צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: תרומה

והשמחה מאין תמצא

והשמחה מאין תמצא?

כיון שהתחיל חודש אדר מחפשים אנו את השמחה. אפשר לצפות שעם ישראל שיצא ממצרים, שעבר בין גזרי ים סוף, שניתן לו המן  והשלו, שהחליש את עמלק ועוד ניסים רבים שחווה, ולאחר כל זאת הגיע להר סיני וקיבל שם את התורה - בודאי ישמח מאוד. אז באמת היכן היא השמחה?

אור כלשהו מתחיל להתנוצץ כשאנו מחפשים את השמחה בפרשת תרומה הפותחת את פרשות המשכן. אבל כיון שמופיע הנצנוץ, מייד הוא נעלם לו ושאלות חדשות מופיעות.

הכיצד במעבר מפתיע, מובילה אותנו התורה אל רצף הפרשות הבאות, העוסקות בתוכנית המשכן ובנייתו והכנת בגדי הכהונה. מפתיע, כי משה בסוף פרשת משפטים, נמצא בענן על הר סיני, ומייד אח"כ בתחילת פרשת תרומה, מגיע הציווי הראשון להבאת התרומה לשם הקמת המשכן. וכממשיכים הלאה לציווי אנחנו נתקלים במילה חדשה: 'תרומה' - "ויקחו לי תרומה", ואח"כ הציווי הוא שהעם יביא תרומה, אז מדוע הפועל מורה על לקיחת תרומה? ולמה התרומה הופכת לתרומתי בסוף הפסוק?

ומי יקח את אותה תרומה? "כל איש אשר ידבנו ליבו". איך אפשר לבנות כך בניין? אם לא תהיה מספיק תרומה? ואם לא יביאו את כל החומרים הדרושים? הרי הכול תלוי בנדיבות ליבם של התורמים! קשה ג"כ שמיד אח"כ מופיע הציווי על גולת הכותרת של המשכן: ארון הקודש שעתיד להיות בקודש הקודשים. מדוע התורה מצווה בהתחלה על נקודת השיא? מדוע הציווי אינו בהדרגה: החצר, אח"כ המשכן וחלקיו ומתוך הקודש להגיע בסוף לקודש הקודשים?

ובכלל כל העניין קשה מאוד. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כששמע זאת משה נרתע לאחוריו, הייתכן? האם בכלל אפשר לבנות בית שבו ישכן הקב"ה בעצמו?

מקום בלב

מאיר את הדברים רבנו בחיי: "ועניין המשכן היה דוגמת הר סיני והכבוד ששכן על הר סיני בנגלה, הוא ששכן על המשכן בנסתר" - אם כן מקום הציווי שהגיע אל משה, דווקא כשהוא נסתר בתוך הענן על הר סיני, הוא מדויק. המשכן זהו ממש ההמשך של מעמד הר סיני וקבלת התורה.

לשם הקמת המשכן דרושה התרוממות מיוחדת של העם למדרגה מיוחדת. זוהי התרומה. במדרש רבה נאמר שבתרומה זו אומר הקב"ה שהנלקח אינו אלא הוא בכבודו ובעצמו, לכן הציווי "ויקחו לי" אותי בעצמי! וכשלקחתם אותי ממילא זוהי תרומתי. אבל עדיין קשה מאוד, איך לוקחים כביכול את הקב"ה בכבודו ובעצמו??  על כך אומר המדרש שכיון שנתנה התורה לישראל נלקח עמה הקב"ה כביכול, בעצמו.

אך עדיין השמחה נעלמת. אנו מבינים שצריך להתמקד בלב. כדברי הכתוב: "כל נדיב לבו". בלב יש פתח נסתר המוביל את האדם למקומות אינסופים. אם נפתח בדברי מי שאמר מצוה גדולה להיות תמיד בשמחה - ר' נחמן מברסלב נמצא דבר מעניין: (ליקו"מ תניינא נ"ו) "כשיש להאדם לב אין שייך אצלו מקום כלל כי אדרבא הוא מקומו של עולם כי האלוקות הוא בלב כמו שכתוב:" צור לבבי". אם כן הציווי הוא קודם-כל לנדב את הלב עצמו! כשיש לב - אין מקום ואין מידה. כשיש מקום שאינו מן המידה כזה - זוכה האדם ופוגש את מקומו של עולם. וכשעם שלם יזכה למדרגה אינסופית זו, הוא יכול לזכות לבנות בית מקדש לה' יתברך.

בנדיבות לב כזו אפשר ישר להגיע להבנת הציווי של ארון הקודש, שעליו אמרו חז"ל (יומא כא.) "מקום ארון וכרובים אינו מן המידה"! אותו ארון שבו מונחת התורה שכביכול עמה נלקח ריבונו של עולם.

הלב והמעין

אחרי שיזכו ישראל לנדבת לב כזו ולישרות לב כזו - הרי אומר דוד "ולישרי לב - שמחה". השמחה השלימה מגיעה כשעם ישראל נמצא בארצו ומתכונן להקים את המקדש בירושלים. אחרי שהתנדבו והביאו דוד והעם את הדרוש לקראת בניין הבית שיהיה בימי שלמה, כתוב שם פסוק הקושר את השמחה עם נדיבות הלב: וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה! (דבה"י א' כ"ט ט').

הנה השמחה המבוקשת! זהו השיא המבוקש. אין שמחה שלימה כל עוד עם ישראל שיוצא ממצרים ומקבל את התורה לא זוכה למצוא את המקום בלב להשראת השכינה. חיבור הלב אל המעין האינסופי היוצא מבית קודש הקודשים יוצר כביכול את המקום והזמן להשראת השכינה בישראל ומוביל לבניית בית המקדש בירושלים בימי שלמה.  ואף נוסיף תפילה, שנזכה לכך גם בימינו.   


הרב דניאל ארנוולד

תרומה יד בנו לבו

פרשת תרומה-פותחת נושא מרכזי-המשתרע על כמחצית ספר שמות- את עניין המשכן,דרכו ה' רוצה לשכון בתוך בני ישראל.תהליך תכנונו ובנייתו מתרחש בחמש פרשות ומסתיים בסוף ספר שמות.החל בפרשת תרומה ובהמשך בפרשת תצוה,ובפרשת כי תשא:שלוש פרשיות -המתארות כיצד יתנהל מעשה המשכן.כל מה שצווה משה בפרשות תרומה,תצוה וכי תשא.הן פרשיות-בהם מתואר הציווי העליון אל העם ומה מצופה מהם.החל מתהליך התרומה המתבקשת מהעם.המשך בתיאורי המשכן -צורתו מידותיו החומרים מהם הוא נעשה.תאור הכלים מידותיהם ,הרכב החומרים והצורה הסופית של כלי המשכן.וכלה בבחירת אנשי הביצוע שיהפכו את התשומה לתפוקה. פרשות ויקהל פקודי הינן פרשיות הביצוע,כיצד מתממש הציווי הא-לוהי ,הלכה למעשה.בחירתם של האומנים בצלאל ואהליאב,שניצחו על מלאכת המשכן.תפקידם היה להפוך את חומרי הגלם,בתהליך יצור לתפוקה.התפוקה היא המשכן וכליו עומדים על תילם,ככל אשר ציווה ה' את משה. אנו נתמקד בנושא התרומה בה אנו נתקלים לראשונה.תרומת חומרי הגלם,מאת האנשים והנשים לשימוש בניית המשכן וכליו. מיד בתחילת הפרשה אנו נתקלים בציווי התרומה (כה:ב)" דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתי"

מהי המילה תרומה בה אנו נתקלים לראשונה?מדוע צריך לקחתה?מהי נדיבות הלב המבוקשת? במדרש (ילקוט רמז שס"ג) שני סוחרים ביד זה מין סחורה וביד זה מין סחורה אחרת, החליפו של זה לזה נמצא מה שביד זה אין ביד זה, אבל התורה אינה כן אלא זה שונה סדר זרעים וזה שונה סדר נזיקין, עמדו שניהם זה שנה סדרו לזה וזה שנה סדרו לזה, נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים, לזה אמר ויקחו שניהם לוקחים זה מזה ואינו חסר כלום ומה שבידו נשאר בידו ואינו כדרך הסוחרים שאחד מוכר ואחד לוקח אבל כאן שניהם לוקחים:ש"כ נקראת תורת ה' ואחר שקרא בתורה נקראת תורתו שנאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה, תקחו את תרומתי אף על פי שהיא תרומתי, ואני משתעשע בה תקחו והרי היא שלכם, הואיל ואתם עוסקים בה ושונים אותה ושוגים באהבתה וחושקים בה ונותנים לי רוממות ומברכין לי עליה ואומרים ברוך אתה ה' אשר נתן לנו תורת אמת ונעשית תורתנו ברוך אתה ה' נותן התורה, ולזה אמר את תרומתי:רש"י ויקחו לי - לשמי בשביל שתהיה לשמי. רבי יוסף בכור שור ויקחו לי תרומה - לצורכי, לבנות לי בית. הגזברים יקחו מאת העם, ולא בחזקה, אלא מאת כל איש אשר ידבנו לבו .משמעות התרומה הנובעת מהפרשנים הנ"ל , לאחר מתן תורה עם ישראל הוא עם ה'.לכן ה' ותורתו  צריכם לשכון בתוכם.לצורך זה צריך ליסד בית לה'. כדי לבנות לה' בית בתוך עם ישראל,זקוקים לתרומה .כמו כן כדי לאפשר מקום קבוע עבור לוחות הברית.צריכים לשימם בארון הקודש,והוא ישכון במשכן. שהקב"ה המוכר ואינו כמו בשר ודם שמוכר עצב ולוקח שמח,אבל ה' מוכר ומפציר ואומר תקחו את תרומתי, וזה משמחה שהוא שמח.

רבנו בחיי  מאחר שנתתי לכם תורתי "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" הביאו לי תרומה. מעשה באדם אחד שהיה בספינה עם סוחרים הרבה והיו אומרים לו היכן פרקמטיא שלך, אמר להם פרקמטיא שלי גדולה משלכם, בדקו כל הספינה ולא מצאו כלום, התחילו שוחקים עליו, נפלו לסטים עליהם בים שללו ונטלו כל מה שהיה בספינה, יצאו ליבשה ונכנסו למדינה ולא היה להם לחם לאכול ובגד ללבוש, מה עשה אותו חכם נכנס לבית המדרש נהגו בו כבוד וגדולי העיר מלווין אותו, כשראו הסוחרים כך באו אצלו ופייסו אותו בבקשה ממך עשה עמנו חסד ולמד עלינו זכות לפני בני העיר כדי שנתפרנס ונחיה ולא נמות שכבר ראית מה שאבדנו בספינה, אמר להם והלא אמרתי לכם שלי גדולה משלכם, שלכם אבד ושלי קיים. ועוד כל העושה פרקמטיא לא כל שעה הוא משתכר, וכשהוא משתכר פעמים שהוא עומד בידו ופעמים שאינו עומד בידו, אבל התורה עומדת לעד בעולם הזה ובעולם הבא. אחר שהזכיר נדיבות הלב אמר תרומתי, כי אז יהיה רצונו דבק בהם, כי אין רצון הקב"ה בצר עין, ועוד אמר כל נדיב לבו שיהיה בנדבה פיו ולבו שוין,התורה שניתנה לעם היא הערך הנשגב ביותר בתבל. כדי שעם ישראל יחזיקו בתורה צריכים הם לעשות ליקוחין-במשמעות של קניין.לכן לקיחת התרומה,היא זכות , שה' מאפשר לנו עבור תרומה קלה ,לקנות את הנכס היקר בעולם.

אור החיים מי שידוע כנדיב לב, אין צורך להעריכו כמה יכול הוא לתת, כיון שהוא מוחזק כי לבו נדיב יקחו ממנו את אשר יביא.כי ודאי שיודע הוא עצמו שזה הוא יכולתו, ואת זו אצדיק שהיא תרומתי . אינה חשובה-תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם, "מאת אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", אבל מי שצריך לנדבו לא נקרא תרומתי, אלא תרומה- "ויקחו לי תרומה".  ובדרך רמז ירצה שיכוון כל אחד לדבק בה', בחינת נפשו הנקראת תרומה באמצעות המעשה, והוא אומרו ויקחו לי תרומה, כי הנפש של ישראל תקרא תרומה.


הרב אביעד עקיבא

פינת ההלכה פלפול לפרשת: תרומה

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

                                                        ליומא טבא של סיום הש"ס

 

"מאימתי קורין את שמע בערבין". החיד"א ב"פתח עינים" והרי"מ מגור בחידושיו, כתבו כי היינו טעמא שפתח רבינו הקדוש את משנתו במצות קריאת שמע של ערבית, משום שזו מצוה ראשונה שנתקל בה היהודי בעת כניסתו למצות, דהיינו נער שנעשה בן י"ג, חייב מיד בתחילת הלילה במצות קריאת שמע.

ודבריהם בנויים על ההנחה הפשוטה כי חיוב המצות של הנער בהגיעו לשנות גדלות, היא מיד בכניסתו לשנת הי"ד, ולא מונים לו שעות מעת לעת משעת לידתו, ומי שנולד ביום ט"ו באב בצהרים, נכנס למצות בליל ט"ו באב, ואינו ממתין בחיובו עד שעת לידתו למחרת בצהרים. וכידוע נחלקו בזה רבותינו הראשונים במסכת נדה מ"ז ב', עיי"ש.

אולם הנצי"ב ב"מרומי שדה", הוכיח מסוגיין בדיוק ההיפך, מתוך שאלת הגמ' "תנא אהיכא קאי, ותו מאי שנא דתני בערבית ברישא", ואם כדעת רבותינו שמיד בתחילת הערב נכנס למצות, הרי מובן מדוע נקט קריאת שמע של ערבית ברישא, וכנ"ל משום שבה הוא מתחייב תחילה, וע"כ מוכח כדעת רבותינו הסוברים כי מונים מעת לעת בשנות גדלות, ויתכן שיתחייב בשל שחרית תחילה.

והנה רש"י ותוספות נחלקו בענין המנהג שקורין קריאת שמע בבית הכנסת, מבעוד יום לפני צאת הכוכבים, לרש"י קריאה זו באה כדי לעמוד בתפלה (ערבית) מתוך דברי תורה, ובקריאת שמע שעל המטה יצא ידי חובת ק"ש. אולם התוס' סוברים שעיקר ק"ש של ערבית היא זו שקורין בביהכ"נ, ומה שקורין קודם צאה"כ, היינו משום שסוברים כר' יהודה שמפלג המנחה כבר הגיע זמן ערבית.

ומסתבר שגם להתוס' שמפלג המנחה כבר הגיע זמן מעריב, אין פירושו שכבר אתא לילה וכיום מחר דמי, אלא אך זאת נתחדש שמותר להתפלל תפלת ערבית של יום המחר. ונמצא לפי זה שנער שהגיע למצות ביום מסויים, והתפלל ערבית מפלג המנחה כבר יצא ידי חובת קריאת שמע להתוס', והוא עדיין לא הגיע לשנות גדלות, שזה יקרה רק בצאת הכוכבים, ונמצא שקריאת שמע אינה המצוה הראשונה שמתחייב בה.

אלא שזה תלוי בספק של רבותינו, האם מי שקיים מצוה בעת היותו מחוייב בה מדרבנן, יוצא בה ידי חובה גם כשאחר כך מתחייב בה מן התורה. כי הנער הזה קרא ק"ש בעת היותו קטן וחייב רק מדרבנן משום חינוך, ואם נאמר שלא יצא ומתחייב מחדש בהגיע שעת חיובו מה"ת, הרי אפשר לומר שבק"ש מתחייב לראשונה, אולם אם נאמר שיצא בקריאתו הקודמת, הרי אין זו מצוה ראשונה שמתחייב בגדלותו.

עיין בזה בהגהות הגרע"א לשו"ע או"ח סי' קפ"ו, שנסתפק בקטן שאכל ביום האחרון לשנתו הי"ב, ובירך ברכת המזון על אכילתו, וקודם שעבר שיעור עיכול דהיינו שעה וחומש, אתא לילה וכבר נעשה גדול וחייב בבהמ"ז מדאורייתא, האם יצא ידי חובה במה שבירך בעודו קטן או לא, וציין לדברי מג"א בסי' רס"ז סק"א, ושם הביא בשם המרדכי, שמי שקידש על היין בזמן תוספת שבת, שאז חיובו בקידוש רק מדרבנן, אינו צריך לשוב ולקדש בהגיע הלילה, כי מה שקיים בחיובו מדרבנן אהני גם לכשיתחייב מה"ת. ולכן בניד"ד אם הקטן קרא קריאת שמע מפלג המנחה, יתכן שיצא ידי חובת ק"ש גם כשיגיע חיובו מה"ת בצאת הכוכבים, וממילא אין מצות קריאת שמע בהכרח מצוה ראשונה שיתחייב בה.

ומאידך אם נאמר שאינו יוצא במה שקרא, גם אז יתכן שלא מצות ק"ש תהיה הראשונה לחיובו, אלא ברכת התורה, שהרי מה שבירך בבקר היה זה בשעה שהיה חייב מדרבנן, ולצד הזה הרי לא יצא בזה כשמתחייב מה"ת, ונמצא שקודם שקורא ק"ש צריך לברך ברכת התורה. עיין בזה בשו"ת "ארץ צבי" ח"א ט"ז, וב"מועדים וזמנים" סי' רפ"ח, בשם הגרח"ס. ודו"ק.


פינת ההלכה פלפול לפרשת: תרומה

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

"ועשית מנורת זהב..., וששה קנים יוצאים מצדיה...".

ופירש"י: "יוצאים מצדיה – לכאן ולכאן באלכסון, נמשכין ועולין עד כנגד גבהה של מנורה, שהוא קנה האמצעי...". וכתמונת הדברים הללו שקני המנורה יצאו באלכסון, צייר גם הרמב"ם בפירוש המשניות למנחות פרק ג' משנה ז'. וצ"ע מנין לקחו רוב המציירים את המנורה לדבר פשוט כי הקנים יצאו בעיגול. ובממצאים ארכיאולוגים יש אלכסוניים ויש מעוגלים, (וכך הוא התבליט בשער טיטוס, ואין מביאין ראיה משם, כי יש בתבליט גם סממני עבודה זרה).

והציע אחד ממשתתפי השיעור שיתכן לומר, כי באמת משה רבינו עשה את המנורה עם קנים באלכסון, ואילו שלמה המלך כאשר עשה את עשר המנורות בבית עולמים עשאן בצורת עיגול, ונמצא זה וזה אמת. ואמרתי על אתר שזה יתאים עם הכתוב ב"יוסיפון" פרק צ"ה, שהמנורה שהביא טיטוס לרומי, היא לא מנורה של משה, אלא אחת מעשר המנורות שעשה שלמה. אלא שזה צ"ע מהמבואר במסכת ר"ה כ"ד ב', שמלכי בית חשמונאי עשו מנורה משפודין של ברזל "וחיפום בבעץ, העשירו עשאום של כסף חזרו והעשירו עשאום של זהב", ועל כרחך שהמנורה שנשדדה ע"י טיטוס לא היתה של שלמה, כי זו נשדדה כנראה בימי היונים.

ובאמת אם מותר לשנות ממה שעשה משה או לא שנוי במחלוקת ראשונים, שרש"י פירש על הפסוק (כ"ה ט') "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", "וכן תעשו – לדורות, אם יאבד אחד מן הכלים, או כשתעשו לי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם", ולדבריו לא יתכן ששלמה עשה כלי שלא בצורתו המבוארת ע"י משה. אבל הרמב"ן כאן הביא את פירש"י וכתב ע"ז: "ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחושת עשה שלמה עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב..., ועל דרך הפשט אין צריך לכל זה אלא בא הכפל לחיזוק וזירוז, אמר ועשו לי מקדש בית וכלים..., וכפל וכן תעשו כולכם בזריזות וחריצות...". הרי פירש כי "וכן תעשו" משמעותו לזירוז וחיזוק, ולדבריו יתכן ששלמה שינה בצורת המנורה, כמו ששינה בצורת המזבח. וכבר הקשה עליו "אור החיים" הק', מהמבואר בזבחים ס"ב א', שמדת ארכו רוחבו וקומתו של המזבח אינם מעכבים, הרי שאין ללמוד ממנו לשאר כלים. ועיין "גור אריה" וט"ז שבארו בדעת רש"י שחלוק מזבח משאר כלי מקדש. ועיין שו"ת "חתם סופר" או"ח סי' ר"ח ויו"ד סי' רל"ו, שהכתוב וכן תעשו שפירש"י לדורות, היינו שבכל דור יראה הקב"ה איך יעשו.

ונראה דהרמב"ן לשיטתו, דהנה הרמב"ם בספר המצות מ"ע כ' כתב, דמצות בנין המשכן ובית המקדש, היא מצוה אחת עם הכלים, ואילו הרמב"ן בהשגותיו שם מ"ע ל"ג, כתב שהכלים אינם בכלל מצות הקמת המשכן, אלא כל כלי הוא מצוה עם עבודתו, המזבח עם הקרבנות, השלחן עם לחם הפנים, המנורה עם הדלקתה. עיי"ש. ובארנו במקו"א דאזלי לשיטתייהו, שנחלקו בטעם המצוה לבנות בית הבחירה, שהרמב"ם כתב שם "בו יהיה ההקרבה והעברת האש תמיד ואליו ההליכה לרגל...", וכן כתב בריש הל' בית הבחירה, "מצות עשה לבנות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגים אליו...". ומכיון שתכלית הבנין היא להקריב קרבנות, פשוט וברור שבכלל המצוה הזאת לעשות כלי עבודתו, שהם נצרכים למטרה זו. אבל הרמב"ן כתב בתחילת פרשתנו, שתכלית המצוה היא שיהיה מקום להשראת השכינה, וא"כ אין לכלים ענין עם השראת השכינה. מעתה מובן שהרמב"ן מפרש "וכן תעשו – לדורות" על החריצות והזירוז, וזה מתאים לאזהרה על הכלים, אבל על עצם הקמת המשכן שהוא לצורך השראת שכינה לא צריך לזרזם.