צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

הרב גולן נאוי

פרשת ניצבים וילך - יחס הפרט לכלל

פרשת ניצבים הינה המשך בלתי נפרד לדברי משה על הצורך לקיים מעמד ברכה וקללה על הר גריזים והר עיבל. לאחר אמירת כל הקללות אשר עתיד לומר יהושע בן נון, מזהיר משה רבנו את הנוכחים במילים "אתם ניצבים היום כולכם... כל איש ישראל...וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם ". אין אדם אשר יוכל להתחמק ולומר לא עימי נכרתה הברית, או אינני מחויב לה. אמירה מסוג זה יכולה לבוא מצד אדם אשר אינו מאמין בהשגחה פרטית, או מתוך אמונה אשר יוכל להסתתר בצילו של הציבור. על כך מזהיר משה : " פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שׁרֶשׁ פּרֶה ראשׁ וְלַעֲנָה: וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה:" מהו הפשט המילולי של הפסוק? כשאדם משקה את שדותיו, הוא רוצה להשקות רק את השדה הצמאה למים; אבל אי אפשר להפריד בין השדות, ולכן הוא משקה את כולם, גם את אלו שאינן צריכות השקייה. וכך אומר האדם הרשע – כשהקב"ה משפיע טוב לכל העם כולו, השפע יגיע גם אלי, וכן להיפך ח"ו. בסוף ספר יהושע מופיעה בצורה מפורטת הצעת יהושע לעם הניצב לפניו. שם ניתנת להם הזדמנות אחרונה לבחור אם להיות בנים לעם ה' עם כל החובות והזכויות, או לבחור כעת אלוקים אחרים : "וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת ה' בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן ... וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה' ...וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת יה' לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים:וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע: וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם: (יהושע פרק כד) אותו אדם "אֲשֶׁר לְבָבוֹ פנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה'" מבקש להמשיך לחיות את חייו באומה הישראלית אך לא לקבל עליו את חובותיו כבן לאומה זו.כל זאת מתוך אותה הנחה שגויה שכשהקב"ה משפיע טוב לכל העם כולו, השפע יגיע גם אלי. לגישה זו יש אמנם בסיס ויסוד, שהרי כפי שאומר הרב צבי יהודה: "מצד אחד כל היחידים "מוגנים" על ידי נצח ישראל, "ופרושׂ עלינו סוכת שלומך" - באופן כללי ויסודי זה אמת ונכון. ויחד עם זה, יש חילוק בין צדיק לרשע, בסדר העולם של שופט כל הארץ. הדין והחשבון האישי פרטי, אינו מתבטל. בפרשתנו מופיע בירור החשבון של יחס הפרט לכלל. שייכוּת הפרט לכלל ישראל היא אמת מוחלטת. אין מה לדבר. כל אחד מאִתנו, אפילו המקולקל ביותר שייך ליצירת נשמת ישראל, כלל ישראל, נצח ישראל, נכון ואמת. אבל אנחנו נמצאים בגוף, בעולם הזה, בעולם העשייה, מתוך כך נוצר מצב ששייכותנו לכלל ישראל חייבת להתפרט ולהתברר במהלך החיים והעשיה שלנו. ... נכון שיש הגנה על כל הרשעים והאפיקורסים שבישראל, ממקור הכלל, אבל ענינו של הכלל הוא להתגלות בפרטים, בעובדה הממשית בחיינו בעולם הזה. אנחנו מושרשים ודבקים בכלל, והכלל הגדול והקדוש האלוהי ענינו שיתגלה בפרטים. כשהיחיד מעכב התגלות זו, עליו לתת דין וחשבון. על זה בא בפרשתנו בירור חשבון יסודי של יחס הפרטים לכלל: נכון שהמקור הוא האמת השמימית והנצחית של "עם זו יצרתי לי", אבל היצירה הזאת, השמימיות הזאת, ההכרחיות הזאת, והטבעיות הזאת - כל עניינן להתגלות בעולם האנושי החברותי. נכון שאתה שייך לכלל ישראל, ברוך השם. אשרינו שלא יצאת מכלל ישראל - אבל יש לברר היטב מה המובן האמיתי והשלם של שייכוּת זו. נכון, אתה שייך לכלל ישראל ויש לך "ביטוח לאומי" של "אתם נצבים היום כֻּלכם לפני ד' ", אבל על חשבון זה תהיה שפל ונבזה, מרושע וטמא?! ברור שכלל ישראל כולל כל פרטיו, אבל יחד עם זה, צריך בירור: מה אִתך?! האם תוכן כלל ישראל מתגלה בך או לא? לכן אם "יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ד'", חס ושלום, הם יתנו על כך דין וחשבון. ואם הדבר קורה אצל מאות, אלפים ויותר, נמשך מזה מצב של רקבון בגוף המעשי של נשמת ישראל, המתגלה בעולם הזה, עם כל תוצאותיו הנוראות. (שיחות הרב צבי יהודה על התורה / נצבים וילך) יתן ה' ונזכה לשוב לעצמנו ולעצמיותנו, לשוב ולהתחבר לעם ישראל, להזדהות עם כאביו ולשמוח בהצלחותיו,לשוב לתורה ולאהבת ה' . הרב גולן נאוי

פרשת בראשית - האדם נזר הבריאה

האדם נזר הבריאה , חלק אלוה ממעל, נוצר לאחר שהקב"ה מבקש ליצור אדם בצלמו וכדמותו . ביום השביעי משהגיעה מלאכת המחשבת - "הבריאה " לכלל הגשמה, מתגלית חירותו של הקב"ה כאשר גזר על עצמו שביתה כביכול. כך גם האדם, כצלמו של הקב"ה יהא גם יוצר בעל דעת וחירות. והיה אם ידע לשלוט ביצרו, חירותו תהיה אמיתית, ואם לאו לפתח חטאת רובץ - החירות תהפוך להפקרות, ואת האמת תתפוס דרך שקרית אשר רק למראית עין נחשבת כאמיתית ונכונה. לא בכדי מביאה התורה מיד בתחילה, קודם לסיפורי האבות, את נפילתו וחטאו של האדם. מטרתה, לספר את סטייתו האפשרית של האדם בעל הבחירה מן האמת ומן הדרך הישרה והסלולה, אל דרך חתחתים, אשר מי ישורנה. בפתח הדברים מצווה הקב"ה את האדם לעבד ולטפח את הגן- ולכבוש את יצרו בבואו לאכול מיגיעו, "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו , כי ביום אכלך ממנו- מות תמות! " מדוע צווה האדם בציווי זה ומדוע בקשה התורה לפתוח דווקא במעידתו של האדם ולספר לנו את רגעיו המביכים בשעותיו הראשונות עלי אדמות. שני מרכיבים מרכזיים מסבים לאדם אושר, הנאה וסיפוק. הסיפוק ממלא אותנו אושר לטווח ארוך ורחוק יותר. ואילו הנאה כמו מאכל בילוי וכדומה, תקפה יותר לזמן קצר. ההנאה הינה פעילות גופית וחושית אשר דועכת יחסית במהירות, וכדי לשמור על רמת אושר הנובעת מהנאות כגון אלו יש לספק לאדם הרבה מאותו הסוג. לא פעם החוסר באותו מקור הנאה גולמי יכול ליצור תחושה של חוסר הנאה ומכאן הדרך לדכדוך, חוסר נחת, ואיבוד שמחת החיים קרובה לבא. לסיפוק לעומת זאת יש נטייה לשרוד לאורך זמן, פעילות התנדבותית עשייה למען הכלל ודאגה לאחר, גורמת לאדם סיפוק, אשר לא במהרה דועך ואינו פוגע באושרו ובמצבו הנפשי בצורה קיצונית כאשר לא קיים. למען האמת אחד הסימפטומים העיקריים של דכדוך וחוסר שמחת חיים הוא ההתמקדות בעצמנו. הנבירה והחיפוש אחר הנאתנו הופכת אותנו לעבדים ליצרנו ולחולשותינו, לכן חוויות הנובעות מההתמקדות בעצמי ואינן מאוזנות בתהליכים ארוכי טווח עלולות להפוך לנו לרועץ. התקופה המודרנית מעלה על נס גם בחברה הדתית את חווית "ההתחברות אל העצמי" מתוך מטרה להפוך אותנו ליותר שלמים ומאושרים גם בקיום המצוות. אחת התופעות החודרות לאחרונה לחברה הדתית והאמונית הינה, אותו רצון לעשות ולקיים מצוות אשר מסתדרות לנו בהבנה האנושית והאישית, קרי "להתחבר". ולמה שאינני מתחבר אליו, פחות מחייב, או לחילופין נעשה בצורה כפייתית ומאולצת. בתחילת דרכו של האדם בגן העדן של החיים ניתנה לו משימה אחת אשר תרחיק אותו מההתמקדות בעצמו, בטוב וברע לו ( עץ הדעת טוב ורע ) וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: לאדם ובעצם לאנושות כולה, נתנה משימה אשר תמלא את יומו ותסיט אותו מההתמקדות בעצמו. שמירה על עולמו של הקב"ה על גן העדן שלו, ושלנו. אלא שהאדם קלקל, ובעצם עד היום תפקידנו כממשיכי דרכו לתקן את אשר קלקל. אם בשאיפות חיינו נבקש רק השגת יעדים אישיים הטובים לנו ללא חשיבה על עולמו של הקב"ה ועל שאר ברואיו הרי שלא הפנמנו את חטאו של האדם הראשון. יתר על כן, אם כל עבודת ה' שלנו תהיה ניסיון לחפש בה את החיבור והרצון להפיק מכך הנאה כזו או אחרת, מובטח לנו שדרך זו מובילה לאותו מקום של הרס עצמי הנובע מהרצון להנאה קצרת מועד אשר בסופה מגיעה תחושת החוסר והחיסרון. הרב קוק כרואה את הנולד מסביר ומזהיר שהפתרון נטוע בחינוך ובאידיאלים אשר אנו כאומה צריכים לעשות נר לרגלינו "הישרות הטהורה אומרת, שכל עמל המדע צריך שיהיה מכוון אל היסוד האידיאלי לתן לרצון האנושי את הפנים היותר טהורים הראוים לו, לעדן את הרצון, לאמצו, לקדשו, לטהרו, להרגילו בחנוכים שונים שתהיה שאיפתו תמיד רוממה ושגיבה. יתעסקו המדעים איך להוציא מן הכח אל הפועל את כל הפרטים, שהרצונות הטובים והישרים השולטים בעולם שואפים אליהם, והם הם כל צרכי החיים ההגונים החמריים והרוחנים, אבל מרום פסגת מטרתם הכללית צריך להיות עדינותו של הרצון עצמו, בהירותו השכלית של הרצון והתאדליות עצמיותו. ואוי לה לאנושיות כולה כשהיא סרה מדרך הישרה, ותחת ליסד את המרכז של כל ההשלמות על הבסיס של עלוי הרצון תניח את הרצון עצמו בגסותו, בלא עבוד ועלוי. וכל עמלה יהיה רק למלא את התאוות הרצוניות. שהן זורמות כנחל גפרית וכל מיני גיהנם שולטין בהן. אז נופלת היא האנושיות בכללותה ברשתה הנורא והמכוער ... (אורות התשובה/ פרק טו - יסודות התשובה לפרט ולכלל ב')

פרשת חיי שרה - "ושני לאמים ממעיך יפרדו"

פרשיות ספר בראשית משקפות את התפתחות עם ישראל והתפתחות אמונת ישראל,מתוך כך מלמדות על אמונת ה' בקרב אבותינו. אך בפרשתינו פרשת תולדות בא לידי ביטוי היחס ההבדל וההפרדה שקיימת או מתבקשת בינינו לבין שאר העמים.למרות, שהמטרה הסופית הינה, אמונה אוניברסאלית בבורא עולם. מתוך נבואת רחל - " שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו" , לא ניתן להבין אם זו המטרה והיעוד הסופי, או שמא זו אבן דרך ביחסי האומות. או אולי היצרים והתכונות שאותם משקפים כל אומה ואומה. אך מתוך המשך הפרשה , ומצפייה באינטראקציה הבלתי פוסקת בין עשיו ליעקב, וכן מתור ברכות יצחק לעשיו - "... וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ ...." . נראה כי ההיפרדות אינה היפרדות שלמה. ישנו קשר הסטורי ונצחי בין יעקב שמשקף את ההוויה הישראלית לבין עשיו ותולדותיו. ברכת הבכורה נתנה את האפשרות לבחור בטל השמיים (רוחניות) כעיקר ולא רק בשמני הארץ (גשמיות) כעיקר. אך " ויבז עשו את הבכורה" ברגעי הדילמה והבחירה הראה מה חשוב לו באמת, 'נזיד העדשים' , המסמל את תאוות האדם . השאר, הבכי והכעס, אינם אלא התפרצות של אגו ונקמנות . אך לא מצינו שעשיו מתלונן על תוכן הברכה. אלא על כך שברך את יעקב ( וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו). רבקה אמנו ידעה ברוח קדשה, איזו ברכה ( שפע, "וה' ברך את אברהם בכל...") מתאימה לעם ישראל, ומה מתאים לשאר העמים. ממש כשם שידעה שרה אמנו מי מתאים יותר להמשיך את מקומו ודרכו של אברהם אבינו ( כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק בראשית פרק כא). אך לא לעולם חוסן, על פי הרמב"ם ביכולתנו להרחיב צינור רוחניות זה או לצמצמו חלילה. צמצום השפע הרוחני אומר הרמב"ם, קשור בהכרח ליחסנו אל הגשמי והעמדתו במרכז חיינו. "הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה, הוא הדבוק אשר בינינו ובינו, והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדבוק הזה תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו תעשה... ודע שאתה ולו היית החכם שבבני אדם באמתת החכמה האלהית, כשתפנה מחשבתך למאכל צריך, או לעסק צריך, כבר פסקת הדבוק ההוא אשר בינך ובין הש"י, ואינך עמו אז וכן הוא אינו עמך, כי היחס ההוא אשר בינך ובינו כבר נפסק בפעל בעת ההיא, ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלים בהם מלחשוב בשם, והזהירו ממנו ואמרו, אל תפנו אל מדעתכם... (ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק נא) כך גם מתברר מברכת יצחק את עשיו, אשר בסיומה מנסה יצחק לנחמו קמעה ... " והיה כאשר תריד-, את יש לך ירידים שווקים והוא יש לו שווקים, את יש לך נימוסות והוא יש לו נימוסות, א"ר יוסי בר חלפתא אם ראית אחיך (יעקב) פורק עולה של תורה מעליו, גזור עליו שמדים ואתה שולט בו, הה"ד (שם /ישעיהו/ סג) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו ויצחק היכן הוא מי שהוא אומר לו גזור עליו שמדים את מתכיפו לאבות." (בראשית רבה (וילנא) פרשה סז) אך לא זו עיקר תכליתנו ומגמתנו, להצליח ולשלב בין החול ובין הקודש. אמנם עם שעיקרו רוחניות ועיסוקו גם בגשמיות אנו, אך גם שליחות יש לנו בקרב העמים. הצורך באומה הישראלית היה ועדיין, להשרות בקרב האומות את האידיאל הרוחני והאמונה בה' ולהוכיח שיש מקום לשלב חיי עמל, בד בבד עם חיים רוחניים . דבר זה עשו אבות האומה ע"י נטיעת הפן הרוחני בנו והפצתו בעולם (תפקיד ישראל בעמים הרש"ר הירש אגרות צפון אגרת ט"ו) זו היתה תכלית מעשיהם של אבות האומה והדרך הטובה והחינוכית ביותר הייתה דוגמא טובה , ומעשה אבות סימן לבנים. נשאלת השאלה האם יש פתרון למי שכבר נגרר אחרי נורמות חברתיות קלוקלות וחומריות משכרת? על כך עונים חז"ל- "וירח את ריח בגדיו-בוגדיו... כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ אֲפִילוּ רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ מְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִמּוֹן. רִבִּי זֵירָא אָמַר מֵהָכָא (בראשית כ''ז) וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו אַל תִּקְרֵי בְגָדָיו אֶלָּא בוֹגְדָיו". על פי חז"ל, הכיר וידע יצחק בתרמית ובכל זאת ברך את יעקב. מסביר בעל המדרש שמעוני " העברי הראשון אשר התחפש בלבוש "נכרי" למען יוכל ליהנות לא רק "מטל השמים" כי אם גם "משמני הארץ", היה יעקב אבינו. רבקה אמו הלבישה אותו את בגדי עשיו החמודות למען לא יכירו אביו... . החיזיון הזה חוזר ונשנה...רבים נמצאים בנו בכל דור ודור להסתיר מוצאם כי מזרע יעקב הם ומתחפשים בלבוש עשיו... (משנים הופעתם, התנהגותם,תרבותם וסגנון לשונם) אולם סוף סוף גם הבוגדים באמת בשעה שעושים תשובה, סופם מוכיח על תחילתם שלא היו בוגדים בעומק ליבם ... כי בגדי עשיו שלבשו הם ממש כבגד עשיו שלבש יעקב בשעתו, לא מפני שמצאו חן בעיניו אלא כדי ליטול את הברכות"

פרשת וישב - הפשרה וחסרונתיה

קיימות שתי דרכים לתיקון ושיפור מצב , א- עמידה עקרונית ללא רתיעה וללא ויתור , ותיקון הקלקול במלואו. ב- פשרה: תיקון הקלקול בצורה מסוימת אך לא מניעתו המוחלטת. בדרך כלל ישנה דילמה, מהי הדרך הנכונה יותר לפעולה ולתוצאה טובה יותר. במקרים מסוימים הפשרה מבורכת, אך מסתבר שלא תמיד. בפרשת השבוע חז"ל מלמדים אותנו שהיה ביכולתו של יהודה לשנות את התמונה ולהציל את יוסף מיד אחיו. מאחר והיה בידו לשנות את מאזן התומכים בפגיעה ביוסף בצורה כזו שתתבטל לגמרי מחשבה זו. כל אשר היה צריך לעשות, לעמוד במלוא שיעור קומתו על רצונו שישוחרר יוסף לאלתר. יהודה אף ידע שביכולתו לעשות כן , על כך גם נתברך על ידי יעקב-"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:(ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:(:בראשית פרק מט) אך במקום זאת הסתפק בפשרה של - למכור אותו ולא להורגו. בהקשר זה אומרת הגמרא : "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע...: הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר: ובוצע ברך נאץ ה'. רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר (בראשית ל"ז) ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו, וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: ובצע ברך נאץ ה'.. (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב ) היחס הקשה שמביעים חז"ל נגד מעשהו של יהודה, נובע מכך שחז"ל סוברים שיהודה לא הטיל את כל כובד משקלו ולא דרש בצורה נחרצת את שחררו לאלתר של יוסף , למרות שיכל לעשות זאת . עפ"י חז"ל ביקש יהודה להסתדר ולמצוא חן בעיני האחים המבקשים רעת יוסף . ברבות הימים כאשר יפנים ויבין יהודה את חטאו לא יפעל עוד בדרך זו אלא כפי שרואים בפרשת ויגש , ניגש יהודה אל יוסף השליט ומוכן אף למסור את נפשו תחת נפש בנימין ובתנאי שלא יאונה לבנימין כל רע. זו דרכו של מנהיג ועל כך נתברך על ידי יעקב אבינו עליו השלום :(י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא <שילה> שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" לאור זאת עלינו לשאול כיצד יתכן שאנו מתנהגים לא פעם כמכורים לתגובות הסובבים אותנו ומשליכים אחר גוונו את כל עקרונותינו ? אז קודם כל , הקב"ה יצר אותנו כיצורים חברתיים שאמורים לחיות עם האנשים אשר מסביבנו. כתוצאה מכך אדם מרגיש במודע או שלא במודע שכל חייו תלויים בסובבים אותו. ואם אחרים לא יחשבו עליו טוב אז לעיתים, אף אין משמעות לחיי. אין בזה כל רע כל זמן שלא פוגעים באחרים, אך לא פעם, אנו אף דורסים ופוגעים באחרים רק בשביל להרשים את הסובבים אותנו. פרשת השבוע וחז"ל מלמדים אותנו את העיקרון החשוב, שלא רק המחשבה על - "מה יחשבו עליי". צריכה להנחות אדם במערכת השיקולים וקבלת ההחלטות שלנו אלא גם עמידה על עקרונות חשובים אשר הינם נר לרגלינו .יהודה קיבל את מקומו כבחיר וכמנהיג השבטים רק כאשר היה מוכן למסור נפשו "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו". מכאן אנו למדים גם, שככל שאדם עושה דברים מתוך האמת הפנימית שלו החברה מעריכה אותו יותר . וככל שאדם מנסה למצוא חן בעיני הציבור כך בד"כ גם מוערך פחות.

פרשת שמות - עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו

"ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה" בני ישראל יורדים כשמות, כבודדים, כשבטים אך עדיין לא כעם. התהליך אשר  אמורים בני ישראל לעבור הוא איחוד, לכידות ,נשיאה בעול איש עם רעהו זיכוך בכור ההיתוך שבמצרים והפיכה לעם. עם ה' "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" עם כל ההשלכות, החובות והזכויות. לכאורה, אפשר לשאול מדוע לא ליצור את עם ישראל בארצו ולמנוע ממנו את צער הגלות והשעבוד הגדול אשר עברו במצרים ?

 ידוע שהקב"ה אינו מקפח שכרה של אף בריה וגם בנדון דנן , הקב"ה מבטיח לאברהם אבינו את ארץ כנען היא ארץ ישראל, אך תולה זאת בזמן, "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" הסיבה : " כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" בפשט הדברים ראויים האמרי ומי שהם מייצגים להמשיך וליישב את ארץ ישראל עוד פרק זמן מסוים עד שתסתיים זכותם, בינתיים יהיו בני ישראל בארץ לא להם.

אך מסתבר שיש סיבה נוספת לכך שאת תהליכי האיחוד, הריפוי והבניין שלו עושה עם ישראל בנכר. על- פי הנצי"ב (בהעמק דבר דברים כ"ז, ה') "ואצרך" נתתי לך צורה מיוחדת...לתקן הברית שהוא האמונה לכל עם, שיהיו משליכים אמונת אלילים ולהאמין בה' אחד ועל זה כתיב "והיית לאב המון גויים"... ולא הגיעו לתכלית זה העניין הנעלה רק על ידי גלות ופזור".                                                            עיקר המלאכה מתחילה במקום שהוא ערש העבודה הזרה וממילא כתוצאה מכך גם המקום שבו באה לידי ביטוי ההשתעבדות בבני האדם והפגיעה בצלם אנוש.האנושות כבר לא תהיה כשהייתה לאחר שיושפעו ויופרו מכל אשר יוקרן עליהם. הגיעה השלב השעה והעת שבה האנושות תחל בתהליך של הכרת הבורא ואת מעלותיו וזכויותיו של כל נברא ונברא שמות פרק ד (כב) "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" כולם הם בניו של הקב"ה אך עם ישראל הוא בנו בכורו אשר ייצגו ויפיץ את אורו.

לאומות העולם וביחוד למנהיגיהם לא קל לוותר על דרך חיים אשר אינה דורשת ממך מאומה ולכן השנאה כה גדולה לכל מה שעם ה' מייצגים ומגלים לרבים. "ויאמר (פרעה) אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: (שמות פרק א, ט). האמת והבשורה שעם ישראל מבקש להפיץ גדולה וחזקה מן האמת שלי אומר פרעה ומבקש להתחכם עם בני ישראל, ומתוך כך גם עם עמו שלו. כך "התחכמו" עם ישראל רבים משונאינו במהלך ההיסטוריה סחפו והטעו את נתיניהם לשנוא את מה שמייצג עם ה'.

הסיבה, חוקת התורה, שנקבעה  על ידי נותנה העליון, הבלתי נראה, מגבילה השתעבדות אדם באדם, מתעבת עריצות והשפלת אדם ומעניקה זכויות לעני ,לעובד ולנכרי . תחת חופתה, של חוקה זאת, פועלת חברה ,שבה כל יחיד זוכה ומזכה את זולתו, כשווה לו כנברא בצלם, והוא עטור בכתר של בן חורין. החרות האישית, של אדם בישראל, נכרכת בחרות הלאומית ויסוד שתיהן, ביציאת מצרים, מעשה בריאתו של עם ישראל.                                                                                                                        

יסוד היסודות ושורש זכויות האדם וחירותו, הוא לידע כי ה', שברא את האדם בצלמו,  חלק לו מחירותו וזיכהו בזכויות יסוד. על הפסוק "נעשה אדם בצלמנו " ( בראשית א',כ"ו ), מסביר ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק: "הצלם האלוקי הוא הבחירה החופשית בלי טבע מכריח, רק מרצון ושכל חפשי הבחירה החפשית היא מצמצום האלוקות שה' יתברך מניח מקום לברואיו לעשות כפי שיבחרו ושלל ממפעיליהם הגזרה וההחלטה בפרטיות". סגולת החרות ,הטבועה באדם מישראל, מסייעתו "ללכת בדרכיו" ומעניקה לו ,את היכולת למלא את ייעודו, בעולמו של הקב"ה. בהעדרה, אין האדם, אלא חפץ נטול יעוד וחסר תכלית , אסור בכבלי גורל ומקרה, ונמנע ממנו למלא את יעודו ולהיות שותפו של היוצר ביצירה. בכניעתו של האדם לאלוקיו, מושגת החרות האמיתית, ויראת השמים משחררתו מפחדים אחרים  ומגבירה את חופשיותו וחרותו. וחרות זו היא ,בלשונו של הראי"ה קוק : "אותה הרוח הנשאר שבאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו. משא"כ בבעל הרוח של העבדות שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונותיו הנפשית העצמית". וכשם שה' זוכר את בריתו עם האבות, כך חייב ישראל, לזכור את כל הטובות שגמלו ה'. על זכירת יציאת מצרים, מצווים בכל יום, מאחר ויש בה מוסר השכל לאדם בישראל, ביחסיו לעלובי החברה ,ומעין הוראה לעשיית מעשים של הטבה וחנינה כגון: אהבת הגר, יחס אוהד ומתחשב לעבד והטיית חסד לנזקקים.ומאחר ויציאת מצרים היא כניסה למהות חדשה שטבע החרות סימנה, על כל אחד ואחד מאיתנו לברר האם השעבוד לא הפך להיות חלק משגרת יומו וחייו, ו"מצרים" עדיין שוכנת בקרבו. האם איננו משועבדים ומשעבדים עצמנו לתחלואי החברה קניינים גשמיים, אגואיזם ותענוגות. מבזבזים את מיטב זמנינו ומרצנו לטובת שעבודים חברתיים תרבותיים אשר נכרים לנו.  הפתרון כאז כן עתה, כשם שעם ישראל יצא להפיץ את בשורת האל ומתוך כך גם התחסן, כך גם דינו של היחיד, כאשר יהפוך ממושפע למשפיע ממילא לא יושפע. כידוע, עיקר השפעתו של אדם היא בהיותו חמוש באהבת ה', יראת הי, מידות טובות ובאהבת האדם באשר הוא אדם. יזכנו הקב"ה ונזכה להיות מן המשפיעים ולא מן המושפעים והמשועבדים.    

                                                                              

פרשת יתרו - דרך ארץ קדמה לתורה

בפרשת יתרו מתוארת נקודת השיא של הבדלת עם ישראל משאר אומות העולם . כאשר עם ישראל מתלונן לפשר  הקולות הגדולים והמעמד והמעמד המרטיט:  "וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת" ואכן עם ישראל מקבל ממשה רבינו תשובת הרגעה: " אַל-תִּירָאוּ,כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים ".                 עפ"י רש"י: לרומם אתכם מעל כולם.  שתי הבנות ניתן להבין במילים אלו, אחת, שבמעמד יוצא דופן זה כל האומות הסובבות אותנו ידעו שלא עם ככל הגויים אנו אלא בחירתו הראשונה של הקב"ה. והשנייה , שעצם נתינת התורה לעם ישראל תרומם אותם מעל כל האומות . ואמנם דברים אלה האחרונים גם נאמרו במפורש לעם ישראל טרם היכנסם לארץ :          רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:(ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: (דברים ד , ה)  אגב זאת יש לדעת שאין כאן מטרה של הפרדה לשמה או בידול לשם בידול. המטרה כמובן שאותם עמים יתפלאו וישתוממו מערכי המוסר הצדק, וחכמת האלוקים הנתונה לנו , ויבקשו גם הם להצטרף לקהל המאמינים בקב"ה.    אם כן נשאלת השאלה הגדולה למה דווקא אנחנו? למה נבחרנו אנו להיות נושאי הלפיד של האנושות כולה?  התשובה כידוע נמצאת בספר בראשית:                     וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'  לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: בראשית יח   לכאורה, הדבר היחיד שמחבר ומקשר בין הקב"ה לאברהם היא אותה דרך חיים שבחר אברהם ללכת בה. אותו רצון פנימי עמוק שהנחה אותו ללכת נגד הזרם ולהיות איש חסד, איש צדקה ומשפט , בעולם אכזר ומנוכר . דרך זו הובילה בהכרח לחיפושו של אברהם אבינו, לראות ולבקש לדעת, מיהו זה "הזן את העולם כולו בטובו" אשר הובילה אותו לידיעת ה'.   ואמנם, ישנן שתי דרכים לגלות ולהפנים את התורה, ושתיהן חשובות. דרך אחת הינה דרך הפרטים והמצוות הבונות ומצוותות את האדם לבוראו. אך ישנה גם הדרך השנייה והיא הבנת האידיאל הגדול וההתחברות הטבעית לתורה וערכיה.   " ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" , יאמר הקב"ה למשה רבנו ויוסיף על המעמד הנשגב והמרומם שבהר סיני פרטים ופרטי פרטים של מצוות. אלו וגם אלו חשובים ומכשירים אותנו לקבל את התורה.  הרב קוק זצ"ל באחד מחיבוריו המגלים מעט מתחושותיו, מדגיש את חשיבותם של שני  צדדים חשובים אלו."הכלל האידיאלי לא יגלה את כוחו, כי-אם על-ידי הפרטים המרבים, המסתדרים יפה בהתארגנות הגונה בחיי הרוח כמו בחיי המעשה, והפרטים - ערך אין להם בלא הנשמה הכללית. וכשהנני מרגיש עייפות רבה מפני הכבד של משא הפרטים המשעמם ומכביד, הכרח הוא להשיב את הנפש על-ידי השיקוי של ההופעה הכללית." חדריו  / שאיפתי גדולה היא לחבר.הקב"ה ברוב חסדיו ואהבתו אלינו נותן לנו את התורה שתעזור לנו להתרומם מעל הגשמיות מעל הארציות הנמוכה, ללכת בדרכו של אברהם אבינו שהלך בדרכיו של הקב"ה עוד טרם נתנה התורה .   כל זאת ניתן לעשות מתוך ענווה גדולה ונפש נמוכה, כפי שהיו מנת חלקו של אברהם אבינו. ללא  ענווה ושאר מידות טובות המכירות ומבקשות גם את טובת האחר, לא בנקל ניתן להבין את ערכה ומהותה של התורה.  דברים אלו הרגיש  ר' חיים בן עטר בכותבו את פירושו לפרשת יתרו והותיר לנו לדורות מסר עצום."וראיתי לתת לב, איך זכה יתרו, שתכתב על ידו פרשה זו, והן אמת כי הוא כיבד משה עבד ה', והנה שכרו שכבדו ה', אלא היה ה' יכול עשות לו דרך כבוד אחר לא בדרך זה שיראה חס ושלום כפחות ידיעה (חכמה) בעם ה', עד שבא כהן מדין והשכילם:  ונראה כי טעם הדבר הוא להראות ה' את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה, וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים המאושרים, והכוונה בזה, כי לא באה הבחירה בישראל, לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו, הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה' בהם, אלא לחסד עליון ולאהבת האבות... "  עפ"י האור"ח הקדוש עלינו להצדיק במעשינו את כתר התורה אשר אנו חובשים לראשינו ולדבוק במידותיהם הטרומיות של אבותינו,שהרי "לחסד עליון ולאהבת האבות נבחרנו"  שאם לא כן מדוע נבחרנו אנו מאומות העולם. " המוסר בטבעיותו  מוכרח להיקבע בנפש ויהי מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכחה של תורה." (אורות התורה) 

פרשת כי תשא - חטא העגל ומשתה אחשורוש

בפרשת כי תישא מצווים עם ישראל לתת מחצית השקל למען לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם . גם עשיר גם עני ללא הבדל מעמדות . כל אדם בישראל התחייב להשיג ולהביא חמשה גרם כסף,  " הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:" . על פניו ניתן להבין שזהו סוג של הצלה מפני עין הרע ששולט במניין (רש"י ל' י"ב) .אך מתוך בירור נוסף נראה שיש עוד סיבות לאיסור.                                           בספר שמואל ב' מסופר שדוד המלך נכשל בדבר זה, כאשר דוד המלך מתעקש לספור את העם למרות בקשתו של יואב שלא לעשות כן "וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹקיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה: וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל:" כתוצאה מכך מביא עליו את קצפו של הקב"ה . רק לאחר התבטלותו של דוד המלך לפני ה' נאות הקב"ה להפסיק את המגיפה בעם , אך זה קורה לאחר ששבעים אלף איש מהעם ניגפים לפני ה'.    

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי: (שמואל ב פרק כד)

 גד הנביא מגלה שאם יוקם מזבח במקום שעתיד להיבנות המזבח ובית המקדש יפסק ההרג. ואכן דוד רוכש את מקום המקדש ואת העולות 'בכסף שקלים חמישים' למרות הפצרותיו של מלך יבוס לתת לדוד את כל אלה במתנת חינם. מעשיו של דוד המלך מוכיחים שהפנים את טעותו. דוד המלך לאחר שניצל מכל אויביו ומבקשי נפשו יושב על כסאו הרם ומבקש לספור את העם כאילו היו רכושו וכספו וכך אולי מעיד על רצונותיו הפנימיים ונטיות נפשו. רק כאשר נותן מכספו כדי לבנות ולכונן מקום של קשר תמידי לקב"ה מעיד שאכן "מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ"

במניה וספירה יש אלמנט של גאווה ,של כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה. אין הקב"ה יכול לדור בכפיפה אחת במקום שיש גאווה אשר דוחקת את רגלי השכינה.                                                                                                     נדמה כי לאורך ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל תמיד רווחת וצצה תופעה זו של שלב שבו נוטים אנו לדמות שהעולם כמנהגו נוהג. בשבילי נברא העולם, ואפשר לחזור להתהולל לשמוח ולצאת במחולות מסביב לעגל הזהב, של אהרון, של אחשוורוש, ושל גבהות לבבנו, כאשר אנו מונים את נכסינו ולתוך ליבנו מתגנבת המחשבה של כוחי ועוצם ידי. כל עגל זהב עפ"י זמנו וצורתו .                                                                                                                                אך לא הוא, לשמחתנו הרבה בעם ישראל הערגה והתשוקה צריכה להיות אל הקודש. זהו ה- ד.נ.א  הרוחני והקיומי של עם ישראל. כאשר אנו סרים ונוטים מדרך זו ובונים לנו עגל זהב וגרוע מכל אף משתעבדים אליו בכל מהותנו                    (במחולות- המעידים על פנימיות הדבר) אזי מעידים אנו על עצמנו שאיננו מתנהגים כעמו של הקב"ה ואיננו שואפים להנהגתו. ואכן עפ"י ה'משך חכמה' (פרשת כי תישא)  זו גם הסיבה שמשה רבנו שבר את הלוחות רק כשירד מטה מן ההר. שהרי כבר נאמר לו "לך רד כי שיחת עמך", מדוע אם כן לא שבר אותם כבר בהר למעלה. אלא שראה את העם במחולות הבין שעם ה' פרק את עולו מעליו ושהחטא עמוק ומצריך תיקון יסודי. לכן השליך הלוחות מידיו, כיוון שהבין שבמקום זה נדחקו רגלי השכינה ורק דרור לרצונותיהם האישיים קיים שם.

כך ניתן להסביר גם את תשובת חז"ל לשאלה , מדוע נגזרה כליה על דורו של מרדכי , "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע " והביעו בכך על פי חז"ל את עזיבת ה' . אסתר מבינה היכן נקודת השבר ולשם מכוונת את הטיפול - לא מספיק שמרדכי ילבש שק ואפר, לא מספיק שלבודדים יהיה אכפת והשאר יהיו אפטיים.  "לך כנוס את כל היהודים "  תחזיר אותם למצב האידיאלי שלהם של " ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד"  התבטלות כוללת ועממית אל ה' ואז ממילא תתבטל הגזירה. ובאמת חז"ל רומזים לנו זאת במילים "הדר קבלוה" שעם ישראל שב לקבל את התורה.

הציווי בפרשתנו מלמדנו שעלינו להיות זהירים יותר בטרם נסמל את הישגנו  הגשמיים, האישיים והגופניים כיעד וכפסגה, כי אז חלילה עלולים מגדלים אלו לקרוס כמגדל קלפים ואנו נישאר ריקים מכל הישג.  חלק קטן לפחות מתוכנית החיסכון שלנו צריך להיות בכסף אשר ממנו יבנו היסודות של המשכן או יקנו קורבנות ציבור...אז יהיה זה בנין עם יסודות רוחניים איתנים וללא קטרוג,  אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.

 

 

 

פרשת שבת -פסח - שלטון עצמי

כנגד אותו עולם ותרבות של שלטון אדם באדם וקביעת מדרגות ודרגות בין בני האדם אשר היה קיים בעולם העתיק בכלל, ובמצרים בפרט. כנגד אותה שיטה של השפלת האדם כבהמה ולעיתים אף גרוע מכך.מביא הקב"ה לעולם אמירה חדשה "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" פרשת בהר

עבדיו של הקב"ה ולא עבדים לעבדים.                                                                                                                      נשאלת השאלה אם כן, מהי אותה עבדות לה' ובמה שונה מהעבדות הקודמת וכיצד עדיפה עליה . הרי כבר ראינו שגם מי שהיה עבד ועוד במצרים, ביקש לחזור לסטטוס זה מאשר להיות בו-חורין, ולקיים תורה ומצוות.                              "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:                                                                                    מסביר רש"י - "אשר נאכל במצרים חנם" - אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חינם, והלא כבר נאמר (שמות ה, יח) ותבן לא יינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חינם, דגים היו נותנין להם חינם? ומהו אומר חינם, חינם מן המצות: רש"י במדבר פרק יא פסוק ה                                                                                                        

ר' יוסף אלבו בעל ספר העיקרים מסביר בצורה נפלאה את ההבדל והשוני שקיים בין עבד לאדם, ובין עבד לקב"ה. שאיפותיו של עבד רגיל הינם שאיפות גשמיות וחומריות בלבד אין לעבד זה אופק , חזון, ושאיפה להתרומם ולהיות בן חורין אמיתי. למצב זה הגענו לאחר שנים של שלטון כובש וזר.   

"וזהו שרמז דוד באמרו הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל יי' אלוקינו עד שיחוננו (תהלים קכ"ג) וזה הכתוב יראה כדבר איך אנו מצפים כעבד אל האדון וכשפחה אל הגבירה והרי האדון לעולם לא ירצה להוציא את עבדיו לחירות ואין העבד מצפה אליו שיושיענו מצרתו ויוציאנו לחירות. אלא פירוש הכתוב הוא על דרך שאמרנו כי המשורר היה מתרעם להשי"ת ... כי כ"כ ארך זמן הגלות עד ששבנו במדרגת העבד ולא כעבד שהוא מצפה לחירות על יד אוהביו או קרוביו שהוא מצפה אליהם מתי יבואו לגאלו אבל כעבד היושב באפס תקווה ביד אדונים קשה משולל מכל טוב אינו ברשות עצמו לקיים דתו ואמונתו ואין לו בנים ולא כבוד ולא עושר כי מה שקנה עבד קנה רבו ואין לו שום תקווה אחרת בעולם אלא שהוא מצפה אל יד אדונו שיתן לו פרוסת לחם שיוכל להתפרנס בה וכן השפחה אל יד גברתה וכן אנחנו כל כך ארך זמן הגלות ותוקף הצרות שהן תוקפות עלינו בחזקה עד שכמעט נתיאשנו מן הגאולה ח"ו ושבנו במדרגת העבד הזה שנתיאש לצאת לחירות שלא נבקש רק להתקיים בגלות הזה עם דלותנו ושפלותנו וזה אמרו כן עינינו אל ה' אלקינו עד שיחננו וע"כ אמר חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז כלומר ... כשהגענו אל הקצה הזה שהוא בתכלית הבזיון וראוי שתחוס עלינו כגודל חסדך: ספר העיקרים חלק רביעי פרק נ'

הנה נוכחנו לדעת  שאדם יכול להיות בן חורין מבחינה רשמית אך בפועל להרגיש ולהתנהג כעבד. יתרה מכך גם אדם אשר מוגדר כשומר תורה ומצוות ולא יבין וידע מהי מטרת התורה וקיום המצוות לא ישיג את חירותו האישית  והנפשית. ולעיתים כשאדם אינו מבין את משמעותן ותכליתן של מצוות ה' נראה הדבר ככורח גדול בעיניו. וכשם שיש עבד שטוב לו, כך יש בן חורין שרע לו. כדי למנוע ולתקן מציאות זו לא הסתפק הקב"ה בשלב הבסיסי של הוצאתנו מבית עבדים בלבד, אלא נתן לעם ישראל את התורה שתאפשר לבני האדם לממש לרומם את חירותם למצב שבו יכלו ליהנות מחירותם הגופנית יחד עם הרוחנית.                     

ריה"ל( רבי יהודה הלוי) כותב בספר הכוזרי שהתורה לימדה אותנו את המידה הנכונה כאשר ציוותה לכל אחת מכוחות הנפש והגוף את המגיע לו בצדק, מאחר והעדפת כוח אחד על משנהו מביא להזנחת כוח אחר . בהמשך דבריו מצמצם ומסכם ריה"ל את שלושת היסודות של עבודת ה' על פי התורה ליראה ,  אהבה, ושמחה. לגבי אהבה ושמחה אין חולק שאלו מידות טובות וערכים חשובים עבורנו. אך נשאלת השאלה כיצד יראה ופחד יוסיפו נקודות למימד החירות שבנו. ואכן, שאל פעם פסיכולוג את הרב סולובייצ'יק, הרי ידוע שהפחד הינו שורש הצרות והפגעים הן ברפואה הפסיכולוגית והן בפסיכוסומאטית, וכיצד אנו מתפללים ומשוועים ליראה ופחד מה'. ענהו הרב : שהאדם המודרני סובל מהרבה פחדים ולכל אחד הפחדים המיוחדים לו. וייתכן ויוכל להשתחרר מכל הפחדים האלה על ידי שייטע באופיו פחד אחד גדול מכולם,ואם יפחד מאלוקים יסורו ממנו כל פחדיו השונים.

כנגד כל החששות וכנגד כל המיצרים והנורמות השולטות והמאלצות אותנו לחיות חיים אשר אינם נאמנים לאמונתנו ודרכנו,ולהיות עבדים לזמן ולסביבה. מתיישרים אנו עם רצונו של הקב"ה אשר מתווה לנו דרך אשר גם מטיבה עימנו, כמו גם מסייעת לנו להתמודד עם הלחצים המופעלים עלינו ,נפשית רגשית וחברתית. כאילו היינו אומרים : זו דרכנו זו הוויתנו ואין לנו להתבייש בה או לסור ממנה. חג חירות שמח.

פרשת אחרי מות - גורל אחד יהיה לכם

על פי תיאור המקראות היה איוב איש תם וישר ירא ה' , ואף דאג להעלות עולות לה' אם חלילה עלה ערעור על לבב אחד מבני ביתו. לכאורה היה נכון לחשוב שרע לא יאונה לו. אך כך באמצע החיים שהכל זורם בצורה שלווה או לכל הפחות שגרתית , מגיע השטן "מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ" ומבקש להעמיד את איוב בניסיון. לא לפני שטוען שכל צדקתו נובעת מכך שטוב לו בחייו ( יש לו אישה , ילדים בריאים, בריאות, פרנסה), מה שכל אחד מאיתנו מבקש. ההמשך ידוע , איוב מתנסה בניסיונות קשים ביותר, והשאלה הזועקת לשמים היא למה ?!

גם המדרשים על פרשתנו , פרשת אחרי מות מזהים את אותו חוסר צדק לכאורה כאשר תמהים על מותם של שני בני אהרון ועל סופם הטראגי . המדרשים מביעים את חוסר הבנתם את מקריות הגורל ופגיעתו בצדיק ורשע כאחד.      "אחרי מות שני בני אהרן. זה שאמר הכתוב, הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא, ולזבח ולאשר איננו זבח, כטוב כחטא, כנשבע כאשר שבועה ירא (קהלת ט ב). שלמה היה מביט וצופה בכל הדורות בצדיקים וברשעים, ורואה דברים שמגיעים לרשעים, מגיעים לצדיקים… דבר אחר, כטוב כחוטא. כטוב, אלו בניו של אהרן. כחוטא, אותן שחלקו, קרח ועדתו שקרבו כדי לחלק על משה ונשרפו, שנאמר, ואש יצאה מאת ה' (במד' טז לה). ובניו של אהרן נכנסו להקריב, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם (ויק' י ב) " (מדרש תנחומא ויקרא)                           קיומה של השגחה עליונה היא מן המוסכמות שביהדות אך תמיד לאור מאורעות כאלו ואחרים  חוזרת ומתעוררת השאלה אותה שאל משה רבנו את הקב"ה  "הודיעני נא את דרכיך'- אמר לפניו: רבש''ע,  מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע ?... " (ברכות ז.)                                                                                          אחת התשובות שנתנו חז"ל לגבי חוסר ההבנה את הקורה אותנו היא, שאין שכר בעולם הזה וזאת על מנת לא לשלול את זכות הבחירה שנתנה לנו לבחור בין טוב לרע. מסביר זאת הרב גורן בספרו תורת הפילוסופיה -  שיש הבדל בין ציבור ליחיד , כאשר שכר ועונש כוחם יפה בעולם הזה לציבור בלבד, ואילו ליחיד אין שכר ועונש בעולם הזה. גם לגבי עם ישראל אין הדבר נעשה אלא בהסתכלות ארוכת טווח והצדק האוניברסאלי מתגלה לעיתים רק בטווח הרחוק. אין זה אומר כמובן שלא תיתכן חריגה ורצון ה' יופעל גם בניגוד לכללים אלו.                                           אך עדיין לא מניחה את הדעת תשובה זו לגבי המקריות הפוקדת צדיק ורשע כאחד. שהרי קשה לומר שהכול יד המקרה. על נקודה זו עומד הרמח"ל ומבאר בספרו 'דעת תבונות' שכל הקורה אותנו בעולמנו נובע מהשגחת ה' ורצונו להשלים אותנו ומתוך כך את הבריאה. אלא שקיימות שתי הנהגות הפועלות בעולם, האחת- שכר ועונש, הגלויה והמתקבלת על דעתנו ושכלנו. השנייה היא הנהגה המכנה אותה הרמח"ל- הנהגת המזל. הנהגה שתפקידה גם לחזק את אמונתם של המאמינים וכן לקיים הנהגה אשר אינה גלויה וצפויה  "... ואמנם לכלל ההנהגה הזאת שאינה פונה אל הזכות והחובה, אלא פנייתה למה שמצטרך להשלמת הבריאה לפי מהותה, קראוה החכמים ז"ל, "מזל", יען אין ענינה אלא גזירה, ואינה תלויה בבחירת האדם ובזכותו. אמנם כבר אמרתי, אין דבר זה נוהג אלא בעולם הזה, אך בעולם הבא אין שם אלא שכר המעשים, מידה כנגד מידה, אפילו שכר דיבור נאה" דעת תבונות קס"ח                              "והנה זה עשוי כדי לתת שכר טוב יותר לצדיקים המתחזקים באמונתם, והוא מה שאמר הכתוב (חבקוק ב, ד), "וצדיק באמונתו יחיה". כי אי אפשר לשום אדם לעמוד על בורים של הדברים שהקב"ה עושה עמו, כי הוא ית' מתנהג פעם בדרך השכר ועונש ופעם בדרך המזל, כמו שביארנו. וכל דבר שיתחדש על האדם, הנה אין שם מי שישפוט אם מן השכר ועונש הוא, וכפי מעשיו, אם מן המזל הגוזר עליו; ויש בכל דבר ודבר פנים לכאן ולכאן, עד שהלב סוער מאוד ברוב מחשבותיו ושרעפיו בקרבו. אבל מי שהוא נאמן לה', צריך שיתקע יתד אמונתו חזק בל ימוט, לדעת שכל מעשה ה', יהיה באיזה דרך שיהיה, ישר ונאמן הוא ודאי, ואין עוולה ח"ו, ולא כרשעים שהיו אומרים, לא יתכן דרך ה'; אלא על משמרתו יעמוד לעבוד את בוראו בעבודה תמה, בהשוואה אחת בכל מידה ומידה שהוא מודד לו, ואז יקרא תמים ממש:                                                                                                               כללו של דבר - שני דרכים הם, דרך השכר ועונש ודרך המזל; והאדון ב"ה משתמש מהם לפי מה שהוא יודע היותו טוב לעולמו: (שם ק"ע)                                                                                                    האם ניתן להתכונן ולעשות משהו כנגד אותה הנהגה שאינה הנהגת שכר ועונש ? יש המפרשים שלא בכדי הוזכרו שני השעירים לאחר אזכור מות שני בני אהרון. שהרי מתו בר"ח ניסן ומה לניסן אצל יום הכיפורים ?                                                                                                                   על פי הרמב"ן השעיר אשר נשלח לעזאזל ממלא תפקיד בסתימת פיו של השטן המקטרג – " לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל... והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם אבל צוה הקב"ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן ... ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך ... וזה טעם הגורלות.                                                                                                            אצל הקב"ה אין מקרים,אף על פי שלנו הם נראים ככאלה . זו גם התשובה שקיבל איוב , אין גזירה קדומה , גם אם הדברים מצויים מעבר להבנתו המוגבלת של האדם.

פרשת נשא - שלום בנינו ובין קוננו

פרשת נשא הינה המשך ישיר לפרשת במדבר. לאחר שנה של חנייה לנוכח הר סיני מתחילה ההתארגנות  לכניסה לארץ ישראל. איש לא יודע עדיין על העתיד לקרות , על חטא המרגלים ועל ההתעכבות במדבר לעוד שלושים ושמונה שנים. לכן לאחר מנייתם של עם ישראל בפרשה הקודמת , אנו עדים בפרשה הנוכחית למניית הלווים והדרכתם אודות נשיאת המשכן בדרך לארץ ישראל.  אך לא רק בהתארגנות פיזית מדברת הפרשה , אחד הנושאים החשובים בהם עוסקת פרשתנו הינה בניית החברה הישראלית והדרכים להתמודד עם תופעות העלולות לפגוע בטוהרה ושלמותה של החברה הישראלית. בצורה ובאופן של מעגלים רחבים ההולכים ומצטמצמים, מבהירה תורתנו הקדושה את הדרך אליה אנו שואפים, ואשר תבוא לידי ביטוי בהימצאותו של הקב"ה בקרבנו,כפי שמופיע בסופה של פרשת נשא -   "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" .                                         

המעגל הראשון בו עסקת פרשתנו  הוא, הרחקת הטמאים מחוץ למחנה .

כידוע  טומאה הינה הפך הטהרה  ואל מול הטהרה  המשקפת חיים  והתקדמות רוחנית ופיזית, ניצבת הטומאה המשקפת את החידלון וחוסר החיות והחיים. מציאות לא ברורה זו של טומאה אשר עיתים מגיעה אל האדם כתוצאה ממעשיו הרעים כמו מצורע אשר פגם במרקם החברתי ודיבר לשון הרע או התגאה וכדו' , יכולה להגיע אל האדם בעל כורחו ולא באשמתו הישירה. על כן יש להבין שלא מדובר כאן בעונש דווקא אלא בדרך אשר תאפשר לשמור על מקום חיותנו כמקום המאפשר השראת שכינה וקרבת אלוקים. כך רואה זאת ר' מנחם רקנטי: 

"המצוה הזאת פְּשטה ידוע, כי הוא לכבוד השכינה השרויה בתוכם, זהו אשר אני שוכן בתוכם... עוד יש לפרש שהוזהרו ישראל באזהרה זו שלא יכניסו כוחות הטומאה בהיכל הקדש  (ריקאנטי במדבר ה')

וכך מובא גם במדרש:

"וישלחו מן המחנה" - תניא, רבי יוסי אומר, לא מקומו של אדם מכבד את האדם אלא האדם מכבד את מקומו, וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהיה נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב...

נמצאנו למדים עפ"י מדרש זה, שמעבר לציווי הכללי הקיים, על האדם הפרטי להבין את ערכו של המקום בו הוא נמצא.

הנושא הבא בו תעסוק הפרשה מדבר על חשיבותה של  התשובה והווידוי  ועל החיוב לתת משלך כדי להוכיח שאכן הנך מצטער על מעשים שעשית ובהם פגעת ברעך גם כאשר אין עדים לדבר. כמו חוטים השזורים זה בזה, מחברת התורה פגיעה וגזל בזולת כפגיעה בקב"ה. ובעצם על פי אותו עיקרון קודם, שהקב"ה שוכן בקרב מחניך  עליך לדעת שְבְּפְּגיעה וגזל בזולת, הבּעתָּ את חוסר האמון בכך, שיש  א-ל אשר מלא כל הארץ כבודו, ובמעשה הגזל ושבועת השקר, הפכת אותו לכלי נבוּב ורֵיק (רש"ר הירש). מכאן עד לפגיעה במִרקם החברתי ושלמות החברה הדרך קצרה.

המעגל הבא יהיה מצומצם יותר ויעסוק בתא המשפחתי ובאותה אישה אשר נחשדה ע"י בעלה שסטתה מדרך הישר, דבר אשר עלול לגרום להרס התא המשפחתי ופגיעה קשה בו ובאנשים והטף המרכיבים אותו. גם פה יש לראות אל מול עיננו את הקב"ה ניצב, ומוכן למחוק את שמו, ובלבד שיהיה הבית שלם.

הנושא החותם את ציווי פרשת נשא ואת השלב הנוכחי של התארגנות והכנה לקראת הכניסה לארץ הוא היחס לנזיר ומעמדו. במידה מסוימת מבקש הנזיר להתבדל ולהיות מעט חריג בסביבתו ובמחנהו. התורה לא אוסרת זאת אך מודיעה לנזיר, שאין דעתה נוחה עם התבדלות זו למרות מטרותיה החיוביות. ועל כך שאסר על עצמו דברים שהתורה לא אסרה והקב"ה לא ציווה, יאלץ להביא קרבן חטאת.

לפני הקמת בית יהודי בארץ ישראל  מקבל עם ישראל הדרכה חשובה ביותר כיצד לבנות את מחנהו על טהרתו, וכיצד לשמור על השלום והשלמות בקרב מחננו.

לאור אירועי אלימות קשים אשר עליהם שומעים לאחרונה באמצעי התקשורת עולה וצצה השאלה - מה לגבי הרחקת אנשים אלימים ועבריינים מקרב המחנה וההתייחסות אליהם?                                                                                                                          

אם נשים לב אין התייחסות לעברות ועבריינים מן הסוג הקשה והאלים בחלק זה של  התורה,  וכך הוא בכל ספר במדבר, באותו שלב של הכנת העם לכניסה לארץ. ההתייחסות הינה דווקא לדברים הנסתרים והסמויים אשר הינם פועל יוצא של חוסר רגישות לזולת ולסובבים אותנו כמו גם התעלמות מנוכחות האל בקרבנו והבנתנו את טוהר המחנה ומקומנו בו. ייתכן אולי לומר שהנחת הדברים הינה  שכאשר ידע אדם את השפעתו השלילית וההרסנית על החברה אף בדברים הנראים לכאורה פשוטים וסמויים, יעשה קל וחומר לדברים הקשים יותר והבוטים יותר.                                                                                                                                                                            

על פי פרשת נשא, עלינו לפתח בנו אישיות ונפש עדינה ורגישה אשר תהיה קודם כל רגישה ומודעת להימצאותו של הקב"ה בקרב מחננו, ומתוך כך נחוש ונרגיש גם את זולתנו. אז נזכה  ויהיה מחננו טהור. אז יאציל עלינו ריבונו של עולם את ברכתו המופיעה בסופה של פרשתנו: "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".   

פרשת פנחס - פנחס הוא אליהו

הראי"ה זצ"ל בכינוס רבנים באמריקה כאשר התיחס לנושא "קנאת ה' " וצריכותה. מבאר על ענין הקנאה של פינחס ואליהו שעל פי המדרש חד הם. "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה,יב) אם נתבונן נראה כי התורה רצתה ללמדנו בדבריה את ההיפך ממה שרגילים אנשים להבין ממעשה פינחס. אליבא דאמת מידת הקנאות הינה מידה רעה, על הרב המנהיג ומורה העם להתהלך במתינות , באהבה וברצוי, עם כל יהודי, ומסיים הרב את דבריו, ואם תאמרו פינחס בן אלעזר קנאי היה? על זה יש תשובה ... פינחס זה אליהו, צאו וראו מה עשה אליהו הנביא ומה קרה לו... (שיחות הרצי"ה במדבר).

.אליהו הנביא הינו היחיד ככל הידוע שהעניש את ישראל ללא צווי מהקב"ה (אברבנאל מלכים , מלבים מלכים א, יז) ללא רשותו כי אם מרצונו , בחירתו ("כי אם לפי דברי") וקנאתו קנאת ה'.

בסוף פרק ט"ז מלמדים אותנו הכתובים על פשעיו של אחאב בן עמרי .

אליהו הנביא ראה את הרוח הנושבת מבית המלוכה ואת השפעתה בפועל על העם ורצה לכבות את הבערה במוקדה. זו גם אחת הסיבות שנטל את הסמכות להעניש את העם. מאחר והתנהגותם השלילית גרמה לכך שסרה מהם ההשגחה האלוקית .

 למרות זאת, אחת הדמויות המדוברות ביותר בקרב עם ישראל בהקשר של גאולת ישראל וימות המשיח הינה אליהו הנביא.

"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא..." (מלאכי ג, כג). כלומר מי שיכין את הקרקע ליסוד ממלכתו של מלך המשיח הינו אליהו הנביא על ידי זה שיקרב את העם אל דרכי ה', וילמדם את  דרכי האל ( רש"י ,שם). וכפי שאנו אומרים בחלק הבקשות בברכת המזון  ובשירי הבקשות למיניהם :"הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו נביא זכור לטוב ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות".

ההסברים הפשוטים לכך שאליהו הנביא יבשר את הגאולה ויכין את העם לקראת אותו היום הינם: מאחר ואליהו הנביא לא מת, אלא עלה בסערה השמימה (מלכים ב,ב) הוא זה  "שישוב" ויבשר את הגאולה (רד"ק מלאכי ג). פרשנות אחרת מדברת על כך שאליהו הנביא השיב את לב העם במעמד הכרמל, לכן הוא ישוב ויעשה זאת שנית לעתיד לבוא (דעת מקרא, שם).

פרושים אלו נותנים הסבר פשוט מדוע אליהו הנביא הוא הנבחר למשימה זאת. אבל מתעלמים מהשאלה המהותית הבאה: מדוע אליהו הנביא, הנביא שיותר זכור מהמקראות בקנאתו הקשה לה', בקשיות לבבו, ובחוסר התחשבותו בצבור, הוא זה שצריך לסמל את הגאולה ואת הסוף הטוב העתיד להגיע בעזרת ה'. בנוסף יש לברר האמנם אליהו הנביא זכור לנו לטובה (הרב בכרך יונה בן אמיתי ואליהו)? מדוע בחר בו הקב"ה לתפקיד כה חשוב ומיוחד?

מבאר הרב בכרך, זוהי סגולתם של הנביאים אשר תחילתם בזעם ה' ותוכחה וסופה ברחמים ובנחמות כפולות... כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה (בראשית רבה נ"ד,ג) וככל שהיה הוא המוכיח  בזעם ושופט באש, כך הושבע באהבה רבה לעמו והועד להיות נביא התשובה והנחמה, ומעומק הדין העלה אליהו  הנביא את שירת החסד הגדולה לעמו, ומתוך שהוא דרש את מלוא חומרת המעשים והעונש מעמו "נאלץ הקב"ה להראות לאליהו הנביא את טובו וממילא גם לימד עליהם זכות.

ועוד ראינו בתורה הגואלת ( חלק ד') שמבאר הרצי"ה :והשיב לב אבות על בנים וכו'... שזהו תיקונו של אליהו הנביא. הנה כי כן על פי ההסברים הנ"ל כל עניין החזרתו של אליהו הנביא לעתיד לבוא בזמן הגאולה הינה על מנת "שיתקן שגיאותיו" על ידי כך שיפעל בצורה שונה ומתונה יותר.

וכאשר מתגלה אלינו אליהו הנביא במהלך הדורות מתוקף היותו על תקן של מלאך מסייע (זוהר ויצא קנ"א, ב"ב קכא:) לעם ישראל .מתגלה לעינינו אליהו  הנביא אחר, המשקף את מהותו הפנימית האמיתית. נביא אשר מגיע בד"כ לסייע ולעזור לנזקקים לחלשים ולעם ישראל בעתות משבר (מדרש מגילת אסתר :חרבונה הינו אליהו הנביא). ואולי כל זאת נעשה מהרצון לתת הזדמנות לבטא את "אליהו הנביא האמיתי" שכולו טוב דאגה גאולה ונחמה.

 

פרשת דברים - פרשת דברים וימי בן המצרים

השבוע נתחיל לקרוא את ספר דברים המכונה גם ספר משנה תורה. הסיבה, משה רבנו עומד לפני העם הבאים ארצה מסכם ומספר את קורותיהם במשך ארבעים שנות שהותם במדבר. אך המעניין הוא שמשה רבנו אינו מסכם ומספר את הדברים בסדר התרחשותם אלא פותח ומתחיל לדבר ולהזכיר את חטא המרגלים. על כך שואל ר"י אברבאנל יקשה מאוד ,אם הייתה כוונתו של משה להוכיחם על עוונותיהם למה לא פתח בחטא העגל שהיה החטא הראשון וכי נגע עד הנפש (עפ"י חז"ל אין לך פורענות בכל דור שאין בה קורטוב מחטא העגל)  ואין לומר ששכח שהרי מזכירו בפרשת עקב באריכות רבה. אם כן קשה למה הקדים המאוחר ובאחרונה הזכיר את המוקדם וכן עוד חטאים קודמים שהזכיר לאחר מכן.(ע"כ).

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים"

כך מסבירים הפרשנים את קושי זה , דברי משה באים על רקע ההתארגנות לכניסה לארץ . שהרי, הנה הם עומדים במצב דומה לאבותיהם טרם חטא המרגלים לפני שלושים ושמונה שנים,וכמו אז באותה עת עלולים לחזור על אותה טעות.

 אז, לפני שלושים ושמונה שנים חטאו אבותיהם בחטא המרגלים אשר  מנע מהם את הכניסה לארץ כאשר החלו להתלונן ולדבר סרה בארץ משפטים כמו - "ארץ אוכלת יושביה" "אפס כי עז העם היושב בה" ולבסוף והחמור מכל, דבר המזכיר להם משה בפרשתנו: "ותרגנו באוהליכם  ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" (עוד נחזור ונבאר פס' זה ונראה את הלימוד שיש להפיק ממנו בהמשך)

וכעת עומד משה רבנו לפני דור הבנים ואומר להם, אין לכם אלא לקחת מוסר ולא לקלקל כאשר קלקלו אבותיכם. כעת מובן מדוע אם כן פותח משה רבנו דווקא בחטא המרגלים אם היותו מהמאוחרים מבחינה כרונולוגית.

על אותה בכיית חינם אומרת הגמ'(תענית כ"ט) "אמר רבי יוחנן : אותו הלילה ליל תשעה באב היה אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות "

ואכן בית ראשון וכן בית שני נחרבו בימים אלו הנקראים ימי בין המצרים וכך מדור לדור נחשבים ימים אלו, ימים אשר מידת הדין שולטת בהם .

חז"ל מלמדים אותנו שבית המקדש הראשון נחרב בעוון שלש עברות קשות ע"ז , גילוי עריות ושפיכות דמים , ואילו בית שני נחרב בעוון שנאת חינם. כפי שמתואר במסכת גיטין (נ"ו) על בר קמצא אשר הלך והלשין לפני קיסר רומי על היהודים שמרדו בו לאחר שהושפל בסעודה ע"י מארחו (וכמובן שלא התכוונו חז"ל לומר שדווקא בגלל אותו מקרה ספציפי נגזרה הגזרה אלא להודיענו על הלך הרוח באותה העת), אותה שנאת חינם מלמדים אותנו חז"ל הרסנית ופוגעת במרקם החברתי ובעם ישראל לא פחות ואולי באותה  מידה כשלושת העברות החמורות המוזכרות לעיל. שנאת חינם זו הייתה לצערנו נחלת הרבים ולא הייתה שייכת לקבוצה מסוימת, היה זה הלך הרוח הקיים בחברה הישראלית דאז, לצערנו הרב. כעת, כאשר עומד משה רבנו לפני העם, מבקש ללמדם לקחת אחריות למעשיהם. לא רק המנהיגים הם האחראים אלא כל יחיד ויחיד יש בכוחו להשפיע לחיוב ולשלילה ולכן מזכיר:" ותרגנו באוהליכם" איש איש באוהלו על כך נגזרה הגזרה. על המילים-בשנאת ה' אומר רש"י:"והוא היה אוהבם אבל אתם שונאים, משל לאדם השונא חברו ומדמה שגם חברו שונאו" .

לכן מוכיחם משה רבנו, אל יטען אדם מה כוחי הרי אני יחיד בתוך ציבור שלם, שאין אדם יכול לומר אני רק בורג קטן. קיימת חובה ואחריות על כל אחד ואחד לעשות את אשר ביכולתו לעשות או להימנע מלעשות את אשר אסור לו לעשות. אתה הממונה אתה המנהיג אתה המשפיע.

הילקוט שמעוני אומר: "כל דור שלא נברא בית המקדש בימיו מעלה עליו הכתוב כאילו החריבו" רוצה לומר שאם היינו מתקנים את עוון שנאת חינם בצורה מוחלטת היינו זוכים לראות את בית המקדש בתפארתו, שכינתו של הקב"ה שורה בבית המקדש, ומשפיעה שפע טוב על עם ישראל ועל העולם כולו. ברוך ה' זכינו לקיבוץ גלויות גדול שזה כבר תהליך של השראת שכינה. כל שנותר לכל איש באוהלו, זה לחזק את המידות והדעות שבהם כשלנו אנו ואבותינו, ועדיין לא תוקנו. מידות ודעות שהפכו להיות הרוב השולט,  עין צרה ראיית חצי הכוס הריקה, נרגנות וראיית המציאות בצורה אפורה וקודרת. מתוך כך והגרוע מכל, חוסר אמונה בה' ובאהבתו אלינו. נתחזק בע"ה בעין טובה ראייה חיובית ופרגון שמביאות טובה וברכה הן לפרט והן לכלל. לא נבטל ונזלזל  במעשי החבר, השכן, והבן.  גם אם אינם נכונים בעינינו נדע למצוא את החיוב בכל מעשה ונשתדל לשפר וליעל בדרך חיובית, ע"י כך נזכה בע"ה לראות את ירושלים בבניינה ובתפארתה במהרה בימנו.       

פרשת שופטים - ציון במר תפדה

פרשת שופטים עוסקת גם בתחילתה וגם בהמשך הפרשה בצורך להקים סמכויות שיפוטיות בארץ ישראל, כאשר יזכו להיכנס לארץ, זאת כחלק מההתארגנות לכניסה לארץ ישראל  .

עוד בטרם נתנה ארץ ישראל לעם ישראל ועוד בטרם נתנה ארץ ישראל לעם ישראל, נבחר אברהם אבינו להיות הגרעין שממנו יתפתח ויצמח עם ישראל. הקב"ה מגלה למלאכיו מדוע נבחר עם ישראל,  להיות מיוצאי חלציו של אברהם אבינו.  "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

 הבחירה באברהם אבינו ומתוך כך בעם ישראל, נובעת מהמוסריות הפנימית והטבעית שהייתה קיימת אברהם אבינו.   נמצאנו למדים שצדקה ומשפט הם הגנטיקה המוסרית והרוחנית שנטע בנו אברהם אבינו עליו השלום ונטיעה זו זיכתה אותנו בארץ מיוחדת במינה.ארץ אשר אינה מקבלת שיעשו על אדמתה עוולות ואי שצדק (ולא תקיא הארץ אתכם...).

גם בפרשתנו בה לידי ביטוי קשר זה בין צדק ומשפט לבין זכותנו על הארץ- "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך." עפ"י חז"ל (סנהדרין ל"ב) כפל הלשון מלמדנו שיש על כל אחד ואחד מאיתנו מעבר לרדיפת הצדק , גם לחפש אחר בית דין שדינו יפה.      

אך לא רק השופטים הם אלו הממונים על משפט הצדק ועל חיי חברה הוגנים ותקינים. כל אזרח ובעל עסק בישראל מחויב להתנהל כדיין הוגן ומוסרי, שרודף אחר הצדק.

על הציווי - לא תעשו עול במשפט - מסביר רש"י : אם לדיין, הרי כבר נאמר, "לא תעשו עול במשפט". ומהו משפט השנוי כאן? הוא המידה והמשקל והמשורה. מלמד שהמודד( המוכר) נקרא דיין, שאם שיקר במידה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עוול, שנאוי, ומשוקץ, חרם ותועבה. וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם: רש"י ויקרא פרק יט פסוק לה

 

משפט צדק הוא מדרכיו של הקב"ה שכן כתוב: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא. 

הנביא מיכה מעמיד את  המשפט כראשון בין שלשת יסודות התורה: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך". כלומר, עשיית משפט צדק, עבודת ה' היא. וחשובה היא בעיני ה' יותר מעבודת קרבנות, שהרי נאמר " עשות צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח", לפיכך הושווה מי שמעמיד דיין שאינו הגון למי שמעמיד אשרה אצל המזבח.

ומפני שהמשפט דרך ה' הוא לפיכך אמרו חכמים שה' נמצא עם הדיינים שנאמר "אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפט". וכן כותב הטור (חו"מ ח) וכל בי"ד מישראל שהוא הגון שכינה עמהם לפיכך צריכים הדיינים לישב באימה וביראה ובעטיפה ובכובד ראש. ואסור להקל ראש ולישב ולספר בדבר בטלה בבי"ד, אלא בדברי תורה ובחכמה. ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צוארו וכאילו גהינום פתוחה לו תחתיו וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי עתיד להפרע ממנו אם הוא נוטה מקו הדין, שנאמר : "אלקים נצב בעדת  א-ל בקרב אלקים ישפוט". ואכן כשיתרו מגיע למחנה ישראל ומוצא את משה עומד על העם מבוקר עד ערב ושופט אותם על דין של תנור וכיריים, מתפלא מאוד כי סבור היה כי תפקיד הנביא הוא להביא דבר ה' אל העם ולא לשקוע בעניינים של  שוה פרוטה שבן אדם לחברו. אבל משה יודע שמשפט צדק בין איש ובין אחיו עבודת ה' היא והליכה בדרכיו.

בחושן משפט הל' דיינים (הל' ג) נפסקה הלכה אשר היא מעין הדרכה לבעלי התפקידים והשררה. "דרך חכמים הראשונים בורחים מלהתמנות ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמותם ...ולא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקנים ומפצירים בם... כל שנותר לנו הוא, להתפלל, שנזכה לראות בימינו מציאות זו של הימנעות והתרחקות מן השררה. ברכה מיוחדת קבעו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת י"ח "השיבה שופטינו כבראשונה " מפני שהשבת המשפט הוא הכנה לגאולה. המשפט כסא ה' "צדק ומשפט מכון כסאך". ציון כסא ה' בעולם היא, עשיית המשפט עבודה היא, וארץ ישראל היא מקום העבודה. לפיכך "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

פרשת נח - יופיו של יפת ואוהלו של שם

יופיו של יפת ואוהלו של שם לפרשת נח

 

ספר בראשית מגולל בתוכו את סיפור הבריאה וההתפתחות האנושית ובתוך כך את יצירתו של עם ישראל.  אך כידוע איננו בנים יחידים לה' ולא רק אנו נוצרנו כדי לקרוא בשם ה'.

על-פי חז"ל ביקש הקב"ה ללמד את כל האנושות אמונה בה' ואכן כך היה. אלא שמהר מאוד התברר שלא כולם מתאימים בשלב זה למשימה "וינחם ה' ".

לשאר העמים יינתנו שבע מצוות בני נח. ולעם ישראל תינתן התורה על כל תרי"ג מצוותיה.

לאחר צאתו של נח מהתיבה הוטלה המשימה על בניו - "שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ:". להבדיל מחם אבי כנען אשר קולל בעקבות מעשיו, שני בני נח  הנותרים  בורכו על-ידי אביהם.

" וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: בראשית פרק ט כד-כז

אברהם אבינו יצא משֵם וממילא ידוע לנו מה תפקידו בעולם , אך מה תפקידו של יֶפֶת אם כך. שמו של יפת נגזר מתפקידו באנושות.   ומתוך כך יש לברר מהו יופי ?

כמובן שיופי בהגדרה הכוללת כולל אלמנטים כגון הרמוניה סימטריה השתלבות הדברים יחד בצורה הומוגנית ומתאימה, ריבוי צבעים ומאפיינים. לא דברים פשוטים כמו שחור ולבן

עפ"י הרש"ר הירש המילה יפת היא לשון פיתוי. ושני פרושים נסבלים כאן:

  1. אלוקים בדרכיו יפתה את יֶפֶת על מנת שישכון באוהלי שם ובבא הזמן יאמינו גם צאצאי יֶפֶת באל אחד  כמאמר הרמב"ם בהל' מלכים י"א הל' ד' אודות תפקידם של הנוצרי והמוסלמי.
  2.  הקב"ה ייתן ליפת את היכולת לפתה את העמים אך המטרה כמובן לסחוף אותם ולהשכינם באוהלי שם ולחסות תחת חסותו של הא-ל.                                                                                                                           

כל תולדות האנושות עד ימינו מהוות מאבק רצוף על נבואה זו. על במת ההיסטוריה הופיעו שתי צורות תרבות אשר חינכו את העמים ושיפרו את השקפותיהם . שתיהן נועדו להעלות את האדם ואת רמת האנושות אל האלוקות, להשפיע , לבטל ולהכניע את בהמיותו של חם.                       

 היוונות  שהיא שיאה של תרבות יפת "בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס:(בראשית י' ב) והיהדות שהיא שיאה של תרבות שם.

תרבות יוון הפנתה את מבטו של האדם פנימה. עוררה בו את רגש הכבוד העצמי. עד כה היה האדם גס רוח צר אופקים, חשוך ומשועבד לאמונות טפלות פחדים כאלה ואחרים. תרבות יוון עוררה את השכל והרגש לשאוף להשכלה, להשתוקק לידיעות נשגבות ולפתח חיי רוח ומדע. התבוננות בטבע בעצמים הרמוניים ביופי הבריאה ולשאוף לאותה הרמוניה, יופי והתפתחות שכלית וגופנית. תרבות יוון משחררת את האדם מן הכבלים שבהם היה כבול, מאצילה עליו תרבות, מעדנת את רוחו ותרבותו וממילא ממלא אותו חדוות חיים, כנדבך וכשלב חשוב של התקדמות האנושות. למרות הנאמר לעיל, אומרת הגמרא : אף על גב דיפת אלקים ליפת - אין השכינה שורה אלא באהלי שם (בבלי יומא י'). מסתבר, שתרומתו של יפת לאנושות יכולה להיות רק בגדר נדבך וכשלב בהתקדמות האנושות, אך לא כאידיאל וכמטרה שאם לא כן תרבות זאת עלולה להביא להרס האנושות. כשהמטרה והשאיפה היא יופי ושלמות גופנית בלבד, מגיעים למצב שבו  אם תינוק בוכה בבדיקת יכולותיו בזריקה מגובה אזי אינו ראוי לחיות כפי שנהגו ביוון העתיקה. או כאחת האסכולות ביוון אשר טענה שמי שאינו יווני נחשב כברברי או כנחות מעמד ודרגה. הסתעפות  והשתלשלות דברים אלו הביאה להרג עם ושואה קשה בעמנו .

 תרבות יוון פיתחה באדם את תחושת היופי שבאדם ובבריאה (מטרתה ותכליתה אמנם נסתיימה ביצירת עולם יפה ומתוקן לנוחותו של האדם ולהנאתו (ע"ז ב: "לעתיד לבא..." ). אך זהו רק שלב בהתקדמות לקראת התכלית הסופית ,לקראת אידיאל שבו חוברים יחד בהרמוניה הרצון לשלמות רוחנית וגופנית גם יחד.יופיו של יפת ראוי רק באוהלי שם , שאם לא כן לא רק שלא תהיה התקדמות אלא נסיגה בהתנהלות ובהתנהגות של המין האנושי כפי שראינו.  היהדות מבקשת יופי (הרמוניה ) מבית ומחוץ. "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם" ההרמוניה (יופי) הגדולה והחשובה ביותר הינה החיבור בין הרוח לגוף השאיפה לרומם את הגוף כחלק מהרצון לרומם את הנפש . כאשר רבים נוהים אחר השטחיות חסרת תוכן והיגיון  בהיותם להוטים אחרי גינונים חיצונים וסיפוק יצרים.לא פעם במסווה של "לשים את האדם במרכז" . תפקידינו לעמוד על המשמר ולראות כיצד מקדמים את הרעה וממשיכים להתקדם ולשאוף לאחדות ולאמונה באל חי . לדעת ששיאם של ההרמוניה והיופי באים לידי ביטוי בהרמוניה ובחיבור בין הרוח לגוף.

פרשת תולדות - "ושני לאומים ממעיך יפרדו"

פרשיות ספר בראשית משקפות את התפתחות עם ישראל והתפתחות אמונת ישראל, מתוך כך מלמדות על אמונת ה' בקרב אבותינו. אך בפרשתנו פרשת תולדות בא לידי ביטוי היחס ההבדל וההפרדה שקיימת או מתבקשת בינינו לבין שאר העמים.למרות, שהמטרה הסופית הינה, אמונה אוניברסאלית בבורא עולם.

מתוך נבואת רחל - " שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו" , לא ניתן להבין אם זו המטרה והיעוד הסופי, או שמא זו אבן דרך ביחסי האומות או היצרים והתכונות שאותם משקפים כל אומה ואומה. אך מתוך המשך הפרשה , מצפייה באינטראקציה הבלתי פוסקת בין עשיו ליעקב, וכן מתור ברכות יצחק לעשיו -"... וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ ...." , נראה כי ההיפרדות אינה היפרדות שלמה. ישנו קשר היסטורי ונצחי  בין יעקב שמשקף את ההוויה הישראלית לבין עשיו ותולדותיו. ברכת הבכורה נתנה את האפשרות לבחור בטל השמיים (רוחניות) כעיקר ולא רק בשמני הארץ (גשמיות) כעיקר. אך "ויבז עשו את הבכורה" ברגעי הדילמה והבחירה הראה מה חשוב לו באמת, 'נזיד העדשים' , המסמל את תאוות האדם . השאר, הבכי והכעס על גניבת הבכורה, אינם אלא התפרצות של אגו ונקמנות . לכן לא מצינו שעשיו מתלונן על תוכן הברכה, אלא על כך שברך את יעקב ( וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו).

רבקה אמנו ידעה ברוח קדשה, איזו ברכה( שפע, "וה' ברך את אברהם בכל...") מתאימה לעם ישראל, ומה מתאים לשאר העמים. ממש כשם שידעה שרה אמנו מי מתאים יותר להמשיך את מקומו ודרכו של אברהם אבינו ( כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק בראשית פרק כא). אך לא לעולם חוסן, על פי הרמב"ם ביכולתנו להרחיב צינור רוחניות זה או לצמצמו חלילה. צמצום השפע הרוחני אומר הרמב"ם, קשור בהכרח ליחסנו אל הגשמי והעמדתו במרכז חיינו. "הלא ביארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה, הוא הדבוק אשר בינינו ובינו, והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדבוק הזה תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו תעשה... ודע שאתה ולו היית החכם שבבני אדם באמיתת החכמה האלוקית, כשתפנה מחשבתך למאכל צריך, או לעסק צריך, כבר פסקת הדבוק ההוא אשר בינך ובין השם יתברך, ואינך עמו אז וכן הוא אינו עמך, כי היחס ההוא אשר בינך ובינו כבר נפסק בפעל בעת ההיא, ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלים בהם מלחשוב בשם, והזהירו ממנו ואמרו, אל תפנו אל מדעתכם... (ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק נא)

כך גם מתברר מברכת יצחק את עשיו, אשר בסיומה מנסה יצחק לנחמו קמעה... "והיה כאשר תריד-, את יש לך ירידים שווקים והוא יש לו שווקים, את יש לך נימוסות והוא יש לו נימוסות, א"ר יוסי בר חלפתא אם ראית אחיך פורק עולה של תורה מעליו גזור עליו שמדים ואתה שולט בו, הה"ד (שם /ישעיהו/ סג) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו ויצחק היכן הוא מי שהוא אומר לו גזור עליו שמדים את מתכיפו לאבות." (בראשית רבה (וילנא) פרשה סז)

אך לא זו עיקר תכליתנו ומגמתנו, להצליח ולשלב בין החול ובין הקודש. אמנם עם שעיקרו רוחניות ועיסוקו גם בגשמיות אנו, אך גם שליחות יש לנו בקרב העמים. הצורך באומה הישראלית היה ועדיין, להשרות בקרב האומות את האידיאל הרוחני והאמונה בה' ולהוכיח שיש מקום לשלב חיי עמל, בד בבד עם חיים רוחניים .  דבר זה עשו אבות האומה  ע"י נטיעת הפן הרוחני בנו והפצתו בעולם (תפקיד ישראל בעמים הרש"ר הירש אגרות צפון אגרת ט"ו)   

זו הייתה תכלית מעשיהם של אבות האומה והדרך הטובה והחינוכית  ביותר הייתה דוגמא טובה , ומעשה אבות סימן לבנים  -   כך גם נראה מתוך המשך דברי הרמב"ם:

"מדרגת מרע"ה, הנאמר עליו ונגש משה לבדו אל ה', ונאמר בו ויהי שם עם ה', ונאמר לו ואתה פה עמוד עמדי, כמו שבארנו מעייני אלו הפסוקים, וזאת ג"כ מדרגת האבות, אשר הגיע קרבתם אל השם יתברך עד שנודע שמו בהם לעולם, אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב וגו', זה שמי לעולם... כי אלו הארבעה ר"ל האבות ומשה רבנו, התבאר בהם מן ההתאחדות בשם, ר"ל השגתו ואהבתו, מה שהעיד עליו הכתוב, וכן השגחת השם בהם ובזרעם אחריהם גדולה, והיו עם זה מתעסקים בהנהגת בני אדם והרבות ממון ומשתדלים במקנה ובכבוד, הוא אצלי ראיה שהם כשהיו עושים המעשים ההם, לא היו עושים אותם רק באבריהם לבד, וליבותיהם ודעותיהם לא יסורו מלפני השם. ... מפני שתכלית כוונתם הייתה בכל המעשים ההם להתקרב אל השם יתברך קרבה גדול, כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע השם ותעבדהו, כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, הנה התבאר לך כי כוונת כל השתדלותם הייתה לפרסם יחוד השם בעולם ולהישיר בני אדם לאהבתו, ומפני זה זכו לזאת המדרגה..." ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק נא

על פי דבריו של הראי"ה קוק בהקדמתו לספרו שבת הארץ זו היא הסגולה של האומה הישראלית אשר מייחדת אותה משאר האומות.

"מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו!" - סגולתה של כנסת-ישראל היא, שהיא מסתכלת על ההויה כולה באספקלריא המאירה של קודש ; בכל עז-חייה היא מכרת, שהחיים שווים הם את ערכם רק באותה מדה שהם אלוקיים, וחיים שאינם אלהיים אינם שווים לה מאומה. היא יודעת עוד, שבאמת אין חיים אלא אלוקיים, וחיים שאינם אלוקיים אינם חיים כלל, והידיעה הזאת, המונחת בעומק תכונת נשמתה, מטבעת עליה את חותם-ערכה המיוחד לה, המוטבע על כל יחיד ויחיד מיחידיה. כי אורו-וישעו של היחיד תלויים הם במידת ידיעתו את התעמקותו והתלבטותו של החותם הזה, של הכרת ערך החיים רק באלוקותם, בתוך נשמתו. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום".

 

פרשת כי תשא - זהירות מחטא העגל בכל דור ודור

בפרשת כי תישא מצווים עם ישראל לתת מחצית השקל למען לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. גם עשיר גם עני ללא הבדל מעמדות. כל אדם בישראל התחייב להשיג ולהביא חמשה גרם כסף,  "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:" על פניו ניתן להבין שזהו סוג של הצלה מפני עין הרע ששולט במניין (רש"י ל' י"ב) .אך מתוך בירור נוסף נראה שיש עוד סיבות לאיסור.                                         

בספר שמואל ב' מסופר שדוד המלך נכשל בדבר זה, כאשר דוד המלך מתעקש לספור את העם למרות בקשתו של יואב שלא לעשות כן "וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹקיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה: וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל:" כתוצאה מכך מביא עליו את קצפו של הקב"ה. רק לאחר התבטלותו של דוד המלך לפני ה' נאות הקב"ה להפסיק את המגיפה בעם, אך זה קורה לאחר ששבעים אלף איש מהעם ניגפים לפני ה'.    

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי: (שמואל ב פרק כד)

 גד הנביא מגלה שאם יוקם מזבח במקום שעתיד להיבנות המזבח ובית המקדש יפסק ההרג. ואכן דוד רוכש את מקום המקדש ואת העולות 'בכסף שקלים חמישים' למרות הפצרותיו של מלך יבוס לתת לדוד את כל אלה במתנת חינם. מעשיו של דוד המלך מוכיחים שהפנים את טעותו. דוד המלך לאחר שניצל מכל אויביו ומבקשי נפשו יושב על כסאו הרם ומבקש לספור את העם כאילו היו רכושו וכספו וכך אולי מעיד על רצונותיו הפנימיים ונטיות נפשו. רק כאשר נותן מכספו כדי לבנות ולכונן מקום של קשר תמידי לקב"ה מעיד שאכן "מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" .

במניה וספירה יש אלמנט של גאווה, של כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה. אין הקב"ה יכול לדור בכפיפה אחת במקום שיש גאווה אשר דוחקת את רגלי השכינה. נדמה כי לאורך ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל תמיד רווחת וצצה תופעה זו ושלב זה, שבו נוטים אנו לדמות, שכוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, שהעולם כמנהגו נוהג. בשבילי נברא העולם, ואפשר לחזור להתהולל לשמוח ולצאת במחולות מסביב לעגל הזהב, של אהרון, של אחשוורוש, ושל גבהות לבבנו. כאשר מתגנבת לתוך ליבנו המחשבה של כוחי ועוצם ידי, אנו נוטים למנות את נכסינו.

אך לא הוא, לשמחתנו הרבה בעם ישראל הערגה והתשוקה צריכה להיות אל הקודש. זהו ה- ד.נ.א הרוחני והקיומי של עם ישראל. כאשר אנו סרים ונוטים מדרך זו ובונים לנו עגל זהב וגרוע מכל אף משתעבדים אליו בכל מהותנו (במחולות- המעידים על פנימיות הדבר) אזי מעידים אנו על עצמנו שאיננו מתנהגים כעמו של הקב"ה ואיננו שואפים להנהגתו. ואכן, עפ"י ה'משך חכמה' (פרשת כי תישא)  זו גם הסיבה שמשה רבנו שבר את הלוחות רק כשירד מטה מן ההר. שהרי כבר נאמר לו "לך רד כי שיחת עמך", מדוע אם כן לא שבר אותם כבר בהר למעלה? אלא שראה את העם במחולות הבין שעם ה' פרק את עולו מעליו, התנתק מהוויתו הרוחנית ושאיפותיו הפכו לגשמיות. לכן הבין משה רבנו שהחטא עמוק ומצריך תיקון יסודי. לכן השליך הלוחות מידיו, כיוון שהבין שבמקום זה נדחקו רגלי השכינה ורק דרור לרצונותיהם האישיים קיים שם.

הציווי בפרשתנו מלמדנו שעלינו להיות זהירים יותר בטרם נסמל את הישגנו הגשמיים, האישיים והגופניים כיעד וכפסגה, כי אז חלילה עלולים מגדלים אלו לקרוס כמגדל קלפים ואנו נישאר ריקים מכל הישג. חלק קטן לפחות מתוכנית החיסכון שלנו צריך להיות בכסף אשר ממנו יבנו היסודות של המשכן או יקנו קורבנות ציבור... אז יהיה זה בנין עם יסודות רוחניים איתנים וללא קטרוג, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.

פרשת תזריע מצורע - וביום השמיני ימול בשר עורלתכם

מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזו מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולין? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות (ככרות לחם) אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם אין אלו נאים יותר מן השבלים?! אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא ולמה שוררו (טבורו) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו?! ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם, ולכך אמר דוד (תהלים יח) כל אמרת ה' צרופה. (מדרש תנחומא פרשת תזריע ה)

למה בחר טורנוסרופוס לשאול שאלות אלו את רבי עקיבא ודווקא עימו לערוך את אותם ויכוחים אידיאולוגיים ? על מה בעצם נסב הויכוח ? האם כשם שאמר רבי עקיבא, על הצורך למול את הבנים, או שמא זוהי רק מצווה אחת אשר בחר בא אותו רשע כדוגמא ? 

ידועה ומוכרת לנו דרכו והשקפת עולמו של רבי עקיבא. כאשר  היו חכמי ישראל בוכים כששועל יוצא מבית קודש הקדשים רבי עקיבא היה מצחק. כאשר חכמים היו מפקפקים בהיות בר כוכבא משיח, והיו מטיחים ברבי עקיבא  "יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא" שימש רבי עקיבא נושא כליו של בר כוכבא, ולא שת לבו עליהם. גם כאשר מתו עשרים וארבעה אלף תלמידיו לא אמר נואש והמשיך לבנות ולשקם מאפס את עולם התורה בעזרת חמישה תלמידים. אמנם לא תמיד עמדה לו ראייתו החיובית ואכן נתברר שבר כוכבא איננו המשיח ואת המחיר על טעות זו שילם רבי עקיבא כאשר סרקו את בשרו במסרקות ברזל. אך כיאה וכיאות לרבי עקיבא גם בנקודת השפל והכאב הנורא ידע למצוא את הנקודה החיובית ולהסתכל בהסתכלות נצחית ואמונית על מצבו, כאשר הפליא את תלמידיו באומרו שכל חייו חיכה לרגע זה לקדש שם שמיים ולקיים "ולעובדו בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך".

מול השקפת עולם אמונית וזקיפות הקומה הרוחנית והלאומית, מול אישיות הנצח אשר מבטאת את דרכו של העם היהודי, ניהל אותו רשע את הויכוח, באומרו קבלו עליכם את הדין השלימו עם שלטוננו ועם גזרותינו שהרי זהו מן הסתם רצון ה' (כך גם טען רבשקה שרו של מלך אשור מעל חומת ירושלים הנצורה-"המבעלדי ה' עליתי על המקום הזה להשחיתו" ).מולו עמד רבי עקיבא וטען אין לומר על כל דבר גזירה מן השמיים. מוטלת עלינו העשייה והתרומה להצלחת המעשה כשם שעלינו לחתוך את הטבור המחבר בין האם לעוברה.

יחזקאל הנביא מנבא בזמן גלות בית ראשון שלא כל גאולה מגלות היא כתוצאה ממעשינו וחזרתנו בתשובה, לעיתים, יש גורם נוסף במשוואה – קידוש ה' או חלילה חילול ה'.

"ויהי דבר ה' אלי לאמר:בן אדם בית ישראל ישבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטמאת הנדה היתה דרכם לפני: ואשפך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגלוליהם טמאוה: ואפיץ אתם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים: ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו: ואחמל על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה: לכן אמר לבית ישראל כה אמר ה' אלוקים לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם: וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאם ה' אלוקים בהקדשי בכם לעיניהם: ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם:" (יחזקאל פרק לו(טז)  

דבר נפלא התרחש כאן בשנים האחרונות ברצונו של הקב"ה, עם ישראל שב לארצו מגלות נכר ומארבע כנפות הארץ לארצו. לא כעם נשלט אלא כאומה עצמאית, פלא והצלה שקשה לרובנו לתאר את גודלם ומהותם. הנה זה לא מכבר זכרנו את ששת מיליוני הקדושים אשר באין מפריע הובלו כצאן לטבח, כנקודת אזכור מזעזעת למה שעבר על עמינו בגלות. לא כל כך קשה לקרוא ולתאר מה עבר על אבותינו ואבותיהם בנכר, בטח לא בדור הנוכחי כאשר אודים מוצלים מאש מסתובבים עדיין בינינו .אמנם, קשה מאוד לדעת ולכוון לרצונו ודעתו של הקב"ה כאשר אין בינינו נביאים שיורונו על רצונו. לוותר אם לאו, לזקוף קומתנו או לכפוף ראשינו כלפי האומות .  אך ישנם דברים אשר אינם צריכים להיות נתונים למחלוקת. הכרת הטוב והכרת תודה על כך שזכינו לראות בשוב ה' את שיבת ציון למרות שלא אנו היינו אלה שחלמו. על כל אחד ואחד להסתכל על מדינתנו, כאילו הייתה בנו הרך אשר עושה כעת את צעדיו הראשונים, וזקוק לכל העזרה והעידוד. מי בלימוד תורה, מי בעשייה חינוכית, מי בעשייה חברתית, מי בטכנולוגיה, ובלבד שיכוונו ליבם לשמים. לומר לריבונו של עולם החזרת אותנו אל ארצנו ואל מדינתנו ואנו ממשיכים לפעול, להשתדל ולעשות למען מדינתך וקידוש שמך, השקיפה ממעון קודשך מן השמים והמשך לסייע בעדנו לעשות רצונך ולקדש את שמך.

פרשת במדבר - רב לכם שבת בהר הזה

  תחילת ההתרחשות  של ספר במדבר הינה בסמוך להר סיני.שם, כחלק מאותה התארגנות לקראת הכניסה לארץ, חלוקת  הנחלות ומחיבתן של ישראל, מונה הקב"ה את ישראל וקובע את אופן נסיעתם וחנייתם. כל קורותיהם של בני ישראל במדבר אמורים היו לארוך מספר חודשים ובאופן המרבי שנה לכל היותר. אז, היו אמורים להיכנס לארץ ועל פי חז"ל ביאה מעין זו הייתה מקרינה ומשפיעה על כל ההיסטוריה של עם ישראל ושל כל האומות גם יחד. אך בני ישראל לא זכו לביאה משובחת  מעין זו. אי אמון בארץ ישראל ובקב"ה גוררים את העם לחטוא בחטאים שונים ובעיקר בחטא המרגלים, ולשהות  במדבר ארבעים שנה. מציאות אשר גררה בעקבותיה חטאים נוספים והתדרדרויות רוחניות נוספות. על פי הרש"ר הירש, גם ירושת הארץ לאחר ארבעים שנה במאות השנים הבאות הפכה להיות עוד חלק מתקופת "חינוכו" של העם.                                                                                                                                                     רבים מן הפרשנים ניסו לעמוד על הסיבה אשר הביאה את עם יוצא מצרים להתדרדרות זו.כיצד יתכן שעם אשר ראה ניסים כה רבים מגיע למצב אשר בעצם עושה את הפך רצון ה'. היו אשר תלו את מקור הדבר בדברי התוכחה של משה רבנו בתחילת ספר דברים:  "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:(ו) ה' אֱלֹקינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה:(ז) פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:(ח) רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם:( דברים פרק א)                                                                                                    "הכלי יקר" הרב שלמה אפרים מבאר את תוכחת משה – "רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצות, ... כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה, פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדם הראשון כדרך שאמר לאברהם לך לך. ...כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה ואל מקום שמירת המצות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ, לכך אמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ.                                                                                                       במדבר, אל מול הר סיני, היו ישראל עדים להשגחה צמודה ונגלית. זאת על מנת לבנות אט אט את הבניין האמוני של עם ישראל . כל זאת, על מנת שבבוא היום ידעו להתמודד בכוחות עצמם עם אתגרים אמוניים ומעשיים. ממש כתינוק אשר בצעדיו הראשוניים עלינו לסייע בעדו, אך לאחר שלמד להלך בכוחות עצמו, הולך לבדו ואחראי למעשיו. כך היו אמורים עם ישראל להגיע לארץ ישראל מתוך בגרות אמונית .                                                                                                                על פי חז"ל בקשו ישראל לשהות עוד במדבר על מנת שלא להתמודד מול ההתמודדויות העתידות-מלחמות, כיבוש הארץ, עבודת כפיים, בזיעת אפיך תאכל לחם.כל זאת ללא לחם מן השמיים וללא השגחה צמודה וניסית. מכל הדברים לעיל, יוצא אם כן, שהדרך לארץ ישראל מתחילה עם חששות וחוסר רצון לצאת מתחת צילו וחסותו של הקב"ה. חוסר רצון שבא לידי ביטוי באי רצונם לעזוב את בית המדרש אשר בחורב. שם יושב משה רבנו ועונה לעם אשר בא אליו לדרוש אלוקים.                                                                                                                                                לצערנו הרב, התנהלות זו הפכה להיות חלק מגישה בעם היהודי לדורותיו. חוסר יוזמה ועשייה, חוסר אמון בכך שהקב"ה מנהיג את העולם גם בהתרחשויות העולמיות הגדולות ולא רק ברמת הפרטים הקטנים.                                                     המלבי"ם  בפרושו לספר חגי מתאר מציאות שבה גודל הנס וההצלה של עם ישראל בשיבת ציון היתה בעלת זיקה ישירה למאמץ ולהשקעה של העם בגלות, הן מבחינת זמן הגאולה, והן מבחינת גודלה: "כי מעת הגלות הראשון לסנחריב התחיל זמן הגאולה העתידה ... והיה הדבר תלוי אם יזכו שאז היו נגאלים תיכף בימי חזקיה או בימי יאשיה ...וכאשר ראה ה' שאם היו נשארים בגלות בבל היו נטמעים בין העכו"ם והיו יוצאים מכלל הדת, שכבר התערבו זרע קדש בעמי הארצות ושכחו לשונם ותורתם, לכן פקדם פקידה מעט ע"י כורש ועלו עמהם אנשי כנה"ג ושבו את התורה ואת העטרה ליושנה, והגם שבעת ההיא לא היה עדיין זמן הגאולה העתידה, ... בכל זאת היה אפשריות שיהיה אז עת הגאולה אם היו שבים בתשובה שלימה לה' והיו עולים כולם כחומה, כמ"ש חז"ל ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא וכו' אלא שגרם החטא, וכן כמה מדרשות חז"ל המורים על זה, ובעת נבנה הבית היה עדיין האפשריות תלוי ועומד, אם היו שבים בתשובה היה זרובבל המלך המשיח והמקדש היה מכון לשבתו עולמים..."                      על כך מבכה ישעיהו הנביא, שהקב"ה הכין את הקרקע לשיבת ציון,  ומצפה לעשייה של העם. אך העם לא נאות לעלות לארץ ישראל, למרות הצהרת כורש.  "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא"(ישעיהו פרק נ).                                                                                                                          לשבת בבית המדרש לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, זו תמיד צריכה להיות השאיפה. אך שאיפה זו טובה כאשר הדבר אפשרי, הכרחי, נחוץ ומחויב המציאות. לא כאשר הוא בא על חשבון אידיאל לא פחות חשוב ממנו. אין אנו יכולים לאמץ אורח חיים זה מתוך התעלמות ממה ה' דורש ומבקש מאיתנו.

פרשת מטות מסעי - בשבח הלשון לפרשת מטות מסעי

פרשיות מטות מסעי מסכמות את שהייתנו ומסענו במדבר. זוכרים אנו היטב ממה נבעה הגזירה - "במקום הזה יפלו פגריכם", העם הוציא דיבת הארץ רעה ,תלונות וטענות כזב ובכי חינם. העם לא למד לקח מעונשה של מרים ומחטאה,  והתריס כלפי הקב"ה כלפי מנהיגיו ואף הוציא דיבה רעה על הארץ המובטחת.

אם לא די בכך, גם קרח משתמש בכוחה השלילי  של הלשון, סוחף וגורר אחריו את העם בעזרת ליצנות ודמגוגיה זולה למגיפה גדולה וכמעט לשמד (האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף ?).                                 גם בהמשך בפרשת בלק אנו ממשיכים ומגלים עד כמה משמעותית ומסוכנת יכולת הדיבור, כאשר הקב"ה מונע מבלעם בן בעור לקלל את עם ישראל. דבר שרק לימים יתגלה כמעשה הצלה גדול שעשה הקב"ה למעננו (עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה': (מיכה ו ה' ) .                                                                                                                             לא רק מה אומרים אלא כיצד אומרים, כיצד יש להביע את טענותיך ובקשותיך, גם זאת למדם הקב"ה בתחילת דרכם במדבר, אך ללא הואיל; שמות פרק טו  "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה:(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:(כה) וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ": "ושם נסהו" - לעם, וראה קשי ערפן שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בקש עלינו רחמים שיהיה לנו מים לשתות, אלא נתלוננו: ( רש"י)                                                                                                                                לא בכדי ניתנת ונאמרת פרשייה זו כעת . לאור כל המעידות והחטאים הקשורים לדברים היוצאים מפינו, והדרך  והקלות בה אנו מתייחסים למוצא פינו. התורה מבקשת ללמדנו שלמילים יש ערך וחשיבות רבה. על כל אדם להיות אחראי על היוצא מפיו ועל הדרך בה מביא את רצונותיו ודרישותיו לידי ביטוי.                                                  יתר על כן, אדם צריך לדעת שחובה עליו לקיים את כל היוצא מפיו. לא ניתן להתייחס ליוצא מפינו כדבר שאין בו ערך  "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה':(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה": (במדבר פרק ל פרשת מטות) "לא יחל דברו" - כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין:(רש"י) ; "לא יחל דברו" , מוסב על הנדר, כלומר לא יאחר את נדרו עד לאחר הרגלים ... כמו ויחל עד בוש, ויחל עוד שבעת ימים, יחל ישראל אל ה', ימתין ויחכה לו. ..:

לצערנו אנו נמצאים בתקופה שלמילים  כמו כן להבטחות אין ערך ("הבטחתי אך/אבל לא הבטחתי לקיים, ..." ) מנהיגים אשר עולים לשלטון עִם ובזכות אג'נדה מסוימת, מנהלים ומקיימים בזמן שעולים לשלטון התנהלות אחרת לגמרי.  אנשים אומרים דברים מסוימים אך אינם מתכוונים לכך. אנשים אשר בלשונם החלקלקה ובמכבסת המילים שבפיהם הופכים את הטמא לטהור  והטהור לטמא. אין אמירה ברורה הכול נעשה באופן מעורפל לעיתים במתכוון ולעיתים כדרך חיים אשר סיגלנו לעצמנו . על כך הזהירונו כבר חז"ל:  "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין" (אבות פרק א ) ומסביר הרמב"ם בפרושו מאלו תכונות עלינו להתרחק- "עורכי הדיינין" - הם אנשים הלומדים את ההתדיינות כדי שיהיו מורשים לבני אדם בדיניהם, והם משערים שאלות: אם יאמר השופט כך - תהיה תשובתו בכך, ואם יטען בעל הדין בכך - תהיה התשובה כך, וכאילו הם עורכים השופטים ובעלי הדין לפניהם, ולפיכך קראום עורכי הדיינין, כאילו הם ערכו הדיינין לפניהם. והזהיר מהדמות להם ...                                                                                                            מאחר ומה שיוצא מפינו זה השיקוף של מחשבותינו, מסבירים הרמב"ם ובעל "חובת הלבבות" עד כמה חובה עלינו לשקול את מוצא פינו, אשר משקף את עליונותנו על שאר היצורים ומנגד את קטנותנו מול ריבונו של עולם: רמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה ז   תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות, וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח, ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף שלום, אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק, כיצד לא ירצה חבירו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח, ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו, וכן כל כיוצא באלו, ולא יראה לחבירו בשעת קלקלתו אלא יעלים עיניו ממנו, ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן, כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן..."                                                                                   "... והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון, ולולא הדבור לא היה לאדם צוות בחברו, והיה כבהמה. ובדבור יראה היתרון בין בני אדם, ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלקים ועבדיו, ובדבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו, והוא הראיה הכי חזקה על חשיבות האדם וגריעותו. וכבר נאמר, כי האדם הלב והלשון. (חובות הלבבות שער הבחינה פרק ה')       יהי רצון שעל ידי התייחסותנו בכובד ראש ובאחריות המתבקשת לדברינו ולמוצא פינו, נקרב את גאולתנו.                                                                                                                                               

 

פרשת ואתחנן - היכן הם תפילותיו של משה רבינו

בכי חינם של המרגלים והעם היו הגורם עפ"י חז"ל לבכייתנו במהלך הדורות ולחורבן הבית בעת הזאת. הבדל גדול יש בין בכיינות אשר מביעה חוסר אמון בקב"ה כפי שהיא מתוארת בחז"ל, לתפילות משרע"ה שככל הנראה היו במקומן. "אך בהדי כבשא דרחמנא למה לך" כלומר שיש דברים נסתרים  בפעולותיו של הקב"ה שלא נבין ולא נדע.  וזה אולי מלמדנו שיש זמנים ורגעים שלגביהם  גם התפילות ולו הנעלות ביותר לא מתקבלות .                                                                                                                                                                  עפ"י חז"ל משה רבנו התפלל  חמש מאות וחמש עשרה תפילות כמניין ואתחנ"ן . יש להניח שרוב תפילותיו של משרע"ה לא כללו רק את בקשתו להיכנס לארץ שהרי בכמה ורסיות ואופנים ניתן לבקש את אותה בקשה. ואכן, חז"ל מלמדים אותנו שאילו היה נכנס משה רבנו יחד עם בני ישראל לארץ ישראל כל תמונת ההיסטוריה שלנו הייתה שונה - ללא גלויות, ללא סבל ללא ניסיונות, וללא חורבן. ככל הנראה לשם כיוון משה רבנו את תפילותיו , להתחנן על מה שעתיד לקרות לעם ללא מנהיג, ולעם ללא רועה כמוהו. ואכן מתוך הסבר רש"י משה רבנו פונה לקב"ה וכל רצונו הוא להתפלל על עמו - "אתה החלות להראות את עבדך - פתח להיות עומד ומתפלל, אף על פי שנגזרה גזירה. אמר לו ממך למדתי שבי תלוי להתפלל עליהם "( רש"י דברים פרק ג פסוק כד).  ואם כן נשאלת השאלה האם לריק ולהבל טרח, ומה נעשה מהזמנים והעתים שעמד בהם בתפלתו, ומה עם אותם תפילות רבות.                                                                                                                                        זכורים לנו  בכאב רב ימי חורבן גוש קטיף אשר חלים אף הם בימים אלו של חורבן ואבל, כאשר דמעותיהם של אוהבי ארץ ישראל נגרו כמים אך ללא הועיל . הגזירה נגזרה וגם התפילות הרבות התחינות והבקשות מלאות הכאב והצער לא הועילו, ולא הפריעו את עליית הכורת אשר הכרית ללא רחם.                                                                                                                                                                 רבים הרגישו תסכול, שברון לב גדול ואף משבר באמונה, שהרי תמיד הודיעונו ולימדונו רבותינו  ששערי תפילה לא ננעלו. כיצד אם כן יתכן שתפילות כה רבות ירדו כך לטמיון חס וחלילה? ואם כן, הוא הדין לגבי תפילות על חולים ואהובים אשר לא פעם לא מועילות והגרוע מכל קורה.                                                                              פרשת ואתחנן מלמדת אותנו שיש להסתכל על הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. אכן, לא פעם נראה שתפילותינו לא הועילו ולריק יגענו, אך זה רק בהסתכלות צרה וזמנית. בהסתכלות היסטורית ארוכת טווח ובעלת ראייה כלל ישראלית אין ספק שהתפילות הינן בעלות ערך רב.                                                              תפילה זהו החוט המקשר בינינו לבין הקב"ה. חוט זה, כמו חוט ניילון שקוף אך חזק מאוד , מורכב מסיבים סיבים,וכל אחד מעם ישראל הוא סיב אחד מתוך כלל החוטים השקופים והבלתי נראים. אמנם, לא תמיד תפילותינו מתקבלות ואין רואים תוצאות מאחר והחוטים שקופים. יתכן שלמרות תפילות רבות בשער בת רבים המצב לא ישתפר, החולה לא יחלים, השנה תהיה שחונה, וגם זו שאחריה. אך החוט והקשר שם קיימים, גם אם אינם נראים, ופועלים את פעולתם החזקה עד מאוד.                                                                                          רבי זאב וולף הלוי מז'יטומיר היה אחד מגדולי תלמידיו של ר' דב בר 'המגיד ממזריטש'. והוא מלמדנו לאיזה נתיב ותועלת מופנות התפילות אשר לכאורה נראה כאילו אבדו בתהום הנשייה.

 "אמנם בעצה יגיד הכתוב, ללמוד לאדם דעת, כמוהו כמונו, אל ירע בעיני האדם, בהשפוך שיחו להתפלל עבור איזה דבר מצרכו, או מצרכי כללות ישראל, ולפעמים מבלה עתים וימים, ואחר כך לא הועיל כלום, ואם כן מה פעל עם תפלותיו... כי על כל פנים מדבק פנימיות מחשבותיו, לרוממות אלהות עם אותן הדבורים... ונמצא נותן אז הארה בזמן, לערך אותן התפלות והדבורים והעצות שנתן לנפשו, כי מן הידוע, שבחינת הזמן לית לה מגרמה כלום, כי אם אנחנו בני ישראל, במעשה המצות ולימוד תורה ותפלה, נותנים הארה בזמן... וזה שרומז הכתוב, ואתחנן אל ה', ולא נתקבלה תפלותי המרובים, כמנין ואתחנן, ותרצה לדעת אם כן מה פעלתי עם תפלתי, לזה בא כמתרץ ואומר, שעם כל זה תועלתו גדולה ונשגבה, שנתן חיות והארה להעתים והרגעים שעמד בהם בתפלותיו, ואם לא פעל מבוקשו, על כל פנים פעל ועשה הרבה, שהחיה את חלקי הזמנים, להיות להם במה להתפאר לפני הקדוש ברוך הוא, וזהו בעת ההיא, אפילו עת ההיא שאינו עת רצון לקבל תפלתי...(אור המאיר  דברים ואתחנן).                                                                                                                                                              עלינו לדעת שקשר התפילה שלנו עם ריבונו של עולם בכל הדורות החל מתפילותיו הרבות של משה רבנו בפרשת ואתחנן, הם הם אשר הועילו לנו ואפשרו לנו להתקיים, למרות שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו . לכן אל יאמר אדם מה תועיל תפילתי או מה הועילה תפילתי. גם אם איננו רואים את ישועת ה' באופן מיידי, כל תפילה וכל פנייה אל ריבונו של עולם במהלך הדורות התווספה ומלאה את 'שק התפילות והבכיות' אשר הוא יחד עם זכות האבות מהווים קשר בל ינותק בינינו לבין אבינו שבשמים

בכי חינם של המרגלים והעם היו הגורם עפ"י חז"ל לבכייתנו במהלך הדורות ולחורבן הבית בעת הזאת. הבדל גדול יש בין בכיינות אשר מביעה חוסר אמון בקב"ה כפי שהיא מתוארת בחז"ל, לתפילות משרע"ה שככל הנראה היו במקומן. "אך בהדי כבשא דרחמנא למה לך" כלומר שיש דברים נסתרים  בפעולותיו של הקב"ה שלא נבין ולא נדע.  וזה אולי מלמדנו שיש זמנים ורגעים שלגביהם  גם התפילות ולו הנעלות ביותר לא מתקבלות .                                                                                                                                                                  עפ"י חז"ל משה רבנו התפלל  חמש מאות וחמש עשרה תפילות כמניין ואתחנ"ן . יש להניח שרוב תפילותיו של משרע"ה לא כללו רק את בקשתו להיכנס לארץ שהרי בכמה ורסיות ואופנים ניתן לבקש את אותה בקשה. ואכן, חז"ל מלמדים אותנו שאילו היה נכנס משה רבנו יחד עם בני ישראל לארץ ישראל כל תמונת ההיסטוריה שלנו הייתה שונה - ללא גלויות, ללא סבל ללא ניסיונות, וללא חורבן. ככל הנראה לשם כיוון משה רבנו את תפילותיו , להתחנן על מה שעתיד לקרות לעם ללא מנהיג, ולעם ללא רועה כמוהו. ואכן מתוך הסבר רש"י משה רבנו פונה לקב"ה וכל רצונו הוא להתפלל על עמו - "אתה החלות להראות את עבדך - פתח להיות עומד ומתפלל, אף על פי שנגזרה גזירה. אמר לו ממך למדתי שבי תלוי להתפלל עליהם "( רש"י דברים פרק ג פסוק כד).  ואם כן נשאלת השאלה האם לריק ולהבל טרח, ומה נעשה מהזמנים והעתים שעמד בהם בתפלתו, ומה עם אותם תפילות רבות.                                                                                                                                        זכורים לנו  בכאב רב ימי חורבן גוש קטיף אשר חלים אף הם בימים אלו של חורבן ואבל, כאשר דמעותיהם של אוהבי ארץ ישראל נגרו כמים אך ללא הועיל . הגזירה נגזרה וגם התפילות הרבות התחינות והבקשות מלאות הכאב והצער לא הועילו, ולא הפריעו את עליית הכורת אשר הכרית ללא רחם.                                                                                                                                                                 רבים הרגישו תסכול, שברון לב גדול ואף משבר באמונה, שהרי תמיד הודיעונו ולימדונו רבותינו  ששערי תפילה לא ננעלו. כיצד אם כן יתכן שתפילות כה רבות ירדו כך לטמיון חס וחלילה? ואם כן, הוא הדין לגבי תפילות על חולים ואהובים אשר לא פעם לא מועילות והגרוע מכל קורה.                                                                              פרשת ואתחנן מלמדת אותנו שיש להסתכל על הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. אכן, לא פעם נראה שתפילותינו לא הועילו ולריק יגענו, אך זה רק בהסתכלות צרה וזמנית. בהסתכלות היסטורית ארוכת טווח ובעלת ראייה כלל ישראלית אין ספק שהתפילות הינן בעלות ערך רב.                                                              תפילה זהו החוט המקשר בינינו לבין הקב"ה. חוט זה, כמו חוט ניילון שקוף אך חזק מאוד , מורכב מסיבים סיבים,וכל אחד מעם ישראל הוא סיב אחד מתוך כלל החוטים השקופים והבלתי נראים. אמנם, לא תמיד תפילותינו מתקבלות ואין רואים תוצאות מאחר והחוטים שקופים. יתכן שלמרות תפילות רבות בשער בת רבים המצב לא ישתפר, החולה לא יחלים, השנה תהיה שחונה, וגם זו שאחריה. אך החוט והקשר שם קיימים, גם אם אינם נראים, ופועלים את פעולתם החזקה עד מאוד.                                                                                          רבי זאב וולף הלוי מז'יטומיר היה אחד מגדולי תלמידיו של ר' דב בר 'המגיד ממזריטש'. והוא מלמדנו לאיזה נתיב ותועלת מופנות התפילות אשר לכאורה נראה כאילו אבדו בתהום הנשייה.

 "אמנם בעצה יגיד הכתוב, ללמוד לאדם דעת, כמוהו כמונו, אל ירע בעיני האדם, בהשפוך שיחו להתפלל עבור איזה דבר מצרכו, או מצרכי כללות ישראל, ולפעמים מבלה עתים וימים, ואחר כך לא הועיל כלום, ואם כן מה פעל עם תפלותיו... כי על כל פנים מדבק פנימיות מחשבותיו, לרוממות אלהות עם אותן הדבורים... ונמצא נותן אז הארה בזמן, לערך אותן התפלות והדבורים והעצות שנתן לנפשו, כי מן הידוע, שבחינת הזמן לית לה מגרמה כלום, כי אם אנחנו בני ישראל, במעשה המצות ולימוד תורה ותפלה, נותנים הארה בזמן... וזה שרומז הכתוב, ואתחנן אל ה', ולא נתקבלה תפלותי המרובים, כמנין ואתחנן, ותרצה לדעת אם כן מה פעלתי עם תפלתי, לזה בא כמתרץ ואומר, שעם כל זה תועלתו גדולה ונשגבה, שנתן חיות והארה להעתים והרגעים שעמד בהם בתפלותיו, ואם לא פעל מבוקשו, על כל פנים פעל ועשה הרבה, שהחיה את חלקי הזמנים, להיות להם במה להתפאר לפני הקדוש ברוך הוא, וזהו בעת ההיא, אפילו עת ההיא שאינו עת רצון לקבל תפלתי...(אור המאיר  דברים ואתחנן).                                                                                                                                                              עלינו לדעת שקשר התפילה שלנו עם ריבונו של עולם בכל הדורות החל מתפילותיו הרבות של משה רבנו בפרשת ואתחנן, הם הם אשר הועילו לנו ואפשרו לנו להתקיים, למרות שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו . לכן אל יאמר אדם מה תועיל תפילתי או מה הועילה תפילתי. גם אם איננו רואים את ישועת ה' באופן מיידי, כל תפילה וכל פנייה אל ריבונו של עולם במהלך הדורות התווספה ומלאה את 'שק התפילות והבכיות' אשר הוא יחד עם זכות האבות מהווים קשר בל ינותק בינינו לבין אבינו שבשמים

פרשת חג סוכות - ושמחת בחגך לחג הסוכות

בחמש מקומות בתורה מצווים אנו על השמחה. בכולם כולל זו הרלוונטית לנו (ושמחת בחגך והיית אך שמח) יש סיבה למסיבה. בכל המקומות בתורה אשר אנו מצווים/מחויבים לשמוח, אין ניתוק מן המציאות הסובבת אותנו. אין הקב"ה מבקש אותנו לשמוח כאשר עצוב לנו חלילה או כאשר רע לנו. לעומת זאת ממקום אחד בתורה, מקבלים אנו תמונה כוללת לאשר עלול להתרחש כאשר לא נעבוד את הקב"ה בשמחה בחיי היום יום, ומכאן אנו למדים שזו גם דרך חיים. בפרשת כי-תבוא הקב"ה  מבטיחנו שאם נגיע ארצה ונקיים מצוות יגמול לנו על שמירת מצוותיו וההליכה בדרכו.- "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ:בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: ..."אך חלילה אם לא נשמע בקולו , רעות וצרות גדולות עלולות להגיע לפתחנו -     "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה:... ".  בסופם של תיאורים אלו מגיעות הסיבות שבגינן נגיע למציאות הכל כך קשה. "וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:  תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:    לכאורה יש לשאול, האם משום שלא עבדנו את ה' אלוקינו "בשמחה ובטוב לבב" ראויים אנו לכל העונשים והתיאורים הקשים  הללו ? מה כל כך נורא באדם שמקיים את מצוות ה' ללא שמחה וללא מאור פנים. האם לא נאמר ע"י חז"ל מוטב שילמד שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

 כדי להסביר קושי זה יש להסביר את צמד הפסוקים בצורה הבאה: המציאות הקשה שתגיע אלינו אם לא נעבוד  את ה' בשמחה אינה מגיעה כעונש על אופן ודרך העבודה, אלא כהתפתחות טבעית לצורה ולאופן בהם ניהלנו את חיינו. הפס'  "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:" אינו הסיבה לעונש, אלא הסיבה ל- " כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ"  .  אדם שלא מקיים את התורה מתוך חיבור אמיתי למצווה ,אט אט, יקיימה בצורה פחות טובה . משם הדרך לעזיבת התורה והמצוות קצרה ביותר, הן ברמה הפרטית והן ברמה הלאומית. כשהאדם שמח הוא אדם שלם. המצווה לא מתקיימת על ידו רק באופן פיזי חיצוני אלא בהזדהות מלאה של כל כוחות נפשו ואישיותו. ההזדהות והמוטיבציה הן שלמות רק כאשר אדם שמח במעשיו. כאשר אינו שמח במעשיו המצווה פגומה.חסרות  בה ההתלהבות ותחושת הסיפוק, שהנן חלק הכרחי מקיום מצווה מושלם. קיום מצווה אינו מעשה מכני של הגוף. הוא חייב לבטא את כל הרגשות של האדם. כשכל אישיותו של האדם נמשכת אחר ליבו ושכלו כדי לקיים מצווה במלוא הרצון והחשק, אזי שלמות זאת מתבטאת בשמחה.

הדרך להגיע למצב של שמחה עפ"י ההגדרה התורנית, ולקיים את דבר ה' בצורה הטובה ביותר היא: לפתח לב טוב. לכך רומזת התורה בכפילותה "בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". סעד לכך מוצאים אנו במסכת אבות-  "חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך ... אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בכף שניה מכריע את כולם:

מה שמייחד ומעמיד את רבי אלעזר בן ערך במדרגה כל כך גבוהה שיכריע את הכף מול כל חכמי ישראל, ניתן ללמוד מהמשנה הבאה:  "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם רבי אליעזר אומר עין טובה רבי יהושע אומר חבר טוב רבי יוסי אומר שכן טוב רבי שמעון אומר הרואה את הנולד רבי אלעזר אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם רבי אליעזר אומר עין רעה רבי יהושע אומר חבר רע רבי יוסי אומר שכן רע רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם ... רבי אלעזר אומר לב רע. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם:   (משנה מסכת אבות פרק ב  משנה ח' ט'). אדם בעל לב טוב, עובד את ה' בצורה הטובה והנכונה ביותר, משום כך דרגתו של רבי אלעזר גבוהה משל כולם. אם חוסר טוב לב גורם לעזיבת ה', טוב לב יגרור דבקות בה' ובמידותיו,וכמובן עבודת ה' בשמחה.

תורתנו הקדושה היא תורת חיים אשר מדריכה אותנו כיצד לחיות נכון, ולא חלילה להגיע למציאות של חוסר חיות עם כל המשתמע מכך. היא מלמדת אותנו שאיכות חיינו ומעשינו נגזרים מדרך מחשבתנו. המציאות  נגזרת  לא פעם ממה שאתה חושב שהיא. אדם שירגיש ויחשוב כעני , אזי גם מיליונים בבנק לא ישנו את תחושתו, ולהפך. תורתנו הקדושה מלמדת אותנו שהשורש של הכל נמצא בעומק, במחשבה, והשמחה והאושר אינם נמצאים בריגושים החיצוניים שבהם אנו מנסים ללא הרף לרגש את עצמנו. זהו גם המסר הגדול של חג הסוכות ניתן לשמוח גם בדירת עראי, כאשר מעלינו סוכך את כנפיו ריבונו של העולם.

בחמש מקומות בתורה מצווים אנו על השמחה. בכולם כולל זו הרלוונטית לנו (ושמחת בחגך והיית אך שמח) יש סיבה למסיבה. בכל המקומות בתורה אשר אנו מצווים/מחויבים לשמוח, אין ניתוק מן המציאות הסובבת אותנו. אין הקב"ה מבקש אותנו לשמוח כאשר עצוב לנו חלילה או כאשר רע לנו. לעומת זאת ממקום אחד בתורה, מקבלים אנו תמונה כוללת לאשר עלול להתרחש כאשר לא נעבוד את הקב"ה בשמחה בחיי היום יום, ומכאן אנו למדים שזו גם דרך חיים. בפרשת כי-תבוא הקב"ה  מבטיחנו שאם נגיע ארצה ונקיים מצוות יגמול לנו על שמירת מצוותיו וההליכה בדרכו.- "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ:בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: ..."אך חלילה אם לא נשמע בקולו , רעות וצרות גדולות עלולות להגיע לפתחנו -     "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה:... ".  בסופם של תיאורים אלו מגיעות הסיבות שבגינן נגיע למציאות הכל כך קשה. "וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:  תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:    לכאורה יש לשאול, האם משום שלא עבדנו את ה' אלוקינו "בשמחה ובטוב לבב" ראויים אנו לכל העונשים והתיאורים הקשים  הללו ? מה כל כך נורא באדם שמקיים את מצוות ה' ללא שמחה וללא מאור פנים. האם לא נאמר ע"י חז"ל מוטב שילמד שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

 כדי להסביר קושי זה יש להסביר את צמד הפסוקים בצורה הבאה: המציאות הקשה שתגיע אלינו אם לא נעבוד  את ה' בשמחה אינה מגיעה כעונש על אופן ודרך העבודה, אלא כהתפתחות טבעית לצורה ולאופן בהם ניהלנו את חיינו. הפס'  "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:" אינו הסיבה לעונש, אלא הסיבה ל- " כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ"  .  אדם שלא מקיים את התורה מתוך חיבור אמיתי למצווה ,אט אט, יקיימה בצורה פחות טובה . משם הדרך לעזיבת התורה והמצוות קצרה ביותר, הן ברמה הפרטית והן ברמה הלאומית. כשהאדם שמח הוא אדם שלם. המצווה לא מתקיימת על ידו רק באופן פיזי חיצוני אלא בהזדהות מלאה של כל כוחות נפשו ואישיותו. ההזדהות והמוטיבציה הן שלמות רק כאשר אדם שמח במעשיו. כאשר אינו שמח במעשיו המצווה פגומה.חסרות  בה ההתלהבות ותחושת הסיפוק, שהנן חלק הכרחי מקיום מצווה מושלם. קיום מצווה אינו מעשה מכני של הגוף. הוא חייב לבטא את כל הרגשות של האדם. כשכל אישיותו של האדם נמשכת אחר ליבו ושכלו כדי לקיים מצווה במלוא הרצון והחשק, אזי שלמות זאת מתבטאת בשמחה.

הדרך להגיע למצב של שמחה עפ"י ההגדרה התורנית, ולקיים את דבר ה' בצורה הטובה ביותר היא: לפתח לב טוב. לכך רומזת התורה בכפילותה "בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". סעד לכך מוצאים אנו במסכת אבות-  "חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך ... אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בכף שניה מכריע את כולם:

מה שמייחד ומעמיד את רבי אלעזר בן ערך במדרגה כל כך גבוהה שיכריע את הכף מול כל חכמי ישראל, ניתן ללמוד מהמשנה הבאה:  "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם רבי אליעזר אומר עין טובה רבי יהושע אומר חבר טוב רבי יוסי אומר שכן טוב רבי שמעון אומר הרואה את הנולד רבי אלעזר אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם רבי אליעזר אומר עין רעה רבי יהושע אומר חבר רע רבי יוסי אומר שכן רע רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם ... רבי אלעזר אומר לב רע. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם:   (משנה מסכת אבות פרק ב  משנה ח' ט'). אדם בעל לב טוב, עובד את ה' בצורה הטובה והנכונה ביותר, משום כך דרגתו של רבי אלעזר גבוהה משל כולם. אם חוסר טוב לב גורם לעזיבת ה', טוב לב יגרור דבקות בה' ובמידותיו,וכמובן עבודת ה' בשמחה.

תורתנו הקדושה היא תורת חיים אשר מדריכה אותנו כיצד לחיות נכון, ולא חלילה להגיע למציאות של חוסר חיות עם כל המשתמע מכך. היא מלמדת אותנו שאיכות חיינו ומעשינו נגזרים מדרך מחשבתנו. המציאות  נגזרת  לא פעם ממה שאתה חושב שהיא. אדם שירגיש ויחשוב כעני , אזי גם מיליונים בבנק לא ישנו את תחושתו, ולהפך. תורתנו הקדושה מלמדת אותנו שהשורש של הכל נמצא בעומק, במחשבה, והשמחה והאושר אינם נמצאים בריגושים החיצוניים שבהם אנו מנסים ללא הרף לרגש את עצמנו. זהו גם המסר הגדול של חג הסוכות ניתן לשמוח גם בדירת עראי, כאשר מעלינו סוכך את כנפיו ריבונו של העולם.