צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

הרב אביעד עקיבא

פרשת האזינו שבת -שובה - הצור תמים פעלו-בין כסא לעשור

בעיצומם של ימים אלו ימי הדין והסליחות,הימים שבין כסא לעשור. צריכים אנו לזכור את צור העולמים הצדיק בכל הדורות.בפרשת האזינו בורא עולם,מוזכר מספר פעמים בתואר צור.בכל התורה שבכתב כולה,רק בפרשת האזינו הכינוי צור מתייחס לבורא עולם.יתר על כן "ה-צור" בה' הידיעה, כתואר לבורא עולם הוא יחידי בתורה בנביאים ובכתובים.נציג פסוק זה ונעמוד על טיבו ומהותו: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"(לב,ד) אנו קוראים פסוק זה ועומדים משתוממים,כיצד פסוק זה מתאר את בורא עולם.במשפט אחד קולע אל מהותו כדיין על.כשופט מושלם,שהכל אצלו במאזני המשפט.כל הנתונים לפניו,ומכריע בצדק ויושר.כיון שהפסוק מורכב עמדו על כך פרשנינו וחילקו אותו לנושאים: תרגום יונתן: אמר משה הנביא: כאשר עליתי להר סיני ראיתי אדון כל העולמים ה' מחלק את היום לארבעה חלקים: שלש שעות עוסק בתורה, ושלש שעות עוסק במִשׁפט, ושלש שעות מזווג בין איש לאִשׁה וגוזר לרומם ולהשפיל, ושלש שעות מפרנס כל הבריות. שכך כתוב:" החזק ששלמים מעשׂיו כי כל דרכיו מִשׁפט אלוה נאמן מלפניו עוולה לא תצא שצדיק וישר הוא. הבאתי את דברי יונתן בן עוזיאל בתרגום חפשי,עיקר הפרוש מתמקד בתיאורו של משה כיצד ה' מתנהל כל יום. כמובן שהדברים אינם כפשוטם,וצריך נגר ובר נגר שיעמיק בסודות אלו.לפי הפשט ה' מחלק יומו לארבעה נושאים:תורה,משפט,זיווג ופרנסה. נראה מדבריו שמבין את הפסוק ,שמתחלק לארבעה נושאים.עוד חזון למועד להאריך בדברים אלו.להלן נראה עוד מדברי המפרשים. א"ר חנינא, כל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו,שנאמר הצור תמים ..משפט[ב"ק ג' א']: א-ל אמונה - כשם שנפרעין מן הרשעים לעוה"ב אפילו על עבירה קלה שעושין כך נפרעין מן הצדיקים בעוה"ז על עבירה קלה שעושין, ואין עול, כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעוה"ב אפילו על מצוה קלה שעושין כך משלמין שכר לרשעים בעוה"ז אפילו על מצוה קלה שעושין צדיק וישר הוא - מלמד שבשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית, במקום פלוני וביום פלוני והוא אומר הן ומצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני, שנאמר (תהלים נ"א) למען תצדק בדברך. [תענית י"א א']: מדברי חז"ל בתלמוד נראה גם כן ארבע חלוקות לפסוק:1.משפט-אינו ותרן.2.אמונה-תשלום השכר מתפרש על כל העולמות,עיקר שכר הצדיקים בעולם הבא,לכן מעדיף לתת עונש לצדיקים בעוה"ז .3.עול-עיקר עונשם של הרשעים בעוה"ב,לכן נותן להם שכר בעוה"ז.4.צדיק וישר-בשעת פטירתו של האדם דנים אותו על מעשיו,והוא מצדיק את פסק דינו.גם רש"י להלן הולך בעקבות חז"ל מחלק את פרושו לארבעה חלקים: רש"י הצור - אף על פי שהוא חזק, כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא,כי אם בדין כי תמים פעלו:א-ל אמונה - לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא.ואף על פי שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו:ואין עול - אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה:צדיק וישר הוא - הכל מצדיקים עליהם את דינו, וכך ראוי וישר להם. צדיק מפי הבריות. וישר הוא וראוי להצדיקו: רשב"ם :הצור תמים פעלו - שירה זו לעד היא. לפיכך מדברת השירה אחר שיבא לישראל פורענות חטאתם, הצור תמים פעלו, בכל פורענות שהביא עליכם צדיק וישר הוא .הצור במובן קיים לעד,ולכן צריכים לדעת בני האדם ,כי אינם יכולים להבין את פעולות ה'.בגלל המוגבלות האנושית וחייהם המוגבלים.זהו גם פרושו הראשון של האבן עזרא.הראב"ע מוסיף פרוש נוסף למילה צור, מלשון יוצר שקבע את צורת בני האדם,שה' עצמו אין לו צורה. פרשנות על דרך הסוד רמב"ן:הצור תמים פעלו - רמז למדת הדין..דרכיו משפט - הרחמים הם, ולא תבוא בפועל חסרון אך במשפט, כי המשפט לאל אמונה, ואין עול בצור, והמשפט צדיק והצור ישר. מסביר כי ה' דן גם במידת הדין, וגם במידת הרחמים.למרות שנראה כי שתי השיטות אולי סותרות זו את זו,ה' צדיק וישר,וזהו דין אמת. ריקאנטי : נרמזו בפסוקים אלו שבע ההויות, וייחד כולם בסוף הפסוק באמרו הוא, וכן אמרו בספר הזוהר [ח"ג רצז ע"א] אמר רבי אבא הבו גודל לאלהינו דא גדולה, תמים פעלו דא גבורה, כי כל דרכיו משפט דא תפארת, אל אמונה דא נצח, ואין עול דא הוד, צדיק דא יסוד, וישר דא צדק. הוא, הוא כלא שמא דקדוש ברוך הוא.. תולדות יצחק גם הוא מחלק את הפסוק לארבע: 1.צדיק וטוב לו 2.רשע וטוב לו3.צדיק ורע לו.4.רשע ורע לו.בכל הארבע חלוקות צדיק וישר הוא.כלומר מתבונן מהצד לא יבין את נימוקי המשפט. לכאורה יראה סתירות בין סוגים שונים של אנשים,או בין סוגים שווים של אנשים,לבין דיניו של הקב"ה לכל אחד. הצד השווה לכל הפרשנים,כי המשפט והצדק,הם עניינים כ"כ מורכבים.עד כי אדם אינו מסוגל להכיל רעיון זה , ולרדת לשורשו. על כן צריך אדם לדעת שיסמוך על בורא עולם,ולא יחשוב חס וחלילה שישנם טעויות.כי כך עצת יצה"ר שחושב אדם שאין צדק,אח"כ מתיר לעצמו לעבור עבירות.לכן ידע האדם לקראת ימי הדין, כי בורא עולם הוא הצדיק והישר ,וזהו שורש הענווה.מתוך הבנה זו יזכה ליראת שמים,ולשוב בתשובה. יהי רצון שה' יערה עלינו רוח של קדושה וטהרה ונזכה לשוב אליו בכל ליבנו. מאת הרב אביעד עקיבא

פרשת נח - נח הברית

בפרשת נח אנו נתקלים במושג חדש ומשמעותי,שלא נתקלנו בו קודם.שמו של המושג הוא "הברית". וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ(ו,יח) המילה ברית היא מילת מפתח לעסקה הנערכת בין שני צדדים.לאחר שהצדדים מסכמים את החובות של כל צד,כורתים ברית בינם לקיום ההסכם.הברית היא ההסכם המחייב ביותר,ובעל התוקף הרב ביותר.היום מילה זו התייחדה לברית המילה,הנקראת הברית בה' הידיעה.לא כך היה בזמן התורה, בזמן זה הברית הייתה נפוצה מאוד.הן בין אדם לחברו והן בן אדם למקום.אנו רואים כי המושג ברית,חדל לשמש היום בלשוננו,במשמעותו המקורית והיא קיום ההסכמים החשובים ביותר. בהשוואה בין ציווי אדם הראשון בגן עדן,וגירושו משם.לבין הברית הנכרתת בין ה' לנח ולבניו. כשאנו עומדים ומתבוננים,רואים הבדל תהומי בין אדם לנח.ההבדל הוא שאצל אדם הראשון לא נזכרה המילה ברית כלל וכלל.לעומתו אצל נח המילה ברית בהטיותיה מוזכרת שמונה פעמים. אם נושא הברית חשוב כל כך ,מדוע נח הינו הראשון,הנערכת איתו ברית?למה רק לאחר שעברו עשרה דורות מאדם עד נח, ה' כורת ברית עם בני האדם? ראב"ע לאות כי השם נשבע לו שלא ימות במבול הוא ובניו. ברית זו דהיינו הבטחת קיום השבועה. ניתנה לו עבור השבועה שה' נשבע לו ,הסיבה שלא מוזכרת שבועה היא כי לעיתים התורה נוקטת לשון קיצור כמו במרגלים.טעם ברית, הסכמה ודבר שבחרו שנים, מגזרת "ברו לכם" ויש אומרים כי ברית גבול כרות. רמב"ן בדרך הפשט בעת שיבא המבול תהיה ברית קיימת אתך, שתבא אל התיבה אתה וביתך ושנים מכל הבשר להחיות, כלומר שתחיו שם ותתקיימו לצאת משם לחיים. והברית הוא דבר השם כשיגזור אומר בלא תנאי ושיור ויקיים. כלומר ברית זוהי תעודת ביטוח ,על כך שה' יקיים דברו.היות ויש מבול והסיכון עצום ורב,ה' מבטיח שלא יינזק כלל וכלל. ועל דרך האמת, הברית מעולם היא, והמלה נגזרת מן בראשית ברא... והנה בריתי כמו ברייתי. כלומר ברית מלשון בריאה שה' ברא את העולם עם חוקי הברית האלו.מיד לאחר המבול ה' מצווה לצאת מן התיבה.הוצאת כל החיה והבהמה,שיפרו וירבו בארץ. נח בונה מזבח לה',לוקח מהבהמה והעוף הטהורים,ומקריבם קרבן לה'.קרבנו הוא בבחינת "וירח ה' את ריח הניחח" .מתקבל ברצון רב ,וה' מחליט לתת הטבות לאנושות כולה.ברכת פרו ורבו, וניתנים כמה מצוות לאנושות כולה. הבטחת הברית חוזרת בפסוקים אלו שבע פעמים.סה"כ שמונה פעמים הברית מוזכרת כולל הבטחת הברית לפני המבול. נזכיר שנים מפסוקי הברית לאחר המבול.הראשון הוא הפסוק המדגיש מקים את בריתי ,דהיינו מקיים דברי:וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם(ט,ט).הפסוק טרום המבול בלשון "והקימותי..איתך" לשון עתיד ליחיד ,אצלנו לשון הווה.כמו כן ההבטחה כאן בלשון רבים. זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם(ט,יב). לאחר שנח בטח בה' ללא סייג,וה' קיים לו את דברו.הראה לו ה' אות המבטיחה קיום הברית לעתיד,בו יותר לא יתחולל מבול. רמב"ן מפשט הכתוב נראה כי הקשת נוצרה עתה לקיים את הברית עם נח "אשר אני נותן" לשון הווה.מצד שני על כרחנו :על פי חכמי הטבע נראה שזוהי תופעה פיסיקלית טבעית .השתברות קרני השמש באוויר הלח יותר מגוון צבעים.על פי חכמי הטבע נראה כי הקשת נוצרה עם בריאת העולם.ליישב דבריהם צריך "את קשתי נתתי" לשון עבר,מזמן בריאת העולם.לשון הווה המוזכר הוא רק לומר שמעתה ואילך ישמש כאות לקיום הברית.זוהי דרך כורתי הברית ליצור אות שתהא עבורם עד לקיום הברית.צורת הקשת לא מכוונת כלפי מטה,אלא להיפך.להראות שאין חיציה מכוונים כלפי האדם .וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם. ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו: תדע כי פירוש הכתוב כן, את קשתי שהיא מדת הדין הנתונה בענן בעת הדין תהיה לאות ברית: ה' מבטיח לפני המבול לקיים ברית עתידית בין נח ובין הקב"ה.מיד לאחר המבול, ה' פונה לנח ובניו,ומבטיח לקיים את הברית.אחר כך גם מובטחת ברית עתידית,שלא ירד עוד מבול על הארץ.גם ניתנת אות מאת ה' ,והיא הקשת בענן,להזכיר כי ישנה הבטחה. נח הוא הראשון ,שזכה לברית בינו ובין ה',ובין ה' לאנושות כולה.אברהם אחריו זכה לקבל ברית עם ה',בתמורה לקיום המצוות,על זרעו-עם הבחירה וארץ ישראל-ארץ הבחירה.יהי רצון שנזכה לקיים את דברי "הברית",אשר כרת ה' עם ישראל. בקיום המצוות,בשלמות האנושית ובכל המעלות הכלולות .

פרשת ויצא - סולם יעקב

בפרשתנו אנו עומדים על מעשי יעקב,והתנהלותו הלכה למעשה.בפרשה שעברה הברכות שקיבל,היו ממעורבותה של רבקה אימו.כמו גם היציאה מבאר שבע הייתה בעצת הוריו.בזמן לינת יעקב בדרך , ה' מתגלה אליו.לראשונה אנו רואים את דמותו העצמאית של יעקב. התגלות זו באה דרך חלום סולם יעקב.בחלום רואה יעקב מלאכים עולים ויורדים בסולם.אחר כך ה' מתגלה אליו.התגלות זו קיבלה התייחסויות רבות,המגלות כיצד ה' מתגלה לבני האדם בכלל ולנביאים בפרט.מהו פשר מראה הסולם, בהסבר מיני הנבואה בפתיחה למורה הנבוכים.מראה סולם יעקב מייצג את הסוג הראשון של מיני הנבואה.רבנו מגלה על מראה נבואה זה,בו ישנם חלקים רבים למשל הנבואה.מראה זה מאפיין את מראות הנבואה,בהם כל פרט נזקק להבנת המכלול.כל חלק וחלק מהסיפור נושא מסר,ללא חלקים מיותרים.,את משמעות חלקי נבואה זו.להלן נזכיר מקצת דברי הרמב"ם: במורה הנבוכים פתיחה המין הראשון מן משלי הנבואה אמרו," והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". כי כל דבר מזה המראה רומז לענין. והנה סולם ענין אחד. מוצב ארצה ענין שני. וראשו מגיע השמימה ג'. והנה מלאכי א-להים ארבע, עולים ה'. ויורדים ו', והנה יי' נצב עליו ז' הנה כל מלה שבאה בזה המשל היא לעניין מוסיף בכלל הנמשל. הרמב"ם אינו מבאר מהי משמעות כל חלק להלן נביא פרשנים המציינים דרשות ר"י אבן שועיב יש מחז"ל סוברים כי אלו המלאכים שיצאו עמו מן הארץ הקדושה עולים ואחרים יורדים ללוות בחוצה לארץ.ולפי דעת רבי אליעזר הגדול הייתה זאת המראה כמראה בין הבתרים, הראהו ארבע מלכויות ומעלתן ואיבודן, כאמור בדניאל.והבטיחו השם להיות עמו ועם זרעו תמיד. יעקב חשש מלבן כי היה יודע שהוא רמאי, והשכים בבקר ומצא שנים עשר אבנים ששם מראשותיו שחזרו אבן אחת, וכל זה רמז שיעמיד י"ב שבטים ושיהיו גוי אחד באחד. ואין ספק כי גילה זו המראה לנשיו רחל ולאה, ולכן היו מתאוות להעמיד כל אחת יותר מחבירתה. רמב"ן הראהו בחלום הנבואה כי כל הנעשה בארץ נעשה על ידי המלאכים והכל בגזרת עליון עליהם, כי לא יעשו קטנה או גדולה עד שובם להתייצב לפני ה'. כי ה' ניצב על הסלם ומבטיחו ליעקב בהבטחה גדולה, להודיע שהוא לא יהיה ביד המלאכים ,ה' יהיה עמו תמיד "והנה אנכי עמך" כי מעלתו גדולה משאר הצדיקים.. השכים יעקב בבקר בפחד גדול ואמר ביתו של הקב"ה במקום הזה" מה נורא המקום הזה", מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער שמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל, שנאמר וזה שער השמים. ושב יעקב ללקט האבנים ומצא אותן כלן אבן אחת, ושם אותה מצבה בתוך המקום, וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה, שנאמר ויצוק שמן על ראשה. מה עשה הקב"ה, נטל רגל ימינו וטבע את האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ כאדם שהוא נותן סניף לכיפה, לפיכך נקראת אבן שתיה ששם הוא טבור הארץ, ומשם נפתחה הארץ, ועליה היכל ה' עומד, שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים. דרשות הר"ן הדרוש החמישי :נרמז ליעקב כי דרך הצדיקים להתעלות היא דרך מקום קדוש זה.כמו כן בזמן העלייה לה',ישנן בהכרח ירידות ,לא תתכן עלייה רצופה ללא ירידה.זה כי העיסוק בדברים חומריים הוא מוכרח,בזמן זה אינו פונה לצד המעלה,אך צריך למעט בו ככל שיוכל. ק"ו מי ששקוע בתאוות ,לא יוכל לעלות אל ה'.זהו מאמר רבי יונתן שאין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על חכם ועניו, שהם כוללים מעלות השכליות ומעלות המידות.כלומר הרוצה לעלות בסולם, צריך להדבק במידות טובות.מידות טובות חלקן נובע מהטבע בו אדם נולד ממנו. הרוצה להיות צדיק צריך להידבק בטוב.לכן צריך הצדיק להיות בארץ ישראל ,כי היא הארץ הטובה,וצריך להיות דבוק בה.יציאת יעקב לחו"ל ,היא לכאורה נטישת הדבקות בטוב.אשר על כן זקוק היה יעקב , למערכת אלטרנטיבית שתעזור לו.לכן הצטייד הן בברכת אביו,הן במצוות כיבוד אב ואם,והן בשליחות מצווה.שליחות המצווה היא למצוא זיווג הגון,לקיים מצוות פרו ורבו.והן להידבק באשה טובה,שמעשיה נאים וטובים. כי הנדבק בטובים מתקרב, לעבודת השם יתברך, ומי שאינו עושה כן גורם לזרעו להתרחק מבוראו.למרות שלבן אבי רחל ולאה עובד עבודה זרה, בחר יצחק להתחתן בו יותר מאשר בנות כנען. הטעם לזה כי האדם בחירי במעשיו, והרשות נתונה בידו לבחור איזה דרך שירצה, "ובחרת בחיים". הע"ז שעבד לבן היא בחירית ,כלומר מצד הבחירה החופשית. ואלו תכונות נפשיות נמשכות ומשתלשלות מאבות לבנים, לפי שהם טבעיות נמשכות אחר המזג לתת הכנה, ואם לא יכריחו. כיוון שבבנות כנען מוטבעות תכונות רעות, היו בוחרים האבות להתרחק מהם.ולהדבק במי שאינו מוטבעות בו התכונות הרעות, אפילו עובד עבודה זרה. כיוון שישנן תכונות העוברות בגנטיקה. לפי שמצות ועבירות התורה על שני פנים, מהם יעשו רושם בגוף ובנפש יחד, ומהם שלא יעשו רושם רק בנפש לבד. והרושם ההוא שיהיה בנפש לבד, הרושם ההוא עם היותו מזיק מאד לא עובר לבנים, כי אין לנפשות יחס וקורבה כלל. אבל אותן שירשמו וישנו לרע הנפש והגוף, בהכרח יעבור רישומם אל המשתלשל מהם.אלו העבירות שיש להם מבוא בתכונות נפשיות כשנאה וקנאה ואכזריות וכילות ודומיהם, כי אלו יעשו רושם רע בנפש כי הם העברה ותכונה רעה, ומלבד זה יעשו רושם רע בגוף. שפת אמת נראה שהוא רמז על מדרגת יעקב שנקרא אח"כ ישראל. שם יעקב מוצב ארצה. י' עקב. וראשו מגיע השמימה שם ישראל. לי ראש. סוף דבר נמצאנו למדים כי בחלום זה,חלום הסולם.קיבל יעקב עיקרים גדולים,שעל פיהם ניהל את דרכו, בבית לבן.על פיהם למד התנהלות הצדיק,הצריך להידבק בטוב.דבקות בה',דבקות בארץ ישראל,דבקות במקום המקדש.ידיעה כי לא לעולם יש עליות,ישנן גם ירידות,וצריך אעפ"כ לשאוף לעלות.להתחתן בבעלי תכונות נפש מידותיות,המסוגלות להידבק בה'.לחילופין הצריך לירד מן הארץ צריך להידבק במצווה שתגן עליו.להימצא בחברת צדיקים,בעלי תכונות הנפש הראויות.אנו צריכי לאמץ עקרונות אלו בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים.

פרשת מקץ - אברך

בפרשתנו אנו נתקלים בביטוי אברך,בו נתכנה יוסף על ידי המצרים. מתברר כי זוהי מילה יחידאית במקרא ובתנ"ך כולו. בפסוק זה "וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם:) מא :מג).

בימינו אנו השימוש במילה זו רווח ביותר ,צריכם אנו לנסות לעמוד על מהות שם זה.

תרגום יונתן וְאַרְכֵּיב יָתֵיהּ בִּרְתִיכָא תִּנְיֵיתָא דִלְפַרְעֹה וַהֲווֹ מְקַלְסִין לִקְדָמוֹי דֵין אַבָּא לְמַלְכָּא רַב בְּחָכְמָתָא וְרַכִּיךְ בִּשְׁנַיָיא וּמָנֵי יָתֵיהּ סַרְכָן עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם:

על פי התרגום הנ"ל הפירוש למילה אברך הוא- דֵין אַבָּא לְמַלְכָּא רַב בְּחָכְמָתָא וְרַכִּיךְ בשנייא.בתרגום חופשי היו משבחים אותו זהו אב למלך,גדול בחכמה ורך בשנים. כלומר המילה אברך סובלת שני פרושים:הראשון אב למלך-כלומר מעמד על מעמד שישנו מלך המוגדר במצרים כפרעה. אולם האברך הוא אביו של המלך,כך שהמלך חייב לשמוע בקול אביו מבחינה מוסרית. רש" ורשב"ם אברך - הוא אב למלך, כדאמרינן לא רכא ולא בר רכא. וזהו וישימני לאב לפרעה, כלומר אב למלך, כי פרעה לשון מלך .מוסיף הרשב"ם: "אב" שר לצורך המלך:

הפרוש השני רש"י - ובדברי אגדה דרש ר' יהודה אברך זה יוסף שהוא אב בחכמה ורך בשנים, הוא גדול בחכמה ורך בשנים. כלומר ההגדרה הזו מכילה לכאורה שני הפכים.מחד גיסא חכם, חכמה נקנית בשנות לימוד רבות,לכך נקראו החכמים זקנים.מאידך גיסא צעיר ורך בשנים מושג המקביל פעמים רבות לקלות דעת ולשובבות נעורים.מפה נמצאנו למדים כי שילוב שני ההפכים האלו,הינו שילוב מנצח.שילוב של סתירות לכאורה החכמה הניסיונית עם נעורים הפורצים לדרכים חדשות.הזקנה המולידה זהירות מפני פגעים רעים,עם יוזמת הבחורים, הבוחרים במסלולים של נראו כמותם.    

פרוש שלישי רש"י מוסיף אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים, אין אברך אלא לשון ברכים, שהכל היו נכנסין ויוצאין תחת ידו.כלומר על פי רבי יוסי בן דורמסקית הפרוש אב בחכמה ורך בשנים הוא פרוש המפקיע את פשט הפסוק.הפרוש הנכון לדעתו הוא מגזרת ברך,כלומר  כולם כרעו תחתיו.וכך גם מבין הראב"ע בפרושו אברך כל אדם קורא לפניו אכרע ואשתחוה. זו המלה מבנין הכבד הנוסף, ויברך על ברכיו (דה"ב ו, יג) מהקל, וכלם מגזרת ברכים. ויאמר ר' יונה המדקדק הספרדי, כי אברך - שם הפועל, והאל"ף תחת ה"א, כמו אשכם ושלוח (ירמי' כה, ג). ולפי דעתי שאל"ף אשכם לשון המדבר:

נראה לנו לנסות אולי להציע שני פרושים נוספים הנרמזים בפרשנים:

הפרוש הראשון: לשון ברכה:א.סגולי-כולם מתברכים ממנו שהוא מקור הברכות ובו נתקיימה ברכת אבותיו .נתקיים בו מברכך ברוך כלומר בזכות ברכתם אליך הינם מתברכים בחזרה בברכה.

ב.כלכלי-כלומר על פי עצתו הכלכלית כיצד לזרוע את התבואה וכיצד לשמרה.כלומר התנהלות כלכלית נבונה היא היא נושאת הברכה. רד"ק חגי (ב:יט) העוד הזרע במגורה - ראו אם עוד זרע במגורה כי הרוב הוצאתם לזריעה ומעט הוא הנשאר לכם במגורה לאכול ומן היום הזה אברך מה שבמגורה ומה שזרעתם כיון שהתחלתם לבנותה: ומן היום הזה אברך אותם וישאו פרי לרוב ולטוב.

ג.עצה-ברכה הנותנים למי שיועץ אותך עצה טובה. אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי (תהלים ט"ז ז')

הפרוש השני:אברך לשון רוכב ,זה מסביר את הכינוי וזמן קבלתו.בזמן שרוכב הוא במרכבת המשנה מקבל את הכינוי אברך.רמב"ן במרכבת המשנה - השנייה למרכבתו המהלכת אצל שלו, לשון רש"י.והנכון כי משנה תאר, כמו ואנכי אהיה לך למשנה. והעניין, כי יש למלך מרכבת ידועה לו, כמו שנאמר (אסתר ו ח) וסוס אשר רכב עליו המלך, ואחרת ידועה למשנהו, ואחריו לשליש: ריקאנטי וסוד העניין הוא כי שר של מצרים הוא שני למרכבה, זהו שנאמר וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, ולפיכך הוצרך יי' יתברך לעשות כל האותות והמופתים במצרים, לפי שהוא שר עליון על כל השרים.

למעשה לפי המדקדקים(פירוש ראב"ע) האלף מתחלפת בהא כך שהשורש הוא ברך.ניתן בחילוף אותיות לראות כי ברך ורכב הם מאותו יסוד.אדם המהלך על ברכיו הוא רוכב עליהם.כשאדם רוכב על חמור על סוס או עגלה או רכב,הוא מגיע ממקום למקום ללא שימוש בברכיו.למדנו מפה שאברך הינה מילה נוספת לרוכב ומנהיג.כידוע לנו הרוכב הוא המנהיג כך שהכינוי אברך הוא כינוי לרוכב על העם ומנהיגו.כלומר האברך-הרוכב הוא המושל ועל פיו יישק כל דבר.

אשר על כן ראינו כמה פרושים על המילה אברך שהיא יחידאית במקרא.לפי כל הפרושים זוהי מילה המעידה על חשיבות ומכבדת את נושאה.אין ספק שליוסף הצדיק מגיעים כל המחמאות האלה.צריך לזכור שקודם כל הוא הצהיר שאת ה' הוא ירא.ומי שירא את ה' בכל ליבו ,עדיו לגאון ולתפארת בעיני הבורא ובעיני בני האדם.

פרשת וארא - ערל שפתיים

בפרשת שמות משה מסרב להישלח אל פרעה.משה מנסה להתחמק בנימוקים שונים,אחד הנימוקים הוא מגבלה גופנית. המגבלה הופכת לסירוב המובע בצורה "כי כבד פה וכבד לשון אנוכי".אולם ה' אינו מוותר לו ושולחו,בשליחות המוסברת לו ,הכוללת אפילו מופתים.תחילת השליחות שישכנע תחילה את העם,לאחר שכנוע העם ילך אצל פרעה.השליחות אל העם תחילה,ילך עם אהרן ,אהרן ידבר אליהם ויעשה להם את האותות.שליחות זו מצליחה ,העם מאמין לו "ויאמן העם".אחר כך ניגשים משה ואהרן,אל פרעה.תוצאות שליחות זו הן,פרעה מגיב מי ה' אשר אשמע בקולו.יתר על כן טוען כי מפריעים לעם לעבוד.לאחר תגובתו ז פרעה מעניש את העם .נרפים אתם לכן גם "תבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו"-כלומר עתה תעבדו קשה שבעתיים. יתר על כן גם שוטרי בני ישראל "מוכים וחטאת עמך".משה האיש שטובת ישראל תמיד למול עיניו ,הרגיש כל כך לקשיי העם,מטיח כלפי מעלה-"למה זה שלחתני,ומאז באתי אל פרעה" -לוקח אחריות שהוא נכשל בשליחותו. אינו מזכיר את אהרן,מדבר כאילו רק הוא נכח אצל פרעה ללא אהרן.פונה כלפי מעלה  "והצל לא הצלת את עמך".כך מסתיימת לה פרשת שמות.בפרשת וארא ה' חוזר ומסביר למשה את עברם של האבות ובניהם.כמו כן מבטיח לו את הגאולה העתידית של העם,גאולה זו מוזכרת בארבע לשונות :1.והוצאתי 2.והצלתי 3.וגאלתי 4.ולקחתי.ובלשון נוספת והבאתי,לשון שהסתפקו בה חכמים האם היא לשון גאולה.לכן תקנו כנגד ארבע הלשונות הקודמים ארבע כוסות.כנגד הלשון החמישית ישנו מאן דאמר (רבי טרפון)  המצריך לשתות כוס חמישית.כוס זו נקראת כוס של אליהו הנביא.בעקבות שיחה זו ,משה הולך בשנית אל העם.הפעם הולך לבדו אל העם,אך העם לא שמע לו,"מקוצר רוח ומעבודה קשה".ה' אומר לו לדבר אל פרעה,משה מגיב בשאלה.הפעם לאחר האכזבה אפילו את העם איני מצליח לשכנע.העם שבפעם הקודמת השתכנע הפעם אינו מוכן לשמוע,בעקבות העונש הקשה שהוטל עליהם.פרעה שסרב אז והקשיח ליבו קל וחומר שלא ישמע לי?משה מוסיף לשאלה זו שוב  את הפגם הגופני שבו ,"ערל שפתים" רואים מכאן את גדלותו של האיש משה.הדואג לעמו כל כך ומוכן אפילו להטיח כלפי מעלה,מאהבת עמו.כמו כן לוקח רק על עצמו בלבד אחריות,אינו מזכיר את אהרן,שהיה שותפו בשליחות זו."הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"(ו,יב).חוזר ושונה בהמשך   "הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה"(ו,ל).

להלן כמה דברי פרשנות על כבדות הפה וערלות השפתיים

פסיקתא זוטרתא ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים. שלש פעמים אמר משה זה הדיבור, למה, כדי שיהפוך מילולו ללשון צחות, אמר לפניו רבש"ע אם אני הולך אצל פרעה ואני ערל שפתים, יאמר לי וכי לא היה עבד טוב ממך לשלוח אלי אמר לו הקב"ה.ראה נתתיך א-להים לפרעה. אע"פ שאתה ערל שפתים, א-להים אתה לפרעה, שהרי ניסי א-להינו כך הם, הברזל צף לפני העץ, והמים המרים נמתקו בעץ דפנא, וכן בימי אלישע, במלח ריפא המים הרעים, כדי לעשות נס בתוך נס: אתה תדבר. בך בחרתי ולא באחר: ואני אקשה. הגיד לו מראשית אחרית

 

המזרחי:היא האמירה שאמר למעלה, "הן בני ישראל לא שמעו אלי". פירוש, האמירה של "ואני ערל שפתים" הבא אחר "הן בני ישראל לא שמעו אלי", שזו הוא האמירה בפרשה ראשונה ושנאה בפרשה שניה, לא האמירה של "ולא שמעו", כי זו לא נשנית בפרשה שנייה.

מאמרו מתייחס לכך , שבני ישראל לא שמעו,מוזכר פעם אחת ואינו נשנה,ואילו ערל שפתים חוזר ושונה. אפשר לומר כי משה העדיף לתלות את האשם בו בערלות שפתיו ולא בעם ישראל.לכן חזר ושנה הכתוב דווקא ערל שפתים.

שפתי כהן: ומה שאמר כאן ערל שפתים ולעיל אמר כבד פה, לומר מאחר שבני ישראל לא שמעו הוא משום שאני ערל שפתים אטום, לא כבד פה לבד, לפי שכמו שהדיבור יוצא כן עושה רושם למי שנדבר אליו, כמו שאמרו ז"ל על פסוק (קהלת י"ב, י"ג) סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא. אמרו (ברכות ו' ע"ב) כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, כמו מי שאומרם הוא ירא ומוציא הדברים מהלב כן השומעים נכנסים בלבם, כאשר יסעו כן יחנו, כן אמר משה לפי שאני אטום וסתום לזה לא שמעו דברי, לומר שאין העיכוב שלא שמעו מהם אלא ממני, כפי מוצאם כן חנייתם, לזה אמר הן בני ישראל לא שמעו, שהיה מן הראוי מאחר שהדיבור הוא מפיך אל פי שיעשה בהם רושם, ומאחר שבהם לא עשה רושם אם כן איך ישמעני פרעה:

מפה לומדים עיקר גדול,גם אם אדם יש בו פגם אסור לו להתייאש מעשיה ולתלות הכל בפגמו.אלא ימשיך להשתדל ויוסיף ביראת שמים.כמאמר חז"ל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים.נזכה כולנו להיות ענווים ויראי שמים כדי שדברנו יהיו נשמעים.

.

פרשת משפטים - אשר תשים -הקדמה לפרשת משפטים

הפרשה מתחילה - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".לאחר מתן תורה:מעמד הר סיני ועשרת הדברות,מחברת התורה מיד "ואלה המשפטים".חז"ל עמדו על כך,בכמה מקומות, שו' החיבור "ואלה" הוא יסוד חשוב,בלימוד התורה בכלל וביסוד המשפט בפרט. ו' החיבור הזה מלמדנו ,כי ההמשך הטבעי ל"עשרת הדברים" הוא "ואלה המשפטים".הקדוש ברוך הוא מגלה לנו בסדר הפרשיות ,מיד לאחר מתן תורה.כי העניינים שבין אדם לחברו,הם כלל גדול בתורה.המשפטים הנוגעים בין אדם לרעהו, חשובים לבורא העולם מאוד מאוד.להלן מקצת מדרשים המבהירים סמיכות פרשיות זו.המדרשים מחדדים פן נוסף, שהמשפט ניתן במרה ,אף קודם מתן תורה. במדרש רבה כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים.מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים. ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והתורה באמצע.דינין מלפניה "שם שם לו חוק ומשפט"(טו,כה), דינין מאחריה "ואלה המשפטים",ועשרת הדברות באמצע.התורה מוקפת משפט,מכל עבריה,הן מלפנים הן מאחור.   ילקוט שמעוני משל:לבן מלך שהיה מהלך בשוק פגע באוהבו של מלך ומילא ידו אבנים טובות ומרגליות.אמר המלך פתחו לי בתי אוצרות שלי שלא יאמר בני אלולא אוהבי זה לא היה לי ליתן לו. כך אמר הקב"ה שלא יהיו ישראל אומרים אלולא שבא יתרו ולימדנו את הדינים לא היה לו ליתן לנו את התורה.אלא הריני נותן להם את התורה שכולה דינים.ואם תאמר והרי נתן להם דינים במרה קודם שבא יתרו,אם כן איך יאמרו אלולא אוהבו של מלך לא היה לו ליתן.ויש לומר שאותם הדינים שנתן להם במרה היו שבע מצוות בני נח וכבר היו מורגלים בהם מנח, ונתן להם השבת שגם כן היו מורגלים בו ממצרים,ונתן להם חוק פרה ששטן ועכו"ם מונין בהם את ישראל.כשבא יתרו ונתן למשה עצה על סדר הנהגתם,וכן אמר לו משה כשרצה להלוך והיית לנו לעיניים, לזה אמר "ואלה המשפטים" לא של יתרו.המשל מחדד לנו את הנקודה ,כי המשפט הוא האוצר של ה'.אוצר המיועד לבניו ושמח לתת לנו.מתוך הבנה זו נובעת החובה ,דווקא לקיים משפטי התורה,שהם המקור והיסוד לעולם.לחידוד נוסף ,נראה את דברי הפרשנים.  הרמב"ן :למה לא התחילה פרשה זו בוידבר? תבין שאינה פרשה בפני עצמה,אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם, שתזהירם עתה עוד שיתנו ליבן למה שראו ויזהרו במצוות האלו שצויתים.  רבנו בחיי  לפי שהתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל תלויה במשפט, אמר ומשפטים בל ידעום (תהלים קמז, כ):ידוע כי המשפט מכון כסא הכבוד ,ולמדנו שלמה בזה כי המכיר פנים במשפט הוא נענש בעולם הזה ובעולם הבא. המשפט הוא סיבת השלום, ולכך מצינו ביתרו אותה עצה שנתן למשה בדבר המשפט שהזכיר בה שלום.השלום הוא קיום העולם,ועל כן המשפט נמסר לחכמים כי החכמים מרבים שלום בעולם.מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל (תהלים קמז, יט), מגיד דבריו ליעקב- אלו עשרת הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל -ואלה המשפטים, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים - לא נתן הכל אלא לישראל. אדם הראשון נצטווה בשש מצוות בא נח הוסיף לו שביעית זה אבר מן החי,בא אברהם הוסיף שמינית זו מילה, בא יעקב הוסיף לו תשיעית זו גיד הנשה, באו ישראל נתן להם עשרת הדברות- נתן להם את הכל.זהו שכתוב (במדבר ז, יד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, זו התורה שניתנה מכף ידו של הקב"ה לכף ידו של משה והיא תורה אחת והם עשרת הדברות מלאה קטרת בגימטריא תרי"ג בחילוף קו"ף בדל"ת באותיות א"ת ב"ש.כלומר עד קבלת התורה העולם קיבל מספר מצוות מצומצם ,תשע מצוות בלבד.שבע מצוות בני נח+ברית מילה לאברהם+גיד הנשה ליעקב.עשרת הדברות הם בבחינת העשרה הכוללת את השלמות.לכן מאחר שהתורה מושלמת,עשרה זהב מלאה קטרת.על זה אמרו חכמים. זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המוות. לשון תשים- מלשון סם להורות שאם הדיין שופט בצדק הוא לו סם חיים ואם לא, נעשה לו סם המוות.                                                ר' יוסף בכור שור-רבותינו פירשו "לפניהם ולא לפני גויים", שכשם שאמר "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי", כך מזהיר כאן שלא תעשה גוי שופט על ישראל. ולפי הפשט, מאחר שעשה משה דיינין, והעמיד שרי אלפים ושרי מאות, אמר לו הקב"ה הרי העמדת שופטים, "ואלה המשפטים אשר תשים" לפני השופטים:    ש"כ:" ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה".מדוע לא אמרו נשמע?       כי דברי ה' אינם צריכים שמיעה,כבר שמענום. ועל מה שאמר לו כה תאמר אל בני ישראל שיחזור ויאמר להם כל העשר בכלל שאר הדינים, "ויקח את ספר הברית ויקרא באוזני העם, ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"? דברי בשר ודם ,צריכים שמיעה והבנה לא כמו דברי הקב"ה שהם נכנסים ברמ"ח איבריו של אדם והם נשמעים ומובנים מאליהם,אבל דברי בשר ודם צריכים הבנה: משל לבן מלך שהיו מאכילין אותו על פי רופא והיה הרופא מאכילו כך שיעור מן הלחם מן פת בג המלך כך שיעור מן הלפתן וכך מן היין מיין משתיו, אחר כך היה מאכילו מיני מרקחת מעולים ומיני סמים כדי שיתעכל כל המזון ולא יזיק לו המאכל, כן הקב"ה נתן התורה לישראל שהיא משולה למזון.כלומר האדם דרך לימוד התורה,מחלים והופך לבריא,ודברי ה' ברורים לו.נמצאנו למדים כי המשפט הכתוב בתורה,הוא משפט מאת ה'.אומנם כיוון שמשפט ה' נשמע מאת אנשי בשר ודם,הוא לא מובן מיד.כדי שאדם יבינם צריך הוא ללמוד תורה,כדי שיבריא כך שהתורה תוכל להיכנס בעצמותיו.כך שמשפטי ה' ישרים בעיניו ומשמחי לב.                             

פרשת ויקהל-פקודי - תרומת הנשים

פרשיות -המתארות כיצד יתנהל מעשה המשכן.כל מה שצווה משה בפרשות תרומה,תצוה וכי תשא.היו פרשיות-בהם מתואר הציווי העליון אל העם ומה מצופה מהם.החל מתהליך התרומה המתבקשת מהעם.המשך בתיאורי המשכן -צורתו מידותיו החומרים מהם הוא נעשה.תאור הכלים מידותיהם ,הרכב החומרים והצורה הסופית של כלי המשכן.וכלה בבחירת אנשי הביצוע שיהפכו את התשומה לתפוקה.בחירתם של האומנים בצלאל ואהליאב,שניצחו על מלאכת המשכן.תפקידם היה להפוך את חומרי הגלם,בתהליך יצור לתפוקה.התפוקה היא המשכן וכליו עומדים על תילם,ככל אשר ציווה ה' את משה.הפרשה פרשת ויקהל נועדה לכנס את העם לצורך עשייה וביצוע בניית המשכן.הפרשה מתחילה ממשה מנהיג העם המכנס את העם,ומורה לו בקיצור נמרץ מהי תכנית הביצוע.ניתן לומר כי זוהי הפעולה הראשונה המצריכה יוזמה כללית של העם בציווי הבורא.דבר מפליא ביותר הוא,כי היוזמה הראשונה בעם לעשיית מעשה ,מתחילה דווקא בציווי על אי עשייה ושביתת מלאכה.דהיינו משה מתחיל דווקא בציווי שמירת השבת.ברעיון זה של השבת טמונה הסגולה להצלחת העשייה בעולם.                                                                                                 אנו נתמקד בנושא תרומת חומרי הגלם,מאת האנשים והנשים לשימוש בניית המשכן וכליו.בפסוק התרומה המרכזית מוזכרים האנשים והנשים,התורמים את ממונם לקודש.

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לה'.(לה:כב).אנו רואים צורת ביטוי חד פעמית "האנשים על הנשים" מה מסתתר מאחרי ביטוי זה.להלן נביא את הפרשנים והצדדים השונים, לאופי התרומה.כולם מדגישים את צדקות הנשים.                          רש"י- על הנשים - עם הנשים וסמוכין עליהם משך חכמה- תרגום ומייתן גובריא כו'. פירוש שהביאו מעל הנשים בעודן על הנשים. ש"ח דאין מקבלין צדקה מן הנשים אלא דבר מועט.פשט דברי רש"י, שבאו יחד עם הנשים פרשות ויקהל פקודי הינן פרשיות הביצוע,כיצד מתממש הציווי הא-לוהי ,הלכה למעשה.קדמו לפרשיות שלנו שלוש לתרום. לפי שפתי חכמים-הגברים באו לאשר את תרומת הנשים על פי חז"ל.לפי המשך חכמה-נגברים הורידו ישירות את התכשיטים מנשותיהן ונתנום.                                    רמב"ן- בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכלן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן ואמר שבאו כלם אנשים ונשים ,כי נמצאו לכלם כלי תכשיט.        ולא היתה הבאת הזהב מרובה ככסף והנחשת, על כן תקרא זו תנופה וזו תרומה, כי המביא זהב ינופף ידו לחשיבות הנדבה,ו הלוקחים יניפו הזהב להראותו, לשבח המביא על נדבתו.(רבינו בחיי).הרמב"ן-מחמיא לנשים ומציין כי הן קדמו לגברים והיו ראשונות לתרום.יתר על כן הן נתנו זהב שעולה על יתר התרומות בחשיבותו ותרומתו נקראת הרמה מפני חשיבות התרומה.                    תולדות יצחק- הסכימו האנשים עם הנשים שיתנו תכשיטין שלהן, אבל מפני כבוד בעליהן שיוליכוהו האנשים בידם ומהם יקבלו התכשיטין,-גם כאן מחמיא לנשים שהסכימו לתת תכשיטיהם,ויתר על כן,הסכימו כי הגברים הם אלו שימסרו מפאת כבודם. הרא"ש הנשים היו שמחות וזהירות במלאכת שמים .לפי שבמעשה העגל לוקחו תכשיטיהן "ויתפרקו נזמי הזהב"- בע"כ. ובמעשה המשכן שמחו בנתינה- הדגש כי למצוה שמחות ונמנעות מדברי עבירה.                                                        שפתי כהן המשכן הוא דוגמת העולם.ויתכן שקדמו הנשים לפי שחוה קדמה ופתתה לאדם ורצו לתקן מה שנתעוות בחוה. והנשים לא הביאו אלא זהב לבד, כי התכשיטים היו מזהב, לומר שהם לא היה להן חלק בעגל שהיה כולו מזהב. ולא הביאו זהב כמות שהוא אלא תכשיטין. ואפשר לומר כי אלו התכשיטין שלקחו ממצרים ה' נתן להם בשכר " ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב". וביאור זה שאילו לא נתנו לא היו מתחדשות אלא בתחיית האיש בו כלולה האשה שהיא עצם מעצמיו והיה צריך לנוסרה ולהביאה, אבל עתה זכו שהן מתחדשות שאינן בכלל האנשים אלא חידוש מחודש, מלבד הצלע שנלקחה מהאיש, כי נפרדה ממנו ותיקנה מה שקלקלה בהבאת אלו התכשיטין . צדקותן בתרומה גרמה לתיקון חטא חוה,ויותר מזה חידשה כוח שנשים יתחדשו לעתיד מכוחן הן           משכיל לדוד- והטעם שבאו סמוכין להן היינו לפי שהאנשים היו מתביישים להביא נדבתם לפי שלא היו ימים מועטים שנתנו זהב הרבה לעגל והיו יראים שמא לא יקובל ברצון מנחתם לכך היו מערבים נדבתם עם נדבת הנשים שהן לא נתנו כלום לעגל כמ"ש רז"ל כדי שיקובל אגב של נשים:באו עם הגברים כדי שבערבוב התרומה ייתקן לגברים חטא העגל,כי ה' יעדיף תרומת אלו שלא חטאו.                אור החיים- סידר הכתוב דרגות המתנדבים בעם,וראשון בקודש התחיל "ויבואו האנשים על הנשים", פירוש מה שעל הנשים,תרומתן מעולה מכל התרומות לכן קדמה תרומתן. כל נדיב לב הביאו אותם. ההפרש בין ידבנו לבו לנדיב לב, כי ידבנו לבו יאמר על כל אשר יתנדב מלבו-כפי יכולתו, אבל נדיב לב יאמר על לב נדיב, והוא הרמוז באומרו אשר נשאו לבו, כי מי שלבו נדיב יתנדב יותר מהיכולת, ולא יקפיד על החסרון, כי שמח בנתינה יותר מהקנין אצלו.

פרשת שמיני - בקרבי אקדש

בפרשת שמיני סוף סוף לאחר הכנות רבות כל כך ,אנו מיישמים את העשייה במשכן.זוהי הפרשה השמינית העוסקת בענייני המשכן-שם הפרשה "שמיני" מרמז על כך.1.תרומה 2.תצוה 3.כי תשא 4.ויקהל 5.פקודי 6.ויקרא 7.צו 8.שמיני.אנו למעשה רק כאן מבצעים בפועל ומקיימים את תפקידי המשכן וכליו .את מעשה הכהנים את ענייני הקרבנות ואת יתר תפקידי המשכן.היום המיוחל הגיע ,לאחר הכנות רבות כל כך,כפי שהדגשנו קודם.היום השמיני הנחשק בא,ואנו נתקלים במוות טראגי.מותם של שני בני אהרן הגדולים,שהיו נחשבים מעין יורשים למשה ואהרן."וַיּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדּם אַהֲרן"(י:ג). מהפסוק נראה שמעשה כזה טראגי היה צפוי מראש-"הוא אשר דיבר ה'".היכן נאמר דבר זה קודם?                                                          רש"י הוא אשר דבר וגו' - (זבחים קטו) היכן דבר? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט) לא בכבודי אלא במכובדי .א"ל משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (ת"כ וי"ר):                       וידם אהרן - קבל שכר על שתיקתו ומה שכר קבל שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין:בקרובי - בבחירי:ועל פני כל העם אכבד - כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס אם כן באלו כ"ש ברשעים .מדוע רש"י פרש וידום אהרן קודם בקרובי-שלא כסדר הפסוק?כדי להודיע למה שתק אהרן לפי שהיה שומע שבניו היו יראי שמים וקרובים ומיודעים להקב"ה לכך שתק, וכן הוא במדרש רבה. (גור אריה):זכה בכפליים :א. מפני שתיקתו זכה ששמע מפי ה' מה שלא זכה עד עתה ששלושה עשר דברים נאמרו למשה ולאהרן וכנגדן שלש עשרה מיעוטים ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. ב.ועוד זכה שנאמרה לו לבדו ולא נשתתף עם משה.כלומר עד הזכות של "וידום", מפני זכותו של משה זכה אהרן לשמוע מפי הגבורה:ראב"ע-הוא אשר דבר ה' לאמר, כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו.רש"י והראב"ע הולכים בדרך הפרשנית המנמקת ,כי היה פסוק מפורש קודם.הפסוק -"ונקדש בכבדי" ממנו נגזר ,לא בכבודי אלא במכובדי-כלומר דרך הריגת מכובדי ה' ,יתקדש שמו של הבורא.                                                                   רמב"ן אין צורך לנמק מתי ה' דיבר, כי דבר השם, גזרותיו ומחשבותיו ועניין דרכיו, והדבור יאמר בכל אלה,כגון: דברתי אני עם לבי (קהלת א טז) חשבתי מחשבה זו. והנה אמר משה, המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו, בקרובי אקדש, שלא יהרסו אל קדושתי, ועל פני כל העם אכבד, שיהיו נוהגים כבוד במשכני:רמב"ן הולך בדרך פרשנית שאינה מחייבת למצא פסוק המנמק את דברי ה'.כי כל ענייני ה' מוזכרים בדרך דיבור על מנת לקרב את הדברים לשכלנו.אין הדבר מחייב למצא פסוק מפורש המציין היכן נאמרו דברים אלו.                                                                                           רשב"ם שכן אמר לי הקב"ה "והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו." הא אם לא יצא קודש. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכך אל תניח העבודה שאתה כהן גדול ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך: ועל פני כל העם אכבד - זהו כבוד השכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו: וידום אהרן - מאבלותו ולא בכה ולא התאבל כעין הציווי ביחזקאל " האנק דום מתים אבל לא תעשה". אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות.המקור לדברי ה' הוא בעתיד בציוויי הכהנים.כלומר פה אנו נאלצים להשתמש בכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה,על מנת להסביר את הדיבור.דהיינו שהפסוק אמנם נכתב בסדר התורה מאוחר יותר,אך נאמר קודם למקרה.                                                                                                 אור החיים- דיבור זה נאמר למשה בסיני ולא ידעו עד שבא מעשה לידו.כיון שמתו,אמר לו משה לאהרן לא מתו בניך אלא בשביל קדושת שמו של מקום שנאמר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, כיון ששמע אהרן שבניו ידועי המקום הן שתק ונשארו הדברים בלבב משה סתומים עד שעת מעשה, והבינם, ואמר הוא אשר דבר ה' אלי, ומה דבר ונקדש בכבודי:מעשה זה שארע נאמר לו למשה בסיני .כלומר דברים שנאמרו למשה בתורה שבעל פה-לכן לא נכתבו.כיון ששמע אהרן ,שמשה נאמר לו דיבור זה והתקיים בבניו,שתק.העמק דבר-בכיה על המת - מצוה,ומי שאינו בוכה על קרוביו ה"ז מגונה. כבוד המת הוא עניין גדול שדוחה לאו דטומאת כהנים. אבל בזה העניין שהודיע משה אשר מיתתם הוא לתכלית כבוד ה' וישראל, א"כ אין לאהרן לבכות. והרי זה דומה לאב שנוטל בגד בנו לדבר הכרחי ואם הבן יבכה ויצטער יהא גורם צער לאביו. משא"כ אם מראה פנים צהובות ה"ז עושה בזה נ"ר לאביו במה שהראה כי רצון אביו זהו רצונו.אבל ראוי היה לכתוב וישמע אהרן, כלומר ששמע והבין אשר לפניו. אבל וידם משמעו ,שלא בכה אבל לא קבל בשמחה דברי משה כראוי לאהרן קדוש ה'. אבל לא משום מיעוט חסידות ח"ו אלא משום שהבין שיש בזה דברים בגו בנוגע לחטא העגל. לסיכום:הפרשנים הראו לנו את הצדדים השונים של דברי ה'. הן:שהדברים נכתבו בעבר,הן שנכתבו בהמשך בבחינת אין מוקדם ומאוחר בתורה,הן שנאמרו בתושב"ע.לכולי עלמא מצאנו גדולתו של אהרן,שקיבל את מעשי ה',ללא פקפוק.יהי רצון שנלמד גם אנו יראת שמים ,מעין זו.

פרשת בהר - בהר סיני ענין שמיטה

פרשתנו מתחילה בתאור ציוויו של משה בהר סיני .הנושא המדובר הוא נושא ביאת הארץ המוביל למצות השמיטה. וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (כה:א,ב).אחת השאלות הידועות,שזכתה להיות פתגם נפוץ. מה עניין שמיטה לעניין הר סיני? והלא נאמרו כל המצות מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני (תורת כהנים). עדיין יש מקום לשאלה,למה לא לימד זה אלא במצווה זו,מצות השמיטה בדווקא ולא במצוות אחרות? להלן נביא כמה הסברים מפי המפרשים:

רש"י לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב למדנו שכללותיה ופרטיה כולן נאמרו מסיני. ובא הכתוב ולימד כאן על כל דיבור שנדבר למשה בסיני שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב. מפה למדנו כי השמיטה ,ועניין ארץ ישראל.דווקא לא הוזכר בספר דברים, למרות ההקשר המתבקש. ללמדנו שכללי ופרטי המצוות נאמרו כולם בסיני, לכן לא ניתן יותר לחדש מצוות.

רמב"ן סוף סיפרא "אלה המצות, אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה - אשר צוה ה' את משה, כדאי השליח לשולחו, אל בני ישראל, זכות ישראל גרמה בהר סיני, שכולם נאמרו מסיני". פירוש "בהר סיני" בעלותו שם לקבל לוחות שניות:כי כשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות כאילו נתבטלה הברית ההיא אצל הקב"ה. וכשנתרצה הקב"ה למשה בלוחות שניות ציווהו בברית חדשה ..וכאשר השלים אמר להם עוד צווה אותי השם בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצוה והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה: לא הוצרך עתה שיזבח כבראשונה, אבל קבלו עליהם הברית הראשונה באלות ובקללות אלה. וזה טעם "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני" (להלן כו מו), כי הוא הנותן להם בברית הזאת כי מחל להם על פי התנאים האלו .ואמת אמרו שבתנאי הארץ השמיטה והיובל כאשר יזכיר בתוכחות, ועל זה נתפרשו בברית הזאת השנית:כלומר מצווה זו של השמיטה היא בהקשר של לוחות השניות,בהם נכרתה הברית עם ה' בצורה מחודשת. לכן אחרי פרשת בהר באה פרשת בחוקותי עם התוכחות. אלו נועדו להיות תנאי הברית המחודשת, בהם ארץ ישראל היא הפרס לשומרי ברית ה', או העונש או העונש למפירי הברית.

אור החיים  א.לומר כי מחמת הר סיני פירוש מה שקיבלו בו היא שנגמרה המתנה, עבור התורה נתן ה' את הארץ: ב.עוד על פי הגמרא ע"ז(כ.) והרמב"ם בפרק ג' מהלכות זכיה (הלכה יא) " אסור לתת לגוי מתנת חנם". ישראל קודם שקבלו התורה דינם כגוי, ואחר קבלת תורה יכול ליתן להם, לזה אמר בהר סיני שבזה יוכל לומר אשר אני נותן לכם:

כלי יקר כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל מ"ט יום מן פסח עד עצרת, נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמשים שבו נתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל לקרא דרור וחפשי לכל ישראל חירות על הלוחות ועל ידי קול השופר של מתן תורה, באותו זמן הגיד הקב"ה למשה עניין השמיטה והיובל לומר שבמספר שבעה ובמספר מ"ט אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אווירא דא"י מחכים ואין תורה כתורת א"י, והר סיני. על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר מ"ט שנה וכן במספר ז', או כדי לעשות זכרון למעמד הר סיני בקריאת דרור והעברת שופר מצורף לשאר טעמים שיש למצוה זו, על כן נאמר בהר סיני:

שפתי כהן בהר סיני הוא הדיבור, לפי שבפרשה זו מודיע מה שיהיה להם לישראל אם ישמרו השבתות שמצווה גוררת מצווה שבשמירת שבת בראשית יזכו לשבת עליון. וזהו אומרו והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, הארץ היא ארץ החיים הוא עולם הבא עולם שכולו שבת, וזהו אומרו למשה כל המעלה שזוכין לה ישראל היא בהר סיני, בשביל עמידתם בהר סיני .

לסיכום: ראינו כי במצוות השמיטה ניתנו כלל ופרט וכלל בצורה ברורה בהר סיני. כך ניתנו גם כל המצוות הן בשיטה של כלל ופרט וכלל והן במיקום היחיד לנתינת התורה והוא בהר סיני. אשר על כן לא ניתן לשום נביא רשות לחדש אף מצווה, כיוון שהתנאים הללו יהיו חסרים. למדנו כי השכר והעונש על דברי הברית יהיה דרך ארץ ישראל. בנוסף ראינו כי רק על ידי קבלת התורה ועבורה התורה, יצאנו מתורת גויים, כך שניתן לתת לנו מתנה, והיא ארץ ישראל. כשם שספירת ארבעים ותשעה יום הובילה ליום החמישים הוא מתן תורה. כך ארבעים ותשע שנים בארץ מובילות לקדושת היובל. דרך ספירה זו יש תחנות של שביעית, המזכירות לנו את ערך השבת וקדושת השבת. נמצאנו למדים כי במצוות השמיטה טמונים יסודות הדת, וראוי לבעל נפש להגות בכך.

פרשת בהעלותך - ענו מאוד

תכונת הענווה היא המשובחת שבתכונות, לכן זכה האיש המובחר של המין האנושי,להתכבד בה.לא לחינם הוכתר אבי הנביאים בכתר התכונה הזו.יתר על כן זוהי המידה בה הוא מתואר  שהוא המעולה מכל בני האדם. כך נאמר בו:" והָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמה" (יב:ג). כל בעלי ספרי המוסר ללא יוצא מן הכלל מדברים בשבח הענווה,ומציינים את יתרונותיה.יש לציין כי תכונה זו קשה ביותר להשגה ,כי היא דורשת חשיבה נכונה כדי להתנהג במידה זו.כמו כן מידה זו מורכבת ופנים רבות לה.לכן נביא את דברי גדולי ישראל, כדי להתבונן כיצד רואים הם את תכונת הענווה, המשתקפת במשה רבנו.

הרמב"ם פרוש המשנה (אבות ד, ד) - "עקב ענוה יראת ה'" כלומר שיראת השם תמצא בשולי הענווה א"כ הענווה גדולה מן החכמה הרבה.ואמרו (מגילה לא:) דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו. ויש לך ללמוד ממשה רבנו ע"ה אשר נשלמו בו מעלות השכליות ומעלות המידות כולן מכוונות למדרגת הנבואה אב בתורה אב בחכמה אב בנבואה, ושבחו השם יתברך על כל אדם במידת הענווה,ואמר והאיש משה עניו מאד מכל האדם,ואמרו מאד מופת לרוב ענוותנותו והטייתו לצד הקצה האחרון וכן תמצאהו אומר ונחנו מה.

רמב"ן וטעם להגיד כי השם קנא לו בעבור ענוותנותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע. ור"א מפרש ואמר כי הוא לא היה מבקש גדולה על שום אדם, ולא יתגאה במעלתו כלל אף כי על אחיו, והם חוטאים שמדברים עליו חנם.אבל בספרי-רבי נתן אומר אף בפניו של משה דברו בו שנאמר וישמע ה' והאיש משה עניו מאד, אלא שכבש משה על הדבר יזכיר ענוותנותו שסבל ולא ענם, והשם קנא לו.

רבי יוסף בכור שור כי הייתה מלכת הכושים, והיה משה מלך בכוש ארבעים שנה, ואף בזאת היה עניו, שלא היה תובע עלבונו ולפיכך תבעו הקב"ה.                                                                 

דעת זקנים   אותיות של ענו בקריאתן עי"ן נו"ן וא"ו תמצא שהוא עולה רמ"ח אברים.            

הרא"ש חסר יו"ד שני מדרשים סותרים: האחד- משום הענוה שבו החסיר י' לכן ה' הוסיף לו "מאוד". השני- מידה כנגד מידה- משום שבצור אמר נוציא לכם במקום יוציא, כיון שחיסר י' חיסר ה' ממנו י'. 

אור החיים כתבנו שדברו בפניו נתן הכתוב טעם שהוצרך ה' לעשות כל האמור בעניין, מטעם כי האיש משה עניו מאוד, ולצד ענוותו נמנע מהשיב להם התשובה המתחייבת לבא בענין, כדי שידעו ההפרש שבין נבואת משה לשאר נביאים: הנימוק מדוע משה לא השיבם תשובה: כי אדם שבדעתו הוא למטה ח"ו מכל האדם אשר על פני האדמה, איך ישוער שיאמר תשובה שיצא ממנה שהוא גדול מכל הנביאים, ולזה בא מאמר מה' והשיבם.

הכתב והקבלה ישנם כמה סבות גשמיות הגורמים כניעה ושפלות לאדם, כגון: חלישות כוח הגוף או פגעים או עניות עד שהוא מצטרך לבריות, המעצבים את הרוח ומשברים את הלב ומכניעים אותו.כל אלה לא היו במשה, אבל מדעתו ורצונו התנהג בדרך ענוה, ואף שלא היה נעלם ממנו סגולותיו היקרות, ידע שהוא אב לחכמים ולנביאים, בכל זה היו כל הפחותים ממנו נחשבים מאד בעיניו, העביר זכרון סגולותיו ומעלותיו הנפלאות מנגד עיני לבו והטה עיניו לטובת כל זולתו, ונפש כל אחד מישראל היה יקר בעיניו יותר מנפש עצמו, עד שבחר להמחות מספר החיים למען הציל נפשות ישראל, וזה הפלא ופלא ומעלה שאין אחרי' עוד נקרא כאן בתואר איש, ובמקום אחר בתואר אדם, כמאמרם (במדרש קהלת) אדם אחד מאלף מצאתי, אדם זה משה שבא לאלף דור, כי מצד בריאת מזג טבעו היה נוטה לרע יותר מ-לטוב, והוא תאר אדם, אמנם הוא זיכך וטיהר חלק חומריותו כ"כ עד שנתהפך בו לטבע שני להיות נטיית חומריותו רק לטוב, והוא תאר איש.

העמק דבר לא משום משה וצערו ענה ה'- אלא משום שנוגע לעיקר התורה לדעת כח מעלתו של משה שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם. משמעות עניו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו.           אשר על פני האדמה: טעם א'- פי' מי שאינו תובע בעצמו עלבונו וצערו, הקב"ה תובע עלבונו. טעם ב'-  המבזה חברו עיקר כוונתו שיהי' חברו שומע ומצטער. כדאי לו להתבזות רק כדי לצער את חברו. אבל אם חברו עומד ושוחק מדבריו ואינו מראה שום צער. הרי נשאר מבוזה בחנם ושותק ואינו מוסיף לדבר עוד.כי אם יכעס ויחוש להעדר כבודו. אז שמחת המבזה שלמה.ויוסיפו להגדיל דבריהם. טעם ג'- הצער הוא גדול אם אינו מכין עצמו לידי כך. וכל מי שחושב שלא תיגע בו רעה.מצטער יותר כשמגיע לידי כך. א"ר אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז השטן בא ומקטרג אמר לא דיין שמתוקן להם עוה"ב אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז. טעם ד'- אין אדם מתחייב לשמוע-אלא אם באמת עשה חטא. כל אלו טעמים המביאים לענווה: אבל משה- היה כאדם שאינו עוד על פני האדמה. היינו כמת שאינו יודע או שאינו מרגיש. וא"כ אינו מרגיש שום צער. במסכת תמיד -אלכסנדר מוקדון שאל לחכמים מה יעשה אדם ויחיה. והשיבו ימית את עצמו. ופי' ישפיל עצמו שלא ירגיש בצער ובהעדר הרצון והכבוד וזו הייתה מדתו של משה רבנו.

צאו וראו כמה מעלות ישנה במידה זו המובחרת. הלוואי, ונזכה לאמץ מעלה מתכונותיה המגוונות.

פרשת בלק - פרשת בלק או פרשת בלעם?

הפרשה אמנם נקראת פרשת בלק, אך אין ספק כי הדמות המרכזית היא דמותו של בלעם. כמו כן מצינו בחז"ל (ב"ב יד:) את הביטוי: "פרשת בלעם". מדוע דווקא נקראה הפרשה על שם בלק ולא על שם בלעם הדומיננטי יותר? כמה תשובות בדבר:

א. על דרך הפשט - כידוע הפרשיות נקראו על שם מילים בעלי ייחוד מסוים, הקרובות ככל הניתן לתחילת הפרשיה. לרוב אלו מילים מהפסוק הראשון, וכך זוכה הפרשה לכינוייה. לעיתים אף נמצא, כי השם נלקח מהפסוק השני. הדבר קורא כי הפסוק הראשון אינו ייחודי, וחוזר מספר רב של פעמים בתורה, "וידבר ה' אל משה לאמר".

ב. על דרך החסידות - מובא בשם ר' בונים מפשיסחא כי פעם שאל שאלה זו, מדוע הפרשה על שם בלק ולא על שם בלעם? תשובתו הייתה כי בלק היה רשע שונא ישראל מובהק, שלא התבייש בשנאתו לישראל וברצונו להשמידם. הוא לא התעטף באצטלא הומנית אוהבת אדם - כלפי חוץ, ובפנים חורש רעה תמידית. אלא היה רשע שאפשר לומר לזכותו - כי פיו וליבו שווים. לעומתו בלעם היה רשע מרושע שונא ישראל מאין כמוהו. בפרשה מנסה הוא להצטייר כירא ה', השומע בקולו. אפילו יצאו לו ברכות במקום קללות, ברכות לישראל. למדונו חז"ל כי שונא זה המתעטף ביראת שמים, הוא השונא הגדול. הוא זה המחטיא הגדול שהחטיא את ישראל בסוף הפרשה. נחש זה הוא המסוכן והארסי שבנחשים. לכן כדי ללמדנו זאת - כי מי שאחד בפה ואחד בלב - הוא הרשע האמיתי ממנו צריכים לחשוש. לכן העדיפו שלא להזכיר את הפרשה על שמו של רשע ארור זה, שהוא סמל מובהק לרשעים.

ג. על דרך הסוד -  מסביר ר צדוק הכהן מלובלין בספרו "רסיסי לילה" - "הפרשה על שם בלק לא על שם בלעם כי בלק הוא היה המתעורר בזה [וסיומה ד"בלעם שב למקומו" היינו לעמו שאין לו שייכות לישראל. אבל "בלק הלך לדרכו" הוא הדרך הנזכר בכתוב לרדוף אחר קדושת ישראל דעל כן הזנה בנות מואב כי ניצוץ קדוש דדוד המלך ע"ה היה מכשכש במעיו ולא היה מניחו לשקוט מזה] ושם של כל סדרה שבתורה כפי מה שנהגו ישראל לקרותה הוא המכוון של כל הסדרה על דרך שאמרו בשמות בני אדם וכל השמות דלשון הקודש שהוא שורש החיות דאותו דבר. מסתמא כן גם בשמות ספרי הקודש כולם וכן בשמות פרשיות התורה. ואמרו (ברכות יב ע"ב) דביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע היינו לכוונה זו שאף פושעי ישראל בכלל אחדות האומה ויש להם חלק בה' אחד ונבדלים מעמים כאמור. וחז"ל (בבא בתרא יד ע"ב) קראוה פרשת בלעם דמצד מה שנכתבה הפרשה בתורה שהוא דברי תורה ממש שהוא ההתגלות שבסוף וסוף מעשה במחשבה תחילה שורש ההתגלות נצמח מבלק. אבל חז"ל שדיברו ממנה כאילו היא חוץ מתורת משה קראוה על שם בלעם היודע דעת עליון כנזכר לעיל שהוא השגת הדעת שלא על דרך השגת משה רבינו ע"ה כלל. ומצד משה רבינו ע"ה וכל ישראל הכשרים שלא הגיעו למדרגת אין להם חלק לעולם הבא חס ושלום אין שייכות להם לזה כלל וכנכתב לעיל. ולכן זה נחשב לטורח ציבור דכלל הציבור אינם פושעי ישראל וזכרון כל פרשה זו הוא טורח להם".

אנו לומדים שלדעת ר' צדוק דווקא בלק היה אויב-ישראל יותר גדול מבלעם, ולכן נקראה הפרשה על שמו.  

אם כן מה עניינה "פרשת בלעם"?

תורת העולה לרמ"א- "אמרו (ב"ב י"ד ע"ב) "משה כתב ספרו ופרשת בלעם וספר איוב" ואמרו (במ"ר י"ד כ') לא קם בישראל כמשה עוד (דברים ל"ד י') אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, ואף שיש למדרש זה כוונות רבות, מכל מקום מורה לנו על רוב ידיעתו וחכמתו. בודאי כל ענייניו היו חכמות וערמומיות להוציא מחשבתו אל הפועל ולא עשה שום דבר במקרה רק לתכלית מה, ועל כן עלינו לבאר ענינו ומתוכו יתבאר לנו גודל חסדי ה' אשר לא אבה לשמוע אל בלעם. והנה בהיות כי פרשה זו כוללת כל חלקי החכמה, אמרו (ב"ב י"ד ע"ב) משה כתב ספרו וספר איוב ופרשת בלעם, להורות כי כל החכמות הנגלים בספר איוב, שידוע שמגלה סודות מעשה בראשית ומרכבה ועניני לויתן, דברים שהן כבשונו של עולם ונאמרו על ידי השם יתעלה בעצמו כמו שנמצאו במעשה השם את איוב, וכן פרשת בלעם שנכללו בו כל החכמות ונאמרו דרך נבואתו כשהיה גדול, ואמרו שמשה כתב הכל, כי הכלל הוא התורה בה נכללו כל החכמות".

הר"י מיגש- "פירוש, אותה פרשה שנתנבא בה בלעם על ישראל "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב" נקראת פרשת בלעם, כי נבואת בלעם היא, משה כתבה עם ספרו שהיא התורה".

חידושי אגדות למהר"ל - "משה כתב ספרו ופרשת בלעם, וקשה והלא פרשת בלעם בכלל תורת משה הוא? ויראה לי שבא לומר כי משה בנבואתו הסכים על כל נבואות בלעם. שכך היה לו מפי הקב"ה, ולא תאמר שכתב משה בתורה שכך אמר בלעם אבל לא הסכים משה בנבואה, שכך נאמר לבלעם מפי הש"י. ולכך אמר שכתב פרשת בלעם שכך נאמר לבלעם מפי הש"י. ועוד שלא תאמר אע"ג שכתב מרע"ה נבואת בלעם בתורה, כיון שהיא נבואת בלעם אין זה תורה, כי מה ענין נבואת בלעם לתורה שהיא נבואת מרע"ה, ועל זה אמר משה כתב ספרו ופרשת בלעם וכמו שספרו תורה כך פרשת נבואת בלעם תורה והכל אחד".

נמצאנו למדים כי נבואתו נאמרה בכח הנבואה העליונה השמורה למשה, לכך זכה שיכתבו דבריו.  

פרשת ואתחנן - שמירת הגוף והנפש

נצטווינו בפרשה על השמירה המיוחדת -להישמר מאוד:הן הציווי "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" והן הציווי "ונשמרתם מאוד לנפשתיכם" .כמו כן הציווי "ונשמרתם" נאמר פעמיים בכל התנ"ך כולו.הפעם היחידה בתורה נאמרה בפרשתנו -ואתחנן,ופעם נאמרה בספר יהושע.פעם אחת נאמר על ידי משה רבנו,ופעם שניה נאמר על ידי תלמידו יהושע בן נון.הציווי הראשון:משה אמרו טרם מותו בעבר הירדן-לפני עבור בני ישראל אל הארץ.ציווי זה מבקש לשמור את ישראל ,כדי שחס וחלילה,לא יתקלקלו. הציווי השני:אמרו יהושע אף הוא טרם מותו והוא חלק מצוואתו של יהושע את העם.מטרת הציווי הוא גם כן לקחת אחריות, ולהישמר מפני הסכנות המתרגשות לבא.

להלן דברי משה(דברים פרק ד)  בפרשה והקשר הפסוקים בו ציוויים אלו נאמרו:הציווי "ושמור נפשך מאד",קודם לציווי "ונשמרתם".בין שני הציוויים מצויים עשרת הדברות, מלווים באזהרה מלפניהם ובאזהרה לאחריהם.לאמור כי לעולם לא ישתנו ,ואין רשות לאדם אפילו נביא לשנותם.(ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ:(יג-טז) ויַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים:וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה:

אור החיים שמות(כב:יד) "אם בעליו עמו לא ישלם" -כלומר אם הבעלים מצויים השואל פטור. האם נשפטה בדין זה לעולם הבא, כשיבוא בעל הפקדון הוא אדון העולם, אשר הפקיד הנפש ביד האדם לשמור, (דברים ד ט) ושמור נפשך מאד, כשיבא לתבוע פקדונו מכל אחד.ובעמוד בעל הפקדון ויטעון טענה הנשמעת, תן לי הנפש כמו שנתתיה לך, האם יכולין הנפקדים ליפטר בטענת בעליו עמו? כי אמרו ז"ל (ב"מ צז) אפילו אמר לו השקיני מים ושאל ממנו חפצו הרי זה שאלה בבעלים, והוא הדין כל השומרים. הן האדון קדם לזון ולכלכל מיום היות האדם, והוא הנופח באף האדם נשמת חיים, ומתעסק בצורכי אדם, מלבד אשר יעשה לכללות העולם, מחדש בכל יום מעשה בראשית, לזה יקרא בעליו עמו מתחילה ועד סוף, והרי שומרי הנפשות פטורים, הגם שלא ישיבו הנפש כמו שנתנה? משתי סיבות לא יפטר בטענה זו. א.כי כאן פירש בפירוש שיתחייבו השומרים, וכל תנאי שבשמירה קיים. והטעם כי כל תנאי שבממון קיים. ב. כי שופטי ארץ לא ישפטו כל החיובים, אלא מעט מהרבה, וכל המשפטים, השופט כל הארץ ישפוט בצדק, ומי יאמר כי הפושע בנכסי רעהו והוא בבעלים, שלא ישפטהו השופט כמו שהוא שופט כמה וכמה שפטורין בדיני אדם, וחייבים בדיני שמים.                   רש"י כשלא תשכחום,ותעשום ,תחשבו חכמים ונבונים,אם תעוותום משכחה תחשבו שוטים.       רמב"ן מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד,שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם .ופירש הטעם כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו:קודם הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אע"פ שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים, אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק, לא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו היודעים בשקריו: "וגם בך יאמינו לעולם", כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו. אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שספרנו להם .      כלי יקר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו'. השמר לך ר"ל שמירת הגוף ולא הזכיר בו מאד כמו בשמירת הנפש אשר בשמירתה צריך האדם להזהר ביותר מבשמירת הגוף לכך אמר ושמור נפשך מאד: רבנו בחיי אחר שאתם יודעים בבירור שלא ראיתם שום תמונה מעתה יש לכם להזהר שלא תעשו שום תמונה שום פסל שהוא דבר הנפסל ולא תמונת כל סמל, כאומות שהם עובדים ומשתחוים לאיזו בהמה וחיה שהוא פוגע ראשונה בתחילת היום.רבי יוסף בכור שור אע"פ שאני מזהיר אתכם מאד שלא תשכחו, השמרו בנפשכם שלא תחייבו את נפשכם לומר - מאחר שהוא מזהיר עלינו כל כך שלא נשכח, נעשה לנו תמונות להזכיר ולהיות לזכרון, כי אין זה זכרון, שהרי לא ראיתם כל תמונה, שאינו לזכרון כי אם להשחתה, אבל בלבך יהא שמור:

פרשת כי תצא - ביומו תתן שכרו

פרשתנו פרשת כי תצא משופעת במצוות ,כמדומני כי זוהי הפרשה עם מספר המצוות הגדולה מכולם. ספר החינוך מונה עשרים ושבע מצוות עשה וארבעים ושבע מצוות לא תעשה,סך הכל  שבעים וארבע מצוות -מספר עצום ורב.

מספר מצוות נוגעות בהלכות פועלים והיחס אליהם .מהם הזכויות והחובות הן של הפועל הן של בעל הבית.

אנו ניגע במצות ביומו תתן שכרו-זאת המצוה המחייבת תשלום שכר הפועל בזמן."בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חטא"(כד:טו)

למעשה הרחבה בעניין מצוה זו מפורשת בתורה גם בספר ויקרא בפרשת קדשים,חכמים אמרו שהעובר על כך עובר בכמה לאוין.

רמב"ם הלכות שכירות (יא:א-ג)מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר ביומו תתן שכרו וגו', ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל"ת שנאמר ולא תבוא עליו השמש ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם, אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים חייב ליתן בזמנו ואם איחר לאחר זמן עובר בל"ת, וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחרו אינו עובר בל"ת.

כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום לא תלין פעולת שכיר ומשום לא תבא עליו השמש ומשום ביומו תתן שכרו, אי זהו זמנו שכיר יום גובה כל הלילה ועליו נאמר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ושכיר לילה גובה כל היום ועליו נאמר ביומו תתן שכרו, ושכיר שעות של יום גובה כל היום ושכיר שעות של א לילה גובה כל הלילה, שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל (אותו) הלילה.

הוא הדין לימינו אנו פסקי דין - ירושלים דיני ממונות (א :קכב) חובת התשלום לשכיר בזמנו מפורשת בתורה כמה פעמים, ויש בה מצות עשה ומצות לא תעשה. מצות עשה ככתוב בדברים כד טו: ביומו תתן שכרו. במצות לא תעשה ככתוב ב-ויקרא יט יג: לא תלין פעולת שכיר אתך, וכן בדברים שם: לא תבא עליו השמש. וכל מי שאינו משלם שכר שכיר בזמנו הרי הוא בגדר כובש שכר שכיר ששנינו עליו בברייתא (ב"מ קיא.) מכאן אמרו כל הכובש שכר שכיר עובר בחמישה שמות הללו, משום בל תעשוק את רעיך (ויקרא יט יג), ומשום בל תגזול (ויקרא שם), ומשום בל תעשוק שכר עני (דברים כד יד), ומשום בל תלין (ויקרא יט יג), ומשום ביומו תתן שכרו (דברים כד טו), ומשום לא תבא עליו השמש (דברים שם). וראוי לציין מה שכתב בעל הטורים עה"ת דברים שם: ולא תבוא שלושה דין, "ולא תבא דמעתך" (יחזקאל כד טז), "לא תבוא עלינו רעה" (מיכה ג יא), "ולא תבוא עליו השמש" (דברים שם), כדי שלא תבוא דמעתך, פירוש, שלא יבכה עליך שאין לו מה לאכול, ולא תבוא עלינו רעה, שאם לא כן יקרא אל ה' ויבא עליך רעה. בימים ששלטה ההלכה בישראל, מעביד שלא שילם לשכיר בזמנו, מלבד העונש הצפוי משמים, היה כח בידי בית הדין לאלץ את המעביד לשלם כמו בכל חיובי ממון, וגם כדי לכוף על קיום המצוה ואי עבירת הלאו, ועכשיו שלא זכינו, אמנם מאמינים בני מאמינים אנחנו שהעונש צפוי לבוא משמים, אבל לבי"ד אין דרכי אילוץ אלא על סמך קבלת הסכם בוררות של שני הצדדים, ואף זאת, רק ע"י ההוצאה לפועל, עם כל המגבלות הכרוכות בכך.

שו"ת מנחת יצחק (ט:קסט)הקשו הראשונים מדוע נאמר "דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא" הרי הפסוק אומר" ביומו תתן שכרו "? התירוץ הוא כיון שנתינת התורה הייתה ע"י שליח ע"י משה רבינו.כלומר התורה ניתנה לנו דרך שליחותו של משה.במקרה שהפועל נשכר על ידי שליח,בהלכה נפסק :כי בעל הבית השוכר פועל בעקיפין דרך שליח אינו מתחייב במצווה זו. כלומר:שכרו ע"י שליח אינו עובר על בל תלין פעולת שכיר. לכן פירשו במדרש שכל מה שישראל ניזון בעוה"ז אינו אלא בשביל אמונה דהיינו אנכי ולא יהי' לך .. מפי הגבורה שמענו. כלומר מכוח שתי מצוות ששמענו ישירות מהקב"ה-בהם ה' משלם לנו שכר יומי,מכוחם בלבד אנו ניזונים בעולם הזה.בנוסף מובא במדרש : שהכריח הקב"ה אותנו ע"י כפיית ההר שלא תסור ממנו לעולמים. באונס כתוב "לא יוכל לשלחה כל ימיו" . נמצא שמצוות עשה זו" ולו תהי' לאשה" הייתה מפי הגבורה ולא ע"י שליח כיון שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית. א"כ במצוה זו מגיע לנו - שכר של ביומו תתן שכרו .

מדוע לא בקשו שכר עוה"ב הרי אמרנו שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב? וגם אשר אנכי מצוך היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם אלא למחר לקבל שכרן לעוה"ב? הסיבה מטעם" אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא שלא לקבל פרס". לכך יפה בזה לומר- מצות לאו להנות נתנו,בעולם הזה.

פרשת לך לך - נסיון הליכת אברהם לארץ

פרשת לך לך מתחילה בציווי ה' לאברם,על הליכה אל הארץ אשר יראהו ה'.ה' מבקש ממנו לעקור מארצו וממולדתו,ללכת אל הלא נודע." וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"(יב:א) לקראת ההליכה לארץ מקבל הבטחות רבות מה' בתמורה להליכה זו.  רש"י ויאמר ה' אל אברם לך לך להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים.מארצך וממולדתך - הלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן, אלא כך אמר לו הקב"ה, התרחק עוד מבית אביך.

חז"ל מזכירין שבחו של אברהם שעמד בכל הנסיונות.וכך מונה המשנה עשרה נסיונות שעמד בהם אברהם אבינו.משנה מסכת אבות(ה:ג) "עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשלום"פרוש המשנה להרמב"ם- עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו - העשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו כולם דבר הכתוב. הראשון הגרות באמרו יתברך לך לך מארצך וגו'. ברטנורה- עשרה נסיונות - א' אור כשדים שהשליכו נמרוד לכבשן האש. ב' לך לך מארצך. ג' ויהי רעב. ד' ותוקח האשה בית פרעה. ה' מלחמת המלכים. ו' מעמד בין הבתרים שהראהו שעבוד מלכיות. ז' המילה. ח' וישלח אבימלך ויקח את שרה. ט' גרש האמה הזאת ואת בנה. י' העקדה:הרמב,ם מונה ניסיון זה ראשון הברטנורה מונה ניסיון שני.

אנו רואים כי הליכה זו לארץ כנען,נחשבת מהניסיונות הגדולים שנתנסה בהם אברהם אבינו.לכאורה קשה להבין מהו הניסיון.הקושי הוא בשני מישורים:במישור הראשון-ה' היה צריך להבטיח לו הבטחות רבות של שכר,בכל המישורים: הן הגשמי ,הן בבנים ובהקמת עם,הן בהאדרת שמו,הן ברוחני.  במישור השני-העקירה לכנען כבר החלה על ידי תרח אבי אברהם,שעקר מארצו וממולדתו כשדים לקראת ההליכה לארץ כנען. "ויִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (יא:לא).כלומר תרח ללא בקשה מה' וללא הבטחה לשכר עתידי עקר את משפחתו ללכת ארצה כנען?היכן נמצא ניסיונו של אברהם,אם אביו כבר יזם את כל זה לבדו?היכן היא עקירת אברם ממולדתו,כשהוא מצוי בחרן?                                                        

נראה כי על קושי זה האבן עזרא תירץ :כי הציווי לאברם קדם ליציאת אברם ואביו מאור כשדים. ראב"ע וכבר אמר השם אל אברם לך לך מארצך, כי הדבור הזה היה בעודנו באור כשדים, ושם צוהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו אשר שם.הרמב"ן מקשה עליו כי הפסוק מתאר את יזמת תרח.      הרמב"ן כי חרן היא ארצו, ושם מולדתו, והיא ארץ אבותיו מעולם, ושם נצטוה לעזוב אותם . וטעם להזכיר "ארצך ומולדתך ובית אביך", כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו, ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה.רמב"ן (יא:כח) .והעניין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת, ואני מבאר אותו - אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם והכתוב אמר ויגד לאברם העברי (להלן יד יג), לא הכשדי, וכתיב (יהושע כד ב) בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ומלת מעולם תורה כי משם תולדותיו מאז, וכתיב (שם ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וראיה לדבר, כי נחור בחרן היה, ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער, והכתוב ספר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו, אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים: אבל באמת ארץ מולדתם ארץ ארם היא בעבר הנהר, והיא מנחלת אבותיו מעולם.

אור החיים טעם שדיבר אליו ה' קודם הראות לו מה שלא עשה כן בכל הנבראים שני טעמים בדבר: א.כיון שהשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו , לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר:ב.בעשרה דורות שקדמוהו לא היה אדם שהכיר הבורא ודיבר אתו. לכן נהג ה' עמו בסדר זה שלא הראה שכינתו אליו עד שבחן אותו אם מקיים גזרותיו.ולאחר שקיים,והלך לו מארצו,אז נגלה אליו. אל הארץ אשר אראך - פירוש שלא הודיעו, לראות אם ימהר לעשות דבר מלך שלטון מבלי דעת המקום, וזה ניסיון מהניסיונות.  לסיכום ראינו שלושה כיווני התבוננות:הראב"ע- "אין מוקדם ומאוחר בתורה",כלומר בקשה זו של לך לך נאמרה מלכתחילה טרם שיצאו מאור כשדים,כך שהיציאה הייתה עקב רצון אברם מפני שה' ביקש ממנו .אע"פ שתלה הפסוק יציאה זו באביו,אולי ללמדנו דרך ארץ של כיבוד אב.כלומר אברם שכנע את אביו ,אך נתן תחושה כאילו רצון אביו תרח הוא הקובע.הרמב"ן-למעשה ארץ מולדת אברם אינה אור כשדים ,אלא חרן.כלומר נדדו מחרן לאור כשדים ואח"כ חזרו לחרן,כך שבקשת ה' שיצא ממולדתו נכונה היא לגבי חרן ,שהיא היא מולדת אברם.אור החיים-אברם קיבל התגלות חריגה מיתר הנבראים,לכן היה צורך להחיל את ההתגלות על מעשה כלשהו.כיון שזוהי התגלות ראשונית, לכן גם בקשה מועטת נחשבת הישג גדול של עמידה בנסיון.ראינו התבוננות מרתקת של פרשננו.ולואי שאנו ג"כ נעמוד בנסיון אהבת ארץ אבותינו.

פרשת ויצא - אחי אתה

פרשת ויצא היא המשך ישיר, למאורעות שקרו בפרשה הקודמת,פרשת תולדות. בעקבות מה שהוגד לרבקה כי עשיו רוצה להרוג את יעקב. רבקה הובילה את ההחלטה לשלוח את יעקב לאחיה לבן. ליעקב אמרה כי עשיו מתנחם להורגו,ולכן המסקנה- "ברח לך אל לבן אחי חרנה". ליצחק בחרה רבקה ,לא לספר מה מתכנן עשיו לעשות  ליעקב.לכן השתמשה דווקא בנימוק ,"קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב..למה לי חיים".הרצון של רבקה  בהימנעות בנה,מנשיאת אשה מקומית בעל ערך שווה לחייה. כלומר הנימוק לשליחת יעקב הוא הנימוק -לא לשאת אשה מבנות חת.יצחק אביו קורא לו ומצווהו "לא תקח אשה מבנות כנען".לאחר הגעת יעקב לחרן,הוא מוזמן להתארח בבית לבן אחי רבקה. לאחר שהות של חודש בבית לבן,פונה אליו לבן בזו הלשון" ויֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ: (כט:טו).

השאלות המרכזיות העולות למקרא פסוק זה:האחת- האם יעקב החל לעבוד חינם אצל לבן,אם כן מדוע לא מצאנו את הדבר מפורש במקרא?השאלה השניה -אם כבר יעקב עובד בחינם אצל לבן,מה בוער ללבן להציע לו משכורת-כידוע לכל לבן אינו חשוד ביושרה או בנדיבות יתר? 

ראשית נבחן את צורת הלשון "הכי אחי אתה" ממטבע לשון זה ומשמעותו יקל לנו להבין את השתלשלות העניינים. האם מדובר בלשון תימה ומכוון לעתיד,או בלשון ודאי ומכוון לעבר.          רש"י - סובר כי זה לשון תימה. הכי אחי אתה - לשון תימה וכי בשביל שאחי אתה תעבדני חנם ועבדתני - כמו ותעבדני וכן כל תיבה שהיא לשון עבר והוסיף וי"ו בראשה היא הופכת התיבה להבא. סובר רש"י כי לבן נקט לשון תמיהה,עם שאלה לעתיד.להלן שאלתו -עד עתה עבדתני חינם , בגלל שאתה אחי.וכי בגלל שאתה קרובי תמשיך לעבוד אותי חינם אף בעתיד?

רבנו בחיי ושפתי כהן סוברים כי מדובר בלשון ודאי עם התייחסות לעבר. אינו לשון מסופק אלא לשון ודאי, ואמר לו מאחר שאתה אחי אפילו שעבדתני חנם אין מן התימה כי דרך הקרובים והאחים עושים זה עם זה, אבל עם כל זה הגידה לי מה משכורתך.

הרמב"ן מעלה את השאלה מדוע לא נזכרת עבודתו זו של יעקב,רק מטענת לבן למדים אנו בדיעבד על עבודת יעקב.מכח תירוציו אנו עונים גם על הקושיה השניה.הרמב"ן נותן שני נימוקים לכך: א.כי מעת שאמר וישק את צאן לבן אחי אמו, לא יצא הצאן מידו כי בראותו את רחל כי רועה היא, חמל עליה שלא תשוב לרעות צאן עוד, והיה הוא רועה אותן באהבתו אותה:ב. כי לבן דבר בערמה, אמר לו מתחלה כי עצמו ובשרו הוא, ויחמול עליו כאשר יחמול האדם על עצמו ועל בשרו, וכאשר ראה שהיה יעקב מתעכב שם מתפרנס מאשר ללבן, אמר לו הכי אחי אתה ותעבדני חנם, כי ידעתי כי מעתה תעבוד אותי כי איש מוסר אתה ולא תתפרנס משל אחרים,וגם אני איני רוצה שתהיה העבודה שתעבדני בחנם בלא משכורת שלימה,והגידה לי מה תבקש אתה במשכורתך .נימוקי הרמב"ן מתרצים לנו את שתי הקושיות -הנימוק הראשון כי יעקב מיד באהבתו את רחל החל לעבוד במקומה.מתרץ הן את הסיבה מדוע לא הוגדר יעקב בתורה,כעובד אצל לבן -כיון שהתנדב מאליו להיות תמורת רחל.זו בדיוק הסיבה לקושיה השניה- מדוע הציע לבן הרמאי שכר ליעקב.הנימוק ברור-כיון שראה שהוא מאוהב ברחל, יוכל לשלם לו שכר זעום ביותר במושגי אז.כלומר ניצל לבן את התאהבות יעקב על מנת לקבל שכר מופקע תמורת ביתו. נימוקו השני -כי יעקב באמת לא עבד אצל לבן,כי האמין להצעת דודו להתארח חינם.לכן הציע לו לבן הצעה זו כי חשש ,שמא יעקב ימשיך לשהות אצלן בחינם.לכן נוח היה לו להציע שכר בנימוק ,שהוא חס על יעקב.                    ש"ך נותן נימוק מעין תרוצו השני של הרמב"ן, כי לבן ניצל את האירוח של יעקב,לגזור קופון. בשלב זה יעקב אינו אומד עדיין את ערך העבודה הקשה,נוסף על כן מכיר טובה למארחו.זהו השלב הטוב ביותר לקבל את העסקה הכי זולה. והקדים לו כן כדי שלא ישאל שכר מרובה, ולזה המתין עד שעבר חודש ימים עד שהאכילו והשקהו ונתן לו לינה, שיתבייש ולא יתבע הרבה, אמר לו יעקב לא תתן לי שום דבר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, כי היא בזויה בעיניך, ולכך עשית אותה רועה.אור החיים ממשיך בקו זהה ומציין כי מבחינה טקטית ,זהו הזמן ללבן לצאת ברווח הגדול ביותר.כי ידוע בעבודות מעין אלו, כי יש שכר קבוע אם לא התנו מראש אחרת.לכן מיהר לבן לסגור עסקה נמוכה יותר,כי כל תנאי שבממון קיים (ב"מ צד). כתב הרמב"ם "שכל שלא התנה הרועה עם בעל הבית יטול שכרו בחלק הפקדון שליש הריוח ובעגלים וסייחים ב' שלישים", ידע לבן כי יעקב יתבע אותו על המגיע לו בעתיד ,לכן כדי להקדים רפואה למכה,דאג לבטח את עצמו ,גם מבחינה משפטית.והוא אומרו הכי אחי אתה -ערום כמותי כדרך אומרו אחי אביה הוא וכמו שנודע לו ממעשיו אשר סיפר לו, ועבדתני חנם פירוש היאמן שתעבוד חנם, הא ודאי שתבא בטענה לבסוף ותקח מה שראוי לקחת במשפט.מפה אנו למדים כמה חשובה מידת הביטחון בה',כי גם עם ערום ביותר כמו לבן-ה' קובע דרך מי תצלח.

פרשת ויחי - אביך צוה

פרשת ויחי מספרת על ימי חיי יעקב,מאה ארבעים ושבע שנה ,מתוכם שבע עשרה שנה במצרים. בהמשך מסופר על הברכות אשר יעקב מברך את בניו,לאחר הברכות מסופר על פטירת יעקב. לאחר פטירתו נכנסים אחי יוסף ללחץ מה יהיה גורלם.כל עוד אביהם הזקן חי, חשו מוגנים מפני נקמת יוסף.כל עוד יעקב אבינו חי, יש להם תעודת ביטוח מפני נקמת יוסף השליט.מייד לאחר פטירת האב הדגול ,החלו לחשוש "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:" (נ:טו).מחשש לנקמת יוסף באו לו בציווי אביהם כי יסלח להם ,ותחת נקמתו יהפכו לו לעבדים.מייד לאחר שהתורה מתארת את חששם,מופיעה אמירה ליוסף .האחים דואגים להביע בפני יוסף, כי אביהם הגדול דאג להבטיח את שלומם.כלומר יעקב ציוה לפני מותו ,כי יוסף ימחל לאחיו על רעתם אשר גמלוהו.

וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: זהו הציווי בו הציגו האנשים את ציווי אביהם.

תשובתו של יוסף אליהם "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי "(נ: יט)

היכן מצינו שיעקב ציווה את אחי יוסף ציווי זה?

מניתוח דברי חז"ל הן במדרשים והן בתלמודים,שנביא בהמשך נראה כי הם נותנים פתרון משותף.יפה לראות את הסגנונות השונים בדרך הבאת הדברים ובהצגתם בפרשנות "אביך ציוה". יש לציין כי המכנה המשותף בפרשנות חז"ל ככל שידי מגעת,כי שינו מפני השלום.

מסכת דרך ארץ פרק שלום: רשב"ג :גדול הוא השלום שמצינו שדברו השבטים דברי בדאות כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו שנאמר אביך צוה לפני מותו לאמר, ואין אנו מוצאין שצוה לו כלום.

תלמוד בבלי יבמות( סה :) וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר "אביך צוה ..כה תאמרו ליוסף אנא שא נא ".

הדגש בבבלי הוא שמותר לשנות מפני השלום, לכן התירו אחי יוסף לעצמם ושינו כי הציווי ניתן על ידי אביהם יעקב.

תלמוד ירושלמי פאה (א דף טז ) שדיברו הכתובים דברי בדאי כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו " אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא "ולא אשכחן דפקד כלום.

מדרש תנחומא (צו סימן ז) :ארשב"ג גדול הוא השלום שהכתיב הקדוש ברוך הוא דברי' בתור' שלא היו אלא בשביל השלו', אלו הן כשמת יעקב ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף (בראשית נ) מה עשו הלכו אצל בלהה ואמרו לה הכנסי אצל יוסף ואמרי לו אביך צוה לפני מותו כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך, ומעולם לא צוה יעקב מכל אלו הדברים כלום, אלא מעצמם אמרו דבר זה, אמר רשב"ג כמה דיו משתפך וכמה קולמוסין משתברין וכמה עורות אבודים וכמה תינוקין מתרצעין ללמוד דבר שלא היה בתורה, ראה כמה גדול כח השלום,

אם נשים לב לירושלמי ולתנחומא אצלם הדגש על הכתובים שהסכימו לאמירה שלא הייתה ולא נבראה.אמירה כי יעקב ציווה ליוסף את הציווי שנאמר על ידי האחים.הכח של השינוי מפני השלום נובע מהתוקף שהתורה "שיתפה פעולה" עם אמירת האחים, שלא התבצעה בפועל.בתורה ישנו ציטוט כאילו צוואה זו התרחשה באמת.

בעקבות חז"ל הולך רש"י - שינו בדבר מפני השלום, כי לא צווה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו:

מדוע יוסף לא תמה מדוע לא ציווהו אביו באופן ישיר,כפי שציווהו "אל נא תקברני במצרים"?יתר על כן יעקב חי שבע עשרה שנה במצרים עם יוסף,למה לא הספיק יעקב לדבר עם יוסף בנושא זה? הרמב"ן נותן הסבר נפלא -הסבר זה עונה על כל השאלות ששאלנו:למעשה יעקב אבינו במשך שבע עשרה שנה לא ידע כלל כי האחים מכרו את יוסף.עדיין סבר לתומו, כי יוסף תעה בשדה וחטפו אותו מוצאיו ומכרוהו למצרים.האחים לא סיפרו ליעקב כי חששו פן יכם בשבט מוסר ,ואף יקללם ברכות ,כפי שקילל בבנים הגדולים .יוסף לא סיפר ברוב צדקותו כי לא רצה לנקום בהם ולגנותם.לכן יעקב לא דיבר עם יוסף בעניין ולא ציווה כי לא ידע בדבר זה.האחים חששו פן יבולע להם מאביהם עת יודע לא דבר המכירה.לכן התעטפו בשתיקה,ולא פנו אל אביהם שיעניק להם חסינות בפני נקמת יוסף.כששקלו במאזניים העדיפו להסתכן בנקמת יוסף העתידית ,ולא לקבל את קללת אביהם.כשאביהם נפטר נאלצו להתמודד עם הקונפליקט מול יוסף,שהיה נסתר וחבוי במשך שבע עשרה שנה.לאחר הקבורה,אז הם נאלצו לשנות בדיבורם.אמרו ליוסף, כי גילו ליעקב על המכירה לפני מותו,ויעקב ציוה ליוסף ,שלא יזיק לאחיו ולא ינקום בהם.אם נתבונן בכתובים לא נמצא בשום מקום,כי נודע ליעקב על מכירת יוסף בידי אחיו.גם בברכות יעקב לבניו- מזכיר להם את העבר ואת חטאתם. לא רואים שום אזכור בדברי יעקב על מכירת יוסף.לפי זה מדוע נזכרו בדבר רק לאחר הקבורה?

צרור המור ראו את יוסף שעמד על הבור שהשליכוהו בו וברך: ברוך שעשה לי נס במקום הזה. ראו ופחדו אולי יזכור הרעה אשר גמלו אותו.בנוסף זכות הצדיק הגנה עליהם. ועכשיו שראו שמת אביהם יראו ממה שעשו. רצו לפייס ליוסף שלא תקטרג עליהם מדת הדין, ולכן שבו בתשובה.

רואים אנו את ענוות יוסף וצדקותו-התנהגות שאחיו שבו בתשובה מכוחה.

פרשת בא - החודש הזה

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנה" (יב:ב)   ציווי זה הינו חידוש יוצא דופן בתורה ,לכן המצווה מיוחדת במינה.זהו הערך החשוב ביותר בתורה ערך נתינת המצוות לעם ישראל כעם.

רש"י בבראשית פותח את פירושו לתורה בהי לישנא - "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום (תהלים קי"א) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים. שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים. הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו":בביאורו על התורה בחר רש"י לפתוח דווקא עם הפסוק הזה מפרשת בא.כיוון ,שזוהי המצווה הראשונה שעם ישראל מצווה כעם.המצוות הקודמות שנצטווה העולם ,כשבע מצוות בני נח היו לכלל העולם כולו. המצוות שנצטוו בהם האבות היו פרטיות להם.כמו שהתורה מעידה על אברהם ,"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו"..רואים מהעבר כי המצוות היו או כלליות לכל העולם.או פרטניות לאבות . ואילו כאן לראשונה אנו רואים ציווי לעם ישראל כעם,ולא כבודדים.זהו האירוע החשוב ביותר למענו התורה הייתה לכאורה צריכה להתחיל עבורו.הסיבה לפי ר"י ,שהתורה התחילה דווקא מבראשית היא כי עם ישראל , זקוק לארץ ישראל.לכן עבור הערך שהארץ תינתן לעם ללא טענות שהם שודדי קרקעות.התורה בחרה להתחיל מבראשית, ולא מהחודש הזה..

מדוע נבחרה דווקא מצווה זו להיות המצווה הראשונה, שנצטוו בה ישראל ולא מצווה אחרת?

תאור זה של מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל מביא הרמב"ן: זו מצוה ראשונה שצוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני.        בהמשך דבריו מזכיר את החשיבות  שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא מניינם הוא שמם בחדש השלישי השני ועוד.וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד -טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל ובמגילת אסתר (ג ז) ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם) ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:מניתוח דברי הרמב"ן עולה כי חשיבות מניין החודשים ,לפי החודש הראשון ואילך.עיקרו על מנת להזכיר את גאולת ישראל ממצרים.דרך מניין החודשים זוכים ישראל לזכור את גאולתם.כפי שאנו רואים בתחילת מתן תורה,הדיבור הראשון "אנוכי ה'..אשר הוצאתיך מארץ מצרים"-כלומר רואים עד כמה חשוב ,זיכרון הגאולה.עד שה' בכבודו ובעצמו בדיבר הראשון מתאר עצמו ,כמוציא ישראל ממצרים.בדרך אגב מזכיר הרמב"ן ,מדוע לאחר גולת בבל -שינו את שמות החודשים לשמות פרסיים.כי זה מציין את גאולתם השניה.כדרך שעם ישראל ציין את גאולתו הראשונה ממצרים,כך ציינו עולי בבל את גאולתם השניה .

 רש"י אצלנו: החדש הזה - (מכילתא ש"ר) הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהי' לך ר"ח ואין מקרא יוצא מידי פשוטו על חדש ניסן אמר לו זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים שיהא אייר קרוי שני סיון שלישי: בהתבוננות ראשונה רש"י אצלנו בפרשה לכאורה ,אינו מתעניין בראשוניות המיוחדת של ציווי זה.ראשוניות הציווי נימק אותה רש"י בתחילת התורה,כערך עליון,ברמת המאקרו.ואילו כאן ירד לבאר את הפסוק ברמה המקומית ,ברמת המיקרו.בהתבוננות לעומק ניתן לראות, כי מצווה זו,יש לה ערך מיוחד בפני עצמה. מדוע צריך להראות למשה באצבע לבנה בחידושה,דבר פשוט שקל מאוד לתיאור מילולי?                                                                     נראה לומר: ההבנה כי מימד הזמן נקבע על פי הראיה הינו מושג קשה מאוד,למי שהורגל לחשוב על מימד זה באופן שונה.לכן הקביעה שאנו ישראל קובעים אותו ,והוא אינו נקבע מאליו ,כמו שהורגלנו לחשוב.זהו דבר בלתי נתפס,לכן היה צריך להמחיש לו כיצד הדבר אפשרי.מכאן נובעת ההבנה,למה מצווה זו היא ראשונה,לעם ישראל.מצווה זו באה להמחיש ,כי עם זה הוא עם הקודש.ה' נתן לו את הסגולה להכתיב את השפע בעולם.שפע הבא מכוח קיום המצוות על ידי ישראל.דרך מצווה זו מחלחלת ההבנה כי העולם ,מוכתב על ידי הבורא יתברך.דרך עשיית המצוות ה' מבטיח לנו כי העולם יונהג בחסד וברחמים.לכן מצווה זו היא מצווה יסודית באמונה.

פרשת תרומה - תרומה יד בנו לבו

פרשת תרומה-פותחת נושא מרכזי-המשתרע על כמחצית ספר שמות- את עניין המשכן,דרכו ה' רוצה לשכון בתוך בני ישראל.תהליך תכנונו ובנייתו מתרחש בחמש פרשות ומסתיים בסוף ספר שמות.החל בפרשת תרומה ובהמשך בפרשת תצוה,ובפרשת כי תשא:שלוש פרשיות -המתארות כיצד יתנהל מעשה המשכן.כל מה שצווה משה בפרשות תרומה,תצוה וכי תשא.הן פרשיות-בהם מתואר הציווי העליון אל העם ומה מצופה מהם.החל מתהליך התרומה המתבקשת מהעם.המשך בתיאורי המשכן -צורתו מידותיו החומרים מהם הוא נעשה.תאור הכלים מידותיהם ,הרכב החומרים והצורה הסופית של כלי המשכן.וכלה בבחירת אנשי הביצוע שיהפכו את התשומה לתפוקה. פרשות ויקהל פקודי הינן פרשיות הביצוע,כיצד מתממש הציווי הא-לוהי ,הלכה למעשה.בחירתם של האומנים בצלאל ואהליאב,שניצחו על מלאכת המשכן.תפקידם היה להפוך את חומרי הגלם,בתהליך יצור לתפוקה.התפוקה היא המשכן וכליו עומדים על תילם,ככל אשר ציווה ה' את משה. אנו נתמקד בנושא התרומה בה אנו נתקלים לראשונה.תרומת חומרי הגלם,מאת האנשים והנשים לשימוש בניית המשכן וכליו. מיד בתחילת הפרשה אנו נתקלים בציווי התרומה (כה:ב)" דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתי"

מהי המילה תרומה בה אנו נתקלים לראשונה?מדוע צריך לקחתה?מהי נדיבות הלב המבוקשת? במדרש (ילקוט רמז שס"ג) שני סוחרים ביד זה מין סחורה וביד זה מין סחורה אחרת, החליפו של זה לזה נמצא מה שביד זה אין ביד זה, אבל התורה אינה כן אלא זה שונה סדר זרעים וזה שונה סדר נזיקין, עמדו שניהם זה שנה סדרו לזה וזה שנה סדרו לזה, נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים, לזה אמר ויקחו שניהם לוקחים זה מזה ואינו חסר כלום ומה שבידו נשאר בידו ואינו כדרך הסוחרים שאחד מוכר ואחד לוקח אבל כאן שניהם לוקחים:ש"כ נקראת תורת ה' ואחר שקרא בתורה נקראת תורתו שנאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה, תקחו את תרומתי אף על פי שהיא תרומתי, ואני משתעשע בה תקחו והרי היא שלכם, הואיל ואתם עוסקים בה ושונים אותה ושוגים באהבתה וחושקים בה ונותנים לי רוממות ומברכין לי עליה ואומרים ברוך אתה ה' אשר נתן לנו תורת אמת ונעשית תורתנו ברוך אתה ה' נותן התורה, ולזה אמר את תרומתי:רש"י ויקחו לי - לשמי בשביל שתהיה לשמי. רבי יוסף בכור שור ויקחו לי תרומה - לצורכי, לבנות לי בית. הגזברים יקחו מאת העם, ולא בחזקה, אלא מאת כל איש אשר ידבנו לבו .משמעות התרומה הנובעת מהפרשנים הנ"ל , לאחר מתן תורה עם ישראל הוא עם ה'.לכן ה' ותורתו  צריכם לשכון בתוכם.לצורך זה צריך ליסד בית לה'. כדי לבנות לה' בית בתוך עם ישראל,זקוקים לתרומה .כמו כן כדי לאפשר מקום קבוע עבור לוחות הברית.צריכים לשימם בארון הקודש,והוא ישכון במשכן. שהקב"ה המוכר ואינו כמו בשר ודם שמוכר עצב ולוקח שמח,אבל ה' מוכר ומפציר ואומר תקחו את תרומתי, וזה משמחה שהוא שמח.

רבנו בחיי  מאחר שנתתי לכם תורתי "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" הביאו לי תרומה. מעשה באדם אחד שהיה בספינה עם סוחרים הרבה והיו אומרים לו היכן פרקמטיא שלך, אמר להם פרקמטיא שלי גדולה משלכם, בדקו כל הספינה ולא מצאו כלום, התחילו שוחקים עליו, נפלו לסטים עליהם בים שללו ונטלו כל מה שהיה בספינה, יצאו ליבשה ונכנסו למדינה ולא היה להם לחם לאכול ובגד ללבוש, מה עשה אותו חכם נכנס לבית המדרש נהגו בו כבוד וגדולי העיר מלווין אותו, כשראו הסוחרים כך באו אצלו ופייסו אותו בבקשה ממך עשה עמנו חסד ולמד עלינו זכות לפני בני העיר כדי שנתפרנס ונחיה ולא נמות שכבר ראית מה שאבדנו בספינה, אמר להם והלא אמרתי לכם שלי גדולה משלכם, שלכם אבד ושלי קיים. ועוד כל העושה פרקמטיא לא כל שעה הוא משתכר, וכשהוא משתכר פעמים שהוא עומד בידו ופעמים שאינו עומד בידו, אבל התורה עומדת לעד בעולם הזה ובעולם הבא. אחר שהזכיר נדיבות הלב אמר תרומתי, כי אז יהיה רצונו דבק בהם, כי אין רצון הקב"ה בצר עין, ועוד אמר כל נדיב לבו שיהיה בנדבה פיו ולבו שוין,התורה שניתנה לעם היא הערך הנשגב ביותר בתבל. כדי שעם ישראל יחזיקו בתורה צריכים הם לעשות ליקוחין-במשמעות של קניין.לכן לקיחת התרומה,היא זכות , שה' מאפשר לנו עבור תרומה קלה ,לקנות את הנכס היקר בעולם.

אור החיים מי שידוע כנדיב לב, אין צורך להעריכו כמה יכול הוא לתת, כיון שהוא מוחזק כי לבו נדיב יקחו ממנו את אשר יביא.כי ודאי שיודע הוא עצמו שזה הוא יכולתו, ואת זו אצדיק שהיא תרומתי . אינה חשובה-תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם, "מאת אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", אבל מי שצריך לנדבו לא נקרא תרומתי, אלא תרומה- "ויקחו לי תרומה".  ובדרך רמז ירצה שיכוון כל אחד לדבק בה', בחינת נפשו הנקראת תרומה באמצעות המעשה, והוא אומרו ויקחו לי תרומה, כי הנפש של ישראל תקרא תרומה.

פרשת ויקרא - אדם כי יקריב

ספר ויקרא עוסק הן בנושא הקרבנות הן בנושא הכהנים הן באיסור והיתר.תחילת הספר עוסקת בענייני הקרבנות "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" .. (ויקרא א:ב) 

זהו המקום הראשון בתורה המוזכר בו במפורש ,המושג "קרבן".למרות שהקרבת קרבן החלה מראשית המין האנושי-מאדם הראשון ואילך ונמשכה לנח ולאברהם.כפי שמציין הרמב"ם "ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא,אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא"(בה"ב-ב:ב).

טעמי הקרבנות: ידועה ומפורסמת מחלוקת גדולי ישראל מדוע ציוותה התורה על ענייני הקרבנות . הכוזרי (מאמר ב' כ"ו)דיבוק השכינה עם האומה הישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית המקדש, כענין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי המזונות שנזון בו. הרמב"ם במורה הנבוכים(ח"ג פ' לב) אמר כי הוא להרחיק לב האדם מע"ז, והרמב"ן (פסוק ט) חולק על הרמב"ם וטעמו כי הוא לקרב כל הכוחות, אשר בפעולות הכהן יעשה גבוהות בעולמות שונים כידוע.להלן דבריו "כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, ציווה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לה' בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטא תמיד "

מדוע השימוש במילה אדם ולא שימוש במילה איש הרווחת בציווי המצוות? מדרש תנחומא אדם כי יקריב מכם, למה נאמר אדם, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל. (פרשת צו א) המדרש מראה כי שימוש הפסוק במילה אדם כולל כפל משמעות בתוכו.הן אדם במשמעות איש והן אדם בהקשר לאדם הראשון,שהקריב קרבן.אחר שנודע כי אדם הראשון הקריב קרבנות אף הוא,כיון שהיה יחיד בעולם לא היה שייך אצלו המושג גזל. למדנו מפה כי כל קרבן אסור שיהי בו חשש גזל.

רבנו בחיי אדם כי יקריב מכם. מתוך הלשון הזה נראה כי אפשר להקריב קרבן מן האדם לפי שהיה לו לומר אדם מכם כי יקריב קרבן, אבל הכתוב הוא מונעו ואוסרו, וביאורו, אדם כשירצה להקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו, לא מן האדם.בוחר דווקא להתעכב על כך שלא נקריב בני אדם ח"ו, כמו שהיה נהוג אצל אומות העולם.

חזקוני רבי יוסף בכור שור אדם לרבות גרים ואפילו גויים רשעים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. "מכם", ולא כולכם, להוציא - רשעי ישראל. ספורנו אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך ונשלמה פרים שפתינו שפתי כהן א. יקריב עצמו וישפיל רוחו וגופו, זהו מכם יהיה הקרבן, זהו לה' והוא קרבנכם. ב. לרמוז על המילה,שאדם מביא בנו ומקריבו למילה ומסכן את חייו ועוד סעודה מרוב שמחתו.ג. שרוצה להתקרב אל הקב"ה ולחזור בתשובה, מן הבהמה, צריך לעשות עצמו כבהמה, שלא ירגז וירגיש משום בזיון שיבוא לו, ויטה שכמו לסבול עול התורה ועול המצוות כבהמה, ויהיה זה בשני זמנים, או מן הבקר, רצה לומר בבוקר בבוקר, בעודו בבחרותו, זהו מן הבקר מן הבוקר יקום, ולא יאמר הן עוד היום גדול עדיין אני בחור עד שאזקין אעשה תשובה, כמה יש שאינם מגיעים לימי הזקנה, זהו מן הבקר מן הקבר מן הרקב, יש לו לירא שלא ימות ויקבר וירקבו עצמותיו וימי הזקנה עדיין לא באו.

 

נתנו תמצית מעניין הקרבן וההקרבה ראינו כי נחלקו בדבר גדולי ישראל .האם הקרבן הוא לכתחילה כדברי הרמב"ן והכוזרי,או בדיעבד כדעת הרמב"ם ,שרק למנוע עבודה זרה ציוונו ה' על הקרבנות.בכל אופן המילה הקרבן הינה מילה מיוחדת לעניין דתי בין האדם לבוראו.ראינו משמעויות רבות לקשר המיוחל במעשה הקרבנות.בימינו אנו נותר לנו להתפלל במקום הקרבנות,בבחינת ונשלמה פרים שפתינו.

פרשת קרח - לפני העדות למשמרת

הָשֵׁב אֶת־מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי־מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ: (יז:כה) בכל התורה הביטוי לפני העדות למשמרת מוזכר פעמיים בלבד. הפעם הראשונה היא עדות למן , והנחת צנצנת המן.הפעם השניה היא עדות על מעשה קורח והשלכותיו,והנחת מטה אהרון. יש לציין כי "העדות" במן מופיע בכתיב חסר ואו,ובפרשת קורח מופיע בכתיב מלא. שני מוצגים שהניחו אותם אצל ארון העדות והיו בתוכו,עד שנגנז.הגמרא הוריות( י"ב. )מביאה ברייתא המציינת ,כי מה שהונח למשמרת עם הארון ,נגנז אף הוא בימי יאשיהו. תניא, משנגנז ארון נגנזה צנצנת המן ומקלו של אהרן, מנה"מ, אמר ר' אלעזר, אתיא משמרת משמרת מצנצנת המן.מבאר שם התורה תמימה : בצנצנת המן (פ' בשלח) והנח אותו לפני ה' למשמרת וכתיב כאן למשמרת לאות וגו', ודרשו מה צנצנת המן אף מקלו של אהרן נגנז, ודבר זה היה ידוע לחז"ל בקבלה ואסמכוהו אקרא לסימן וזכרון כדרכם בקודש, ודבר גניזת הארון היה ע"י יאשיהו המלך ,מפני שהיה ירא שלא יגלה לבבל:             הרמב"ם בספר המצוות השרש השלישי שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות. דע כי אמרם (מכות כג ב) תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר הוא מספר המצות הנוהגות לדורות. ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה אמרו במן ..ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין היה מה שצווה בו משה מן היום שהתנבא עד יום מותו חוץ מהמצות הנוהגות לדורות יותר משלש מאות מצות כשנמנה כל צווי שבא במצרים וכל מה שבא במלואים וזולתם כולם כתובים בתורה מהם עשה ומהם לא תעשה. ואחר שהוא נמנע למנותם כולם יתחייב בהכרח שלא תמנה גם אחת מהן. קשה על בה"ג מדוע מנה מצוות שאינן נוהגות לדורות ?הרמב"ן מגן על בה"ג שמנה מצוות חד פעמיות מטעם שהמצוות האלו נוהגות לדורות :פרשת אבנים גדולות ופרשת ברכות וקללות. מקשה הרב פערלא (סה"מ רס"ג סה:נ ) על הרמב"ן מדוע לא מנה מצות צנצנת המן ומצוות מטה אהרון?הרי מצוה של צנצנת המן גם ענינה קיים לנו לדורות כמפורש: (פ' בשלח) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו לדורותיכם למשמרת למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר וגו'. הרי ביאר הכתוב בפירוש דעיקר המצוה היא משום כל הדורות הבאים. למען יראו את הלחם וגו'. כמו כן מצות מטה אהרן (פ' קרח) ויאמר ה' אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי.                                                                                                    מה הקשר בין מטה אהרון ,צנצנת המן וארון הברית,השוכנים בכפיפה אחת?                                              רש"ר הירש (מטה אהרון)כדרך שלוחות העדות מעידים שה' הוא נותן התורה, כן מעיד מטה אהרן שה' הוא הבוחר בבני אהרן, ורק על יסוד בחירת ה' הם משמשים ככהנים במקדש התורה הזאת. מטה אהרן הונח בצד לוחות העדות במקדש, ולמדנו מכאן מה משמעות הבחירה של בני אהרן והלויים: בני אהרן נבחרו מתוך הלויים והלויים נבחרו מתוך העם, וכך הורחק העם ממקדש התורה, והרחקה זו איננה אלא המשך להגבלה הנזכרת בשעת מתן תורה, ובאותו מעמד ניתנו גם הלוחות שהם עדות נצח לתורה; ההגבלה באה להורות שהתורה הגיעה אל העם ולא התפתחה מתוך העם. כל השקפה וכל מעשה, ורוח העם המופרית מן התורה - והמתנחלת בעם מדור לדור - תלך ותתקרב לרוח התורה. בסופו של דבר ייסתם הפער שבין חזון התורה לבין הגשמתה בעם, וכך תלך ותתמעט היהירות שבטענתו של קרח "כי כל - העדה כלם קדשים ובתוכם ה'". וככל שיתגשם החזון הזה, כן ילך ויגדל החשש שמא ימרוד האדם במאור שהאיר את עיניו ותוך כפירה במקור האלוהי של התורה ייחס אותה לרוח האדם, וכך יחדלו להיות תלמידים ומשרתים לתורה ויעזו לבחון אותה ברוח ביקורתית. משום כך ניתנה מצות הגבלה, הנוהגת בכל הזמנים.רש"ר הירש (המן) למשמרת לדרתיכם. ציווי זה בישר לדור המדבר, כי נדודיהם במדבר יגיעו לקיצם ויביאום אל תנאים נורמאליים של חיי פרנסה. אולם, גם באותם התנאים הנורמאליים ישמרו בליבם את לקח אכילת המן, וכאשר יילחמו על ה"לחם", יטרפו "טרף" ויצודו "צידה" בתנאים הרגילים של העולם החברתי והגשמי, גם אז יראו את מזונם רק כאותו "מן", שה' נתן וחלק להם למנה. לפיכך תונח צנצנת המן לפני העדת למשמרת, כלומר, תישמר יחד עם שני לוחות העדות, המעידים על התורה שניתנה להם מתנה מיד ה'. מי שנתן את התורה, הוא הנותן את המחייה לחיי האדם למען יקיים בהם את התורה הזאת. מי שנותן מחייה לאדם, הוא שנתן גם את התורה המורה לאדם את דרך חייו. צאו וראו כיצד מטה אהרון מסמל את כח התורה,כיצד היא משפיעה על העם.כיצד נמסרת הנהגתה ומי ראוי ללמדה.המן מסמל כי ה' זן ומפרנס ,להולך בדרכיו.כך אנו צריכים בראי הדורות לזכור יסודות אלו.