשרות מחילה על מעשהו,  באם תועילי להשיב את הסדר והניקיון למקום - מייד בהקדם האפשרי!"

 

בבית, לאחר המעשה.

אימא: "אני מבינה שרצית לתת היום מתנה למלך."

ילד: "כן, אימא, היום הכנתי לו משקה מיוחד."

אימא: "חשבת שזה ישמח את המלך?"

ילד: "כן, אני בטוח שהוא שמח, כי באמת התאמצתי. אבל... בכל זאת ראיתי שהמלך קצת הצטער." 

אימא: "אכן הוא שמח בכוונתך, אך רצון המלך שיביאו לו את מה שציווה שיביאו ולא שישנו את דבריו או יביאו לו דברים אשר לא כדת."

ילד: "הלוואי שהייתי יודע את כל מה שרוצה המלך מנתיני הממלכה, אז הייתי יודע בעצמי איזה דברים הוא אוהב שיביאו לו."

אימא: "אבל לא אתה ולא אף אחד יודעים את כל עומק חכמת המלך ורצונו. הנה אני נקראתי לנקות את מה שלכלכת, וכך למדנו, שאין אדם אשר יוכל להבין את עמקי סודות המלך. לכן ראוי לו שלא ינסה בעצמו לעשות כל אשר עולה על רוחו, כי אז עלול הוא רק לטנף את ההיכל."

ילד: "אבל אימא, האם אי אפשר כלל להבין שום דבר מדעת המלך ואסור לחקור את דעתו?"

אימא: "ובכן בני היקר, לא רק אפשר וראוי, גם חובה היא ללמוד ולהבין את חכמת המלך ורצונו מאיתנו, אך תמיד לזכור שרחוקה היא ועמוקה היא ולא יוכל בן אנוש להבין את כל חכמת המלך".

ילד: "שמעתי שאומרים שהמשנה למלך בלבד הוא יודע להבין את עומק כוונת המלך".

אימא: "באמת רק למשנה למלך גילה המלך את עומק כוונותיו. לכך זכה המשנה, כיון שביטל את עצמו בענווה מוחלטת לגבי המלך. אנו הנתינים שמחים לשמוע מאת המשנה למלך, את המעשה הרצוי בעיני המלך ואת החכמה החבויה בו - כל אחד כפי יכולת השגתו. כך יוכל כל אחד לבטא את עומק כוונתו ורצונו לשמח את המלך במעשה הנכון והרצוי לפני המלך."

ילד: "האם לעולם לא אוכל להיות מקורי ולפנות אל המלך בדרכי הייחודית"?

אימא: "עוד רבות יהיה עליך ללמוד ולהשקיע, וכשתהיה בדרגה המתאימה תדע מהי הוספה גורעת ומהו הריבוי המשובח בעיני המלך, וכך תוכל לקשט את תשורתך אל המלך באופן המיוחד לך".                                                    

 

אף זאת אמרה הפרה לעגל: "הנה באתי לתקן את אשר עשית, טינוף זה אשר טינפת את פלטינו של המלך, לטהר את טומאת המוות הזה, שירד שוב לעולם בגללך".

אמר העגל: "הן מאוד רציתי לבטא את עומק תשוקתי לבורא העולם ולברור מתוכי את המעשה הרצוי בעיני, לשמח את מלכו של עולם".

אמרה הפרה: "כוונתך רצויה אך מעשך זה אינו רצוי. אך לאחר שייטהר העולם לחלוטין מן הטינוף המזהם, ובלע המוות לנצח, גם אלה תשכחנה ולא יישאר זכר למעשך".

פרשת שופטים - איזה תמים....

כבר מגיל צעיר, הוא היה יושב ויוצר.

אמון על אמונתו, הוא חש במעין זרם המוביל אותו בהשראה מלמעלה, דרך מוחו ועד לקצות האצבעות. שם הוציא לפועל את מעשה האומן שלו.

 

כשהיצירה הייתה מוכנה, היו הסובבים מביעים את פליאתם ומחמיאים לו. היו גם שהחמיצו פנים. לא טעמו של זה כטעמו של זה.

כשבגר והיו יצירותיו מגלות פנים חדשות בעולם האמנות, לא אחרו התגובות לבוא. "אכן אומן צעיר שכוכבו עולה!", החלו המבקרים לגמור עליו את ההלל.

הסברים שונים ומשונים נתנו ליצירותיו. זה מייחס יצירותיו לאיתני הטבע, ויש שהיה מייחסן לדעות הגותיות שרוצה היוצר להביע. מהם שהיו מחפשים מוטיבים מרכזיים והללו שהיו מחפשים את הסימבוליקה שבסתר היצירה.  

יש אף שהגדילו לעשות. חלקו וחתכו כל תו וכל תג שכתב, כל משיכת קולמוס וכל גוון שהוציא מתחת ידו. מנתחים ופוצעים, שוברים ומנפצים, חקרו חקירותיהם המלומדות ולא השאירו אבן על אבן במחקר פלאי היצירה.

אך אף לא אחד מהמבקרים, היה מוכן להצהיר שירד בוודאות לעומק כוונתו.

 

עיתונאים לא חסכו מאמץ לנסות ליצור עמו מגע, להשיג ראיון נכסף, או לפחות מאמר או תגובה. אבל שתיקתו הייתה מוחלטת. מההוגנים שבהם היו שהניחוהו לנפשו. מהשנונים שבהם למדו לתבל  את תיאור פעילותו ברוטב של מילים מושחזות. הליצנים שבהם היו עוקצים ומגחכים על חשבונו ועל ה"תמימות הילדותית" שאינה תואמת את "מה שהולך היום" כהגדרתם.   

אך הוא, שקוע היה בעבודתו ומסור לה יומם ולילה. לא היה מיודעינו מעורבב בתככי המציאות. קריאות התדהמה על היצירה ואף קריאות הבוז המעטות לכשהיו, לא העלו ולא הורידו עבורו ואף לא הטרידו אותו במאומה. המעין המתגבר שבו, שופע בלי מיצרים, מסרב להיות כבול בהגדרות וגבולות של שכל מוגבל ומגביל. שקוע הוא בתמימות בעולם של אצילות, שלם ומשתלם כל הזמן ומעיינו זורם בשפע אל עולמות של בריאה, יצירה ועשייה.

 

מהלכו היה ביושר ובתום עם הבריות ואינו מקפיד על משוגותיהם ושיגעונותיהם.

רק משאלה אחת הייתה בליבו כל הזמן. משתוקק הוא תמידית להיות מרואי פני המלך. להתייצב לפניו לעולם. "את פניך אבקש" היה משורר לעצמו. "מתי תבוא אלי"? היה בוכה ליבו במסתרים. להגיע אל המקום שבו צפונה מערת המעיין השופע שבקרבו, השוכנת בגינת בית המלך.

היה יושב במושבו השקט, רחוק מהמולת העיר הסואנת. בין עדרי צאן בשדה, היה אוהב לשוטט לו, נהנה ממגעו הרך של שה תמים, המתחכך לו בשולי בגדו.

והנה לקראת צאת השנה, בהיותו בשדה, הצאן פרוס לו לפניו ושפתיו מנשקות את החליל שבין אצבעותיו, קול תרועה רמה עלה. מתפלא היה הכיצד הפיק צליל רעם שכזה מחלילו, והנה שם לבו אל הפמליא המתקרבת לה בדרך. נרעש ונרגש קם לו בחופזה מרבצו ואץ לו לקדם את הסוסים הצוהלים. פני המלך מתגלות אליו מתוך מרכבתו וידו פרוסה אליו לקבלו.

 "יצא המלך אל העם שבשדות", צעקו משרתי המלך, הרצים לפני הפמליא והריעו בקרנות האילים אשר בידיהם.

קול ארוך ושופע - וליבו החל להתרונן כשרעיון של יצירה מופיע בו ורוצה להיוולד. קול שבור ומחולק - כקול אם היולדת כשמתחילה יצירתו לצאת לאוויר העולם. קול סדוק ומרוסק -כשהיצירה בחיתוליה מחפשת לה פיתוח וטיפוח עד בגרות. וקול תקיעה גדולה ארוכה כשיצירה תמימה ושלימה מופיעה לה בעולם.    

דניאל ארנוולד

   

 

כבר מגיל צעיר, הוא היה יושב ויוצר.

אמון על אמונתו, הוא חש במעין זרם המוביל אותו בהשראה מלמעלה, דרך מוחו ועד לקצות האצבעות. שם הוציא לפועל את מעשה האומן שלו.

 

כשהיצירה הייתה מוכנה, היו הסובבים מביעים את פליאתם ומחמיאים לו. היו גם שהחמיצו פנים. לא טעמו של זה כטעמו של זה.

כשבגר והיו יצירותיו מגלות פנים חדשות בעולם האמנות, לא אחרו התגובות לבוא. "אכן אומן צעיר שכוכבו עולה!", החלו המבקרים לגמור עליו את ההלל.

הסברים שונים ומשונים נתנו ליצירותיו. זה מייחס יצירותיו לאיתני הטבע, ויש שהיה מייחסן לדעות הגותיות שרוצה היוצר להביע. מהם שהיו מחפשים מוטיבים מרכזיים והללו שהיו מחפשים את הסימבוליקה שבסתר היצירה.  

יש אף שהגדילו לעשות. חלקו וחתכו כל תו וכל תג שכתב, כל משיכת קולמוס וכל גוון שהוציא מתחת ידו. מנתחים ופוצעים, שוברים ומנפצים, חקרו חקירותיהם המלומדות ולא השאירו אבן על אבן במחקר פלאי היצירה.

אך אף לא אחד מהמבקרים, היה מוכן להצהיר שירד בוודאות לעומק כוונתו.

 

עיתונאים לא חסכו מאמץ לנסות ליצור עמו מגע, להשיג ראיון נכסף, או לפחות מאמר או תגובה. אבל שתיקתו הייתה מוחלטת. מההוגנים שבהם היו שהניחוהו לנפשו. מהשנונים שבהם למדו לתבל  את תיאור פעילותו ברוטב של מילים מושחזות. הליצנים שבהם היו עוקצים ומגחכים על חשבונו ועל ה"תמימות הילדותית" שאינה תואמת את "מה שהולך היום" כהגדרתם.   

אך הוא, שקוע היה בעבודתו ומסור לה יומם ולילה. לא היה מיודעינו מעורבב בתככי המציאות. קריאות התדהמה על היצירה ואף קריאות הבוז המעטות לכשהיו, לא העלו ולא הורידו עבורו ואף לא הטרידו אותו במאומה. המעין המתגבר שבו, שופע בלי מיצרים, מסרב להיות כבול בהגדרות וגבולות של שכל מוגבל ומגביל. שקוע הוא בתמימות בעולם של אצילות, שלם ומשתלם כל הזמן ומעיינו זורם בשפע אל עולמות של בריאה, יצירה ועשייה.

 

מהלכו היה ביושר ובתום עם הבריות ואינו מקפיד על משוגותיהם ושיגעונותיהם.

רק משאלה אחת הייתה בליבו כל הזמן. משתוקק הוא תמידית להיות מרואי פני המלך. להתייצב לפניו לעולם. "את פניך אבקש" היה משורר לעצמו. "מתי תבוא אלי"? היה בוכה ליבו במסתרים. להגיע אל המקום שבו צפונה מערת המעיין השופע שבקרבו, השוכנת בגינת בית המלך.

היה יושב במושבו השקט, רחוק מהמולת העיר הסואנת. בין עדרי צאן בשדה, היה אוהב לשוטט לו, נהנה ממגעו הרך של שה תמים, המתחכך לו בשולי בגדו.

והנה לקראת צאת השנה, בהיותו בשדה, הצאן פרוס לו לפניו ושפתיו מנשקות את החליל שבין אצבעותיו, קול תרועה רמה עלה. מתפלא היה הכיצד הפיק צליל רעם שכזה מחלילו, והנה שם לבו אל הפמליא המתקרבת לה בדרך. נרעש ונרגש קם לו בחופזה מרבצו ואץ לו לקדם את הסוסים הצוהלים. פני המלך מתגלות אליו מתוך מרכבתו וידו פרוסה אליו לקבלו.

 "יצא המלך אל העם שבשדות", צעקו משרתי המלך, הרצים לפני הפמליא והריעו בקרנות האילים אשר בידיהם.

קול ארוך ושופע - וליבו החל להתרונן כשרעיון של יצירה מופיע בו ורוצה להיוולד. קול שבור ומחולק - כקול אם היולדת כשמתחילה יצירתו לצאת לאוויר העולם. קול סדוק ומרוסק -כשהיצירה בחיתוליה מחפשת לה פיתוח וטיפוח עד בגרות. וקול תקיעה גדולה ארוכה כשיצירה תמימה ושלימה מופיעה לה בעולם.    

   

 

 

פרשת כי תבוא - הדרך אל המקום

אב ובנו הולכים בדרך. עולם חרב סביבם. האב עוד זוכר את ימי המנוחה, הבן נולד כבר לתוך התלאה. הזוועות הן מנת חלקם היומית. הרג ורעב, גלות ונדידה בין עיר לעיר. כאבים ומחלות, פוגרומים והתנפלויות, שבי וביזה. הקללות נראות תלויות באוויר. בורחים מן הרוע הרוצה להשחית. נראה שאין מנוס. נראה שאפסה תקווה. הייאוש מכרסם. הייתכן שיצא העולם ממהלכו? האם ישוב עוד לאיתנו?? העזב חלילה הא-לוקים את הארץ??? 

מתחבאים ביער ומחפשים להם אוכל. ישנים בקור האיום והמקפיא ליד מדורה דועכת.

 

הבן קם בבקר ואביו איננו שם. ליבו מחיש פעימות. מוצא צעדים בשלג, המתרחקים מהמקום. סימני דם במקום מרוחק קמעה. סימני מאבק. האב נעלם.

הבן צועד לבדו. מנסה להמשיך בדרך לא דרך. מארב של אויב והוא נתפס. מובל בשיירת עבדים אל החוף. מועלים בקבוצות גדולות לסירות רעועות. פניהם דרומה לאפריקה הרחוקה. ימים קשים, מתנדנדים בין גלים.

חוף נראה מתקרב במרחק. אלכסנדריה של מצרים עומדת לקבל את פניהם - ללא גינוני כבוד. מובלים לשוקי העבדים. עומדים רועדים וצפופים. מוצאים למכירה למרבה או אף לממעיט. הבן עומד לו בדוחק, קשור וכבול. האויבים דוחפים, קונים עוברים, בוחנים בלי להתעכב ומתרחקים מהר. צפייה דרוכה לידי מי יפול.

 זהו. נראה שאין סוף אופטימי לקללות.

ואין קונה.

ואין קונה!

ואין קונה!!!

 

האויב כבר הרפה אחיזתו. הלך מגיע ממקום לא ברור, עטוי ברדס המסתיר את ראשו מעין. עובר ליד הבן המבוהל. לוחש לו משהו באוזן, גורר אותו אחריו, בעדינות, בהחבא. הם נעלמים בסמטה. הבן עייף וצמא והרעב מציק. המטיב משיג לו אוכל ומים ומרווה את צמאונו, הם ישנים במחתרת. בשעות לילה שקטות, הם עושים את דרכם אל הגבול קמעא קמעא. הגואל מגיע ונעלם ושב ומופיע. הפנים נסתרות עדין. הבן מחכה במסתור. ממשיכים לנוע במתינות ובזהירות ולא בחיפזון.

הם יוצאים ממצרים.

לוט הברדס מוסר. פני אב רחום מתגלות. 'עקבתי אחריך בכל תלאותיך לא עזבתי אותך לרגע'. התרגשות של גילוי. "הלוא-הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". 

מגיעים אל הארץ. יד רועדת אוחזת בזרעי תאנה וטומנת אותן עמוק בקרקע. השנים חולפות ומופיעה תאנה שבכרה. ידים צוהלות של הבן אוחזות אותה בשמחה, מובילות אותה לירושלים בשיירה חוגגת, מניחות על כפי הכהן.

 והבן עונה ואומר: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה... ויביאנו אל המקום הזה"!

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך..." 

פרשת נח - בדרך לעידן חדש

האנושות מתקדמת ועוברת בירורים. כוח חיים עצום ניתן ביד האדם - היכולת להביא תולדות חדשים לעולם - והוא אינו יודע לשמור עליו במקומו. גם שאיפת הרכוש האישי אינה יודעת גבול, והחמס מכריע את הכף. כאשר לשום דבר אין גבול גם המים אינם מוצאים את גבולם, והמבול בא ומכלה את הכל.

רק תמצית אנושית נשארת לפליטה. איש צדיק אשר הצליח לשמור על עצמו ומשפחתו, למרות כל השפעות הדור. מדוע בשלב זה של ההיסטוריה, נופלת האנושות בעיקר בשני חטאים אלו, (בצירוף לעבודת האלילים אשר כבר הוחלה בימי אנוש כדברי רש"י ו י"א)? הכיצד הופכים לרועץ שני כוחות אנושיים מבורכים, האמורים לסייע לבניין העולם?

כוחות דוחפים

שני כוחות עצומים אלו, כוח קיום המין, וכוח הקניין, במהותם הפנימית אינם יודעים שובע.

הרצון להביא תולדות לעולם, הוא כוח החזק מהאדם היחיד עצמו, כוח שמטרתו קיום העולם כולו. מצווה ראשונה היא זו, שמצטווה בה האדם:  "פרו ורבו ומילאו את הארץ". בני האדם מקיימים את הציווי, אבל לוקחים נשים "מכל אשר בחרו" ואינם מסוגלים להגביל את עצמם.

הקניין והרכוש של האדם מפתח אותו ונותן לו מעמד וקיום, מתוכם הוא יכול לקדם ולשכלל את מצבו ומצב העולם. האנושות, כילד קטן שנולד לא מזמן, משתוקקת להתפתח ולהתעצם. הילד אינו מצליח להבחין בתחילה מה שייך לו ומה שייך לזולתו ועלול לחטוף את מה ששייך לאחר. המצב אליו הגיע האנושות העושה את צעדיה הראשונים, מחייב שינוי והצבת גבולות, כשם שהמחנך מציב לילד המתחנך.

גבולות מקדמים

גבולות ברורים מגיעים לעולם לאחר המבול: שבע מצוות בני נח. הן נותנות הגבלות ברורות בעניין קיום המין והרכוש. נראה במבט ראשון שגבולות מעכבים וגורמים למחסומים בהתפתחות האנושית. אבל דווקא חוסר הגבולות הביא להכחדת האנושות, והגבולות הם אלו שמחנכים לעידון ולשימוש נכון בכוחות לשם פיתוח עולם בריא.  

אומר ה"שפת אמת" שדור המבול חטא בענייני דרך ארץ, ונח זכה לדרך ארץ הקודמת לתורה. ואכן שבע מצוות בני נח מהותן איסורים בסיסיים ביחסי אלוקים ואדם ובין אדם לחברו. יש בהן לימוד דרך ארץ, בתיקון מידות טובות וזהירות מפגיעה בשני, אבל עדיין העולם אינו מוכשר לקבל את התורה, שעתידה להתחיל את הופעתה אצל האבות ולהינתן כולה לעם ישראל.

שלוש מגמות

לאחר המבול האנושות מתחלקת לשלוש קבוצות, אשר נולדו משלושת בני נח: שם חם ויפת. חלוקה זו אנו רואים כבר בהיכרותנו הראשונה עם דמותם ושמותם, ומלמדת אותנו שזו אינה חלוקה סתמית. כל אחד מהם סימן באישיותו ובשמו מגמה, אשר לאורה חינך וגידל את בניו אחריו.

 שם ששמר על צניעות אביו ומסר על כך את נפשו, בחר לו לברר את שם העולם - מהו מהותו ופנימיותו המוצנעת של העולם, לאן מגמתו ומה תכליתו, שהרי שם הדבר הוא מהותו (כדברי המהר"ל) ומלמד על נשמתו.

יפת שרק סייע סיוע טכני חיצוני לשם בשמירת כבוד אביו, חינך את בניו לאסטטיקה וליופי החיצוני של העולם.

ואילו חם אשר פגם בצניעותו של אביו, חינך את בניו אחריו לרדיפה אחרי חמימות התאווה ותשוקות הגוף כפי שמורה שמו.

לא כל האנושות השכילה להתחנך לאורן של שבע המצוות. עדיין יש נפילות בדרך, כדוגמת דור הפלגה ושאיפותיו הבלתי מרוסנות לבנות מגדל וראשו בשמים. אבל דווקא ע"י המגבלות שבמצוות, יש כאן פריצת דרך חדשה, בעיקר ע"י שם ובית מדרשו, המביאים ברכה חדשה לעולם אשר עתידה להתגלות בעוד עשרה דורות.

האנושות מתקדמת ועוברת בירורים. כוח חיים עצום ניתן ביד האדם - היכולת להביא תולדות חדשים לעולם - והוא אינו יודע לשמור עליו במקומו. גם שאיפת הרכוש האישי אינה יודעת גבול, והחמס מכריע את הכף. כאשר לשום דבר אין גבול גם המים אינם מוצאים את גבולם, והמבול בא ומכלה את הכל.

רק תמצית אנושית נשארת לפליטה. איש צדיק אשר הצליח לשמור על עצמו ומשפחתו, למרות כל השפעות הדור. מדוע בשלב זה של ההיסטוריה, נופלת האנושות בעיקר בשני חטאים אלו, (בצירוף לעבודת האלילים אשר כבר הוחלה בימי אנוש כדברי רש"י ו י"א)? הכיצד הופכים לרועץ שני כוחות אנושיים מבורכים, האמורים לסייע לבניין העולם?

כוחות דוחפים

שני כוחות עצומים אלו, כוח קיום המין, וכוח הקניין, במהותם הפנימית אינם יודעים שובע.

הרצון להביא תולדות לעולם, הוא כוח החזק מהאדם היחיד עצמו, כוח שמטרתו קיום העולם כולו. מצווה ראשונה היא זו, שמצטווה בה האדם:  "פרו ורבו ומילאו את הארץ". בני האדם מקיימים את הציווי, אבל לוקחים נשים "מכל אשר בחרו" ואינם מסוגלים להגביל את עצמם.

הקניין והרכוש של האדם מפתח אותו ונותן לו מעמד וקיום, מתוכם הוא יכול לקדם ולשכלל את מצבו ומצב העולם. האנושות, כילד קטן שנולד לא מזמן, משתוקקת להתפתח ולהתעצם. הילד אינו מצליח להבחין בתחילה מה שייך לו ומה שייך לזולתו ועלול לחטוף את מה ששייך לאחר. המצב אליו הגיע האנושות העושה את צעדיה הראשונים, מחייב שינוי והצבת גבולות, כשם שהמחנך מציב לילד המתחנך.

גבולות מקדמים

גבולות ברורים מגיעים לעולם לאחר המבול: שבע מצוות בני נח. הן נותנות הגבלות ברורות בעניין קיום המין והרכוש. נראה במבט ראשון שגבולות מעכבים וגורמים למחסומים בהתפתחות האנושית. אבל דווקא חוסר הגבולות הביא להכחדת האנושות, והגבולות הם אלו שמחנכים לעידון ולשימוש נכון בכוחות לשם פיתוח עולם בריא.  

אומר ה"שפת אמת" שדור המבול חטא בענייני דרך ארץ, ונח זכה לדרך ארץ הקודמת לתורה. ואכן שבע מצוות בני נח מהותן איסורים בסיסיים ביחסי אלוקים ואדם ובין אדם לחברו. יש בהן לימוד דרך ארץ, בתיקון מידות טובות וזהירות מפגיעה בשני, אבל עדיין העולם אינו מוכשר לקבל את התורה, שעתידה להתחיל את הופעתה אצל האבות ולהינתן כולה לעם ישראל.

שלוש מגמות

לאחר המבול האנושות מתחלקת לשלוש קבוצות, אשר נולדו משלושת בני נח: שם חם ויפת. חלוקה זו אנו רואים כבר בהיכרותנו הראשונה עם דמותם ושמותם, ומלמדת אותנו שזו אינה חלוקה סתמית. כל אחד מהם סימן באישיותו ובשמו מגמה, אשר לאורה חינך וגידל את בניו אחריו.

 שם ששמר על צניעות אביו ומסר על כך את נפשו, בחר לו לברר את שם העולם - מהו מהותו ופנימיותו המוצנעת של העולם, לאן מגמתו ומה תכליתו, שהרי שם הדבר הוא מהותו (כדברי המהר"ל) ומלמד על נשמתו.

יפת שרק סייע סיוע טכני חיצוני לשם בשמירת כבוד אביו, חינך את בניו לאסטטיקה וליופי החיצוני של העולם.

ואילו חם אשר פגם בצניעותו של אביו, חינך את בניו אחריו לרדיפה אחרי חמימות התאווה ותשוקות הגוף כפי שמורה שמו.

לא כל האנושות השכילה להתחנך לאורן של שבע המצוות. עדיין יש נפילות בדרך, כדוגמת דור הפלגה ושאיפותיו הבלתי מרוסנות לבנות מגדל וראשו בשמים. אבל דווקא ע"י המגבלות שבמצוות, יש כאן פריצת דרך חדשה, בעיקר ע"י שם ובית מדרשו, המביאים ברכה חדשה לעולם אשר עתידה להתגלות בעוד עשרה דורות.

 

פרשת תולדות - זרע-אמת וזרע-שוא

רצה הגנן לגדל שני עצי פרי, אשר פרים יברך את העולם משמי שמים ועד עפר הארץ.

הלך אל המובחר שבעצים ונטל ממנו שני זרעים, מולל את שניהם מעורלתם ושם בשפופרת צרה. לקח הגנן את השפופרת והוציא מתוכה את האחרון שהכניס לתוכה ושתלו ראשון. לקח את הזרע שנותר ושתלו שני. זרעם במקום שבו ינקו שניהם ממקור העץ הותיק אשר בגן. אמר לעצמו הגנן: זה הראשון הנשתל, ידאג לטפח ארץ, והשני אשר שתלתי (אשר ראשון נכנס לשפופרת), ירימה לשמי שמים.   

 נשתלו שני הזרעים זה לצד זה בגן והגנן מטפחם ומגדלם. ידע הגנן את טיבם של השניים ויחנכם. אך אמא אדמה הרגישה כי לא תאומים הם השניים. ותרגש בקרבה כי עקר הזרע אשר נשתל ראשון את עצמו מיניקתו הזכה ובחר במקור אכזב. את מלילתו קלקל, שערו צימח ומלא עצמו בטינופת. ואילו הנשתל שני, החזיק בכל כוחו ביניקת אבותיו העצים החסונים, וישכון באוהלם.   

התפתחו הזרעים, הכו שורשים, זה ממקורו הנאה וזה. אמנם בתחילת גידולם עוד לא נראה בהם השוני, אך משגדלו השתילים הצעירים - התגלה כי פנה כל איש למקורו.

התפתחה סגולת השני, כולו זרע אמת, ראשיתו התפתחה וצמחה ותולדותיו לברכה, היה שתול על פלגי מים, פריו נתן בעתו ואף עלהו לא נבל.

ניתק עצמו הראשון מראשיתו ומאבותיו, עשה פירותיו ביאושים וכל ענפיו וגידוליו אך שוא ושקר.

 

ראה השני, אשר שותפתם למילוי מגמת הגנן לא תצלח, באשר זנח אחיו הנשתל ראשון את בכורתו - ויטלה לעצמו, למען יביא הוא גם את מגמת אחיו אל תיקונה.

רצה הגנן הזקן - אשר עיניו כבדו מזוקן - לברך את גידוליו, למלאות כל אחד את תפקידו, איש אשר כברכתו. ראתה אמא אדמה ושלחה את השתיל הצעיר אל בין ידיו ויברכהו בברכת הבכור.

ראה הנשתל ראשון, ודחק עצמו גם כן לקבל ברכה. נחרד הגנן, כי גילה אשר שורשו של זה נעקר ממקורו האיתן אל בורות נשברים. אמר לו: "הן הקישור לראשית ולבכורה - היא עצמה מקור הברכה והתולדה; ולך, אפוא, מה אעשה? אמנם בני אתה וראשך טמון במקום אבות, תחול ברכתך רק אם הפיתוחים אשר פיתחת יהיו משרתי עליון - הוא אחיך אשר לו ראויה המלוכה. וכאשר ישכח זמנית אחיך המבורך את שליחותו, תזכירהו אותה בחיקוי-המלכות אשר לך".

  

*                    *                  *

מתפתחים העצים וגדלים. שנאה כבושה וגלויה ביניהם ומלוכה מתנדנדת בין שניהם. אך הברכה תחול ותופיע "ורב יעבוד צעיר"... 

פרשת ראש השנה - זכרון ליום ראשון

סיפר רבי נחמן על המשל מהתבואה....

שפעם אחת אמר המלך לאהובו השני למלך, באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו, שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל.

האם יקבל המלך את תשובת המשנה?

שנה חדשה בפתח. יום א' תשרי. יום הולדת אדם הראשון, בו הופיע צלם אלוקים בעולם. המלך הקדוש, ומשנהו סגולת האדם עמו וצאן-מרעיתו, נפגשים.

באשר אנו קרבים ובאים אל השנה החדשה שבפתח, צופה המלך לראות כיצד תהיה שנה זו. ביום בו הומלך המלך על כל העולם, נמלך הוא עם עמו ישראל, השני למלכות: "עוץ לי עצה ידידי. זכרני את היום הראשון 'היום הרת עולם', יום שנולד בו אדם הראשון... ביום זה נברא האדם צופה מסוף העולם ועד סופו...

אך בו ביום גם חטא... רואה אני, כי אותה חיטה שאכל האדם מן העץ האסור, הפילה שיגעון על העולם... מה אעשה לזה העולם אשר החטא הקדמוני שיבש את סדריו ושיגעון פשה בכל".

אמר השני למלכות: "הנה אין אנו שייכים למציאות זו עלי אדמות, אין החטא קשור בנו כלל. נשמה שנתת בי טהורה היא. נאכל נא אנו מעץ החיים ולא נטעם מטעם החיטה המחטיאה."

וענה לו המלך אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך (ולהכין בשביל כולם אי אפשר) שאנחנו יהיו המשוגעים.

אמר המלך: "הנה בזה העולם אשר בו חוקי השיגעון שוררים, עולם הפוך נוהג. כיצד נוכל להביא לתיקונו אם נוכרז כמשונים, כלא שייכים? עולם שבו חיי החולין מוערכים וחיי קדושה רחוקים... כיצד נוכל לפעול במציאות העולם הזה המטעה, אבל לזכות להעלותו, לשוב ולחדש ימיו כקדם"?

אמרו חז"ל במדרש (ב"ר כב יג): "פגע אדה"ר בקין ואמר לו מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי אמר כך היא כחה של תשובה... פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב) ". ראה אדם הראשון את הקרן במצחו של בנו וניסה כוחו לתקן את חטאו...

"אמר רב יהודה אמר שמואל: שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס (שבת כ"ח ע"ז ח) ".

אמנם נפסל קרן השור לתקיעה על ידי חכמים (ראש השנה כ"ו.), אבל נבחר השופר לעורר ישנים מתרדמתם. להחיות את הזיכרון הקדום ולהשיב לב אבות על בנים ובנים על אבותם.

האם אצליח להגיע לשם? לשחזר את היום הראשון המקורי? יום הולדתי, יום הולדת אדם הראשון? האם נזכה לחזור לגן העדן של הינקות? להיות כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי? האם תוכל אתה לשוב אל ימי התום של ילדותך? האם הוא יהיה מסוגל להיטהר כתינוק של בית רבן?

ואולי ילמדנו רבנו...

על כן בודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגע. (כוכבי אור)

פרשת ויצא - אל הרב אלוקי יעקב

פרשת שמיני - ונקדשתי ביום השמיני

לאחר כל ההכנות והכוונות לקיים הכל כפי שציווה ה' את משה והקמת המשכן, מגיע שיא חדש שבו אנו זוכים ליום השמיני למילואים. הרגע שבו המשכן מוכן והכוהנים מוכנים לעבודה, היום בו יורדת השכינה לשרות בתוככי בני ישראל.  

עד שזכינו ליום הגדול הזה של הקמת המשכן וחנוכתו, יום של שמחה שזכינו בו להשראת השכינה, מגיע אירוע מזעזע. מות שני בני אהרן.

למעשה כבר בפרשת תצוה נודע לנו על כך, שעתיד הקב"ה לקדש את שמו ביום הזה שבו יקום המשכן. כך אומר שם רש"י (שמות כ"ט מ"ג):" "ונקדש", המשכן. "בכבודי", שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה, אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, במכובדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש (ויקרא י, ג)  והיכן דבר, ונקדש בכבודי".

כבר במתן תורה היו ראויים להיפרע מהם כפי שאומר רש"י (שמות כ"ד י')" "ויראו את אלהי ישראל",  נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן".

אם כן מדוע כאן לא חיכה עוד הקב"ה הרי גם כאן הגענו ליום מיוחד של שמחה מדוע כאן לא חשש הקב"ה לערבוב השמחה באבלות על מותם? וגם אם היה צורך במותם דווקא בשעת השראת השכינה, מהו אותו קידוש שם שמים שנעשה במיתת שני בני אהרן? האם חלילה לקורבנות אדם אנו צריכים?

 

מחכים לקדש את ה'

משה ואהרן מחכים שיתגלה כבוד ה'. הם מצפים שאחד מהם ימות ויתקדש שם שמים אהרן קורא למשה אולי שניהם צריכים למות אבל מייד אחרי שיורדת אש מן השמים שני בני אהרן  מקריבים אש זרה ומתים. תגובת משה מיידית, נראית לכאורה שלא במקומה, אולי ראוי להמתין קמעא ואח"כ לנחם את אהרן? אלא שהם ציפו שיתקדש שמו של הקב"ה במותו של מישהו מהם ולכן אמר משה "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש" הנה מה שציפינו לו, אבל ההפתעה הייתה ששני בני אהרן הם שמתו ולא אהרן ומשה. אין מילים שאפשר להסביר בהם את מה שארע. "וידום אהרן".

יום השמיני. מספר שמונה לפי המהר"ל מסמל את העולם שמעל הטבע. ביום זה מצפים בני ישראל היוצאים ממצרים להשראת השכינה במעשה ידיהם. חיבור של מעל הטבע הבלתי מוגבל עם העולם המוגבל. אבל חיבור זה אינו יכול להיות מושלם, אפילו עם הצדיקים. העולם הנסתר גם עם נגלה לנו טפח ממנו לעולם יישאר נבדל מאיתנו, תמיד יהיה בגדר תעלומה.

 

והיא רחוקה ממני

כך מסביר המהר"ל בספרו תפארת ישראל פרק י"ח: "וכן קדושת המשכן למען ידעו הכל קדושתו אמר ונקדש בכבודי ואמרו ז"ל (זבחים קט"ו:) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי אלו נדב ואביהוא שיעשו חטא ויתקדש הבית על ידם, כמו שהוא יתברך השוכן בבית הזה נבדל מכל הנמצאים וזהו קדושת הבית, וזה נראה כי אף לצדיקים אינו מתאחד עמהם ואין לו צירוף עמהם וזהו קדושתו, שאם היה מצורף לנמצאים אין ספק שיהיה צירוף אל אוהביו מכובדיו, ואם היה מצורף אליהם לא היה עושה דין בהם, כי הדין אשר עושה בצדיק מורה זה כי הוא יתברך נבדל לגמרי אף מאוהביו".

ישנן נקודות נסתרות בעולמנו. חיבור שמים וארץ במשכן ובבית המקדש בכלל ובצדיקים בפרט, כך גם מצוות פרה אדומה שעליה נקרא השבוע גם אם נצליח להעמיק בה, לעולם תישאר גם רחוקה מאיתנו.

אמר פעם הרבי מקוצק אמירה חריפה: אלוקים שהייתי מבין אותו לגמרי לא הייתי רוצה להאמין בו.