צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: תצוה שבת זכור

ומה עם המצרים והמואבים והמדינים וכל השאר?!

"משרשי המצוה: לתת אל לבנו שכל המצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא, וכי לפי רעתו וערמת רוב נזקו תהיה מפלתו ורעתו כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם, ציונו ברוך הוא לאבד זכרם מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה. (ספר החינוך מצוה תר"ג).

לפי דברי הרב, 'כל המצר לישראל שנאוי לפני ה'', אם כן, עוד עבודה רבה לנו לאבד זכרם של עמים נוספים שהצרו לישראל: המצרים שעינו והשפילו ורצחו במשך עשרות ומאות בשנים בשואה ארוכה שכזו, המואבים והמדיינים שהכשילו בעבירה וגרמו למיתה במגפה של 'ארבעה ועשרים אלף', או גם האמורי שלא חמל על ישראל בעוברו בנחל ארנון ותכנן שם טבח המוני ל 'שונאי ישראל' במיתות משונות, ובחסדי ה' הצילנו מהם בנס. ועוד יצאו הם למלחמה על ישראל עם מלכם סיחון ולא חמלו על ישראל לתת לו לעבור בגבולו. וכנ"ל עוג מלך הבשן וכל עמו ועוד.

וגם אחרי חתימת התורה, במהלך כל שנות הגלות הנוראיות, טבחו ושחטו ביהודים עמים רבים ולא רק הגרמנים ימ"ש, כמו למשל- האינקויזיציה בספרד,מאורעות ת"ח ות"ט שמתו גם שם במיתות שונות ומשונות ואכזריות ביותר, לפי אחד החישובים,קרוב למאה אלף איש ואישה יונק וטף ויתכן וסביר לומר שאכזריותם גברה על זו של העמלקים ויכלה התורה לצוות ולומר בכלליות: שיש מצווה למחות כל עם שיקום על עם ה', אם כן, במה בדיוק נתייחד עמלק, דווקא הוא, 'לזכות' אותנו בלפחות שלוש מצוות נוספות:"לזכור מה שעשה לנו עמלק","למחות זרעו מן העולם", ו"שלא לשכוח מה שעשה לנו", ספר החינוך:תר"ג-תר"ה?

על כורחנו לומר, שלא רק תוצאות הרצח או אופן הרצח הוא זה שקובע את ההבדל בדין בין העמלקים לחבריהם, אלא גם שיקולים אחרים כמו: המניע-הסיבה, העיתוי,התעוזה, ההשקעה ברצח!  וב"ה נסביר:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (דב',כה,יז): כאן, בב' פסוקים אלו, טמונות הסברות השונות לדין העמלקים:

'אשר קרך וגו'': אמר רבי חוניא: משל למה הדבר דומה, לאמבטי רותחת, שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אע"פ שנכוה, הקירה לפני אחרים. אף כאן, כיון שיצאו ישראל ממצרים, הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדן על כל האומות שנא' (שמות טו):" אז נבהלו אלופי אדום וגו"', כיון שבא עמלק ונזדווג להם, אע"פ שנטל את שלו מתחת ידן הקירו לפני אומות העולם.(תנחומא כי תצא, ט). מסביר ה'חינוך':" שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם ה' במצרים, והעמלקים ברוע לבבם ובמזגם הרע, לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם, והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האומות".כלומר: העמלקים בחוצפתם,פגעו בכושר ההרתעה של ישראל, שיצר להם הקב"ה בניסיו.

ועוד במדרש:"רבי נחמיה אומר:'אשר קרך'- קראך ממש, מה עשה עמלק?...עמד לו חוץ לענן והיה קורא להם:" ראובן שמעון ולוי, פוקו דאנא אחיכון ובעינן למעבד עמכון פרקמטיא", כיון שהיו יוצאין היו הורגן אותן".  ולדעת 'תורת המנחה',נכנסו העמלקים ממש מבעד לענן,להלן:" וכשיצאו ישראל ממצרים, הצניעם הקב"ה בענני כבוד והסתירם מעין כל בריה, והיו האומות באים להזדווג בהם, וכשהיו רואים שהם היו שרויים בחדרי ענני כבוד, היו נרתעים וחוזרים לאחוריהם. עד שבא עמלק בעזות פנים ובקלות ראש וברוע מוסר ונכנס עליהם בחדרי צניעותם בתוך הענן, דכתיב:" ויבא עמלק וילחם עם ישראל", בא ונכנס עליהם בצל קורתם, 'ולא ירא אלקים' מרוע מוסרו".

גם כאן: עזות הפנים,התעוזה, העיתוי והחוצפה, היא זו שכנראה פסקה את דינם,בצירוף לאכזריות שביצעו בהרג ו'בשמחה לטבח אדם',כדברי הרש"ר הירש וכדיברי המדרש: "מהו עמלק? עם לק, עם שבא ללוק דמן של ישראל ככלב". (תנחומא כי תצא,ט).           

ומוסיף ר"י אבן שועיב בדרשותיו: "אמר- 'קרך בדרך', כשהיינו הולכים לדרכינו ולא היינו הולכים קרוב לארצו שייראו מהם, כענין סיחון ועוג או בלק כי הם היו קרובים אליהם, והיו מתפחדים שמא יזיקום ויצאו אליהם, אבל זה, שלא היו גבולו ובא מרחוק לפנים משבעת עממים דכתיב:" עמלק יושב בארץ הנגב והחתי וגו'", והוא לפנים מכלם ומרוב שנאתו יצא ממקומו ומרוב גאותו שלא חשש לנסים הגדולים שנבהלו אלופי אדום אילי מואב. וראה נסי המדבר 'וה' הולך לפניהם וגו'', אף על פי כן ערך עמהם מלחמה".  הוסיף כאן לזהות את השינאה היוקדת בו לישראל וכן את גאותו, אפילו מול הקב"ה, המתגאה על גאים.

המלבי"ם מזהה בכך כפירה באלוקים,כיון שמקשיח לבו מיראת ה' ורצה להראות לכל יושבי תבל שאין חו"ש ביכולת ה' להושיעם מידו ושכל הניסים היו מעשה להט וחכמת משה והוא ראשון למכחישי ה'.

א"כ, מוטיב נוסף מתגלה כאן:התנגדות והתחצפות ישירה כלפי הקב"ה,באמצעות פגיעה בישראל.

"ויזנב בך"- הכה אותן מכת זנב,(חתך אבר הזיכרות),א"ר חיננא בר שיקלא: מה היו בית עמלק עושין? חותכין מילותיהן של ישראל וזורקין כלפי מעלה ואומרין: בזה בחרת הוי לך מה שבחרת". (תנחומא, כי תצא,י). ואפשר להסביר כי מעשה זה הוא ביטוי להתנגדות לברית אשר כרת ה' עם ישראל, התנגדות שנובעת מקינאה המובילה לשינאה,וגם זה נובע מחוצפה כלפי ה',שחולקים הם על בחירתו של ה'.

ובאשר באמת 'לכל השאר', על זה נאמר עפ"י מדרש תהלים,ט:" כי דורש דמים אותם זכר": שיבא הקב"ה ליפרע פורענות הצדיקים, ולתבוע דמן. מהו:"ולא שכח צעקת ענוים"?, אינו שוכח דמן של ישראל מיד אומות העולם, ולא דמן של צדיקים בלבד אלא כל מי שנהרג בימי השמד, ודמן של עשרה הרוגי מלכות...הוי:" ולא שכח צעקת ענוים".  כן יאבדו כל אויבי ישראל, בב"א.


הרב יגאל זורבבלי

להתעלות כנר תמיד

 לאחר שפגשנו את תוכנית המשכן בפרשת תרומה, אנו עוברים כעת לדבר על הנפשות הפועלות העתידות לעבוד בו - הכוהנים. ואכן עיקר הפרשה שלנו עוסקת בקירוב אהרן ובניו לעבודה, בבגדי הכהונה ובימי המילואים שבהם יתמנו הכוהנים לעבודת המשכן. אך כשאנו מעיינים בפרשה, נראה שנוספו בה פרשיות אחרות שלא קשורות לענייני הכהונה.

בתחילת הפרשה נאמר "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור", ומוזכרת הדלקת הנרות במנורה. מדוע מופיע כאן אזכור זה על לקיחת השמן למנורה? הרי הציווי לכך בפועל נמצא בפרשת אמור (ויקרא כ"ד א'-ד') ורש"י אכן מסביר שם, שבפרשת תצוה העניין נזכר רק בדרך אגב, כיון שדובר על מלאכת המשכן. וכוונת "ואתה תצוה" - שאתה עתיד לצוות על לקיחת שמן למנורה ואם כן מדוע יש להזכיר זאת בפרשתנו?

פרשיות נוספת שנראות לא קשורות, נזכרות בסוף הפרשה. הראשונה פרשת הקרבת קרבן-התמיד. גם פרשה זו מקומה העיקרי הוא בפרשת פינחס בספר במדבר, שם הוזכרו כל הקורבנות שיש להם מועד קבוע ומדוע היה צורך להזכיר אותה כאן? כך גם הציווי על עשיית מזבח הקטורת. מדוע המתין הציווי עד כאן? הרי מקומו היה צריך להיות לכאורה בפרשת תרומה, שם הופיעו הציוויים על כלי המשכן?

החוטים המקשרים

כשמחפשים קשר ענייני בין חלקי הפרשה צפים ועולים כמה מילים וביטויים, אשר מופיעים לאורך כל הפרשה באופן בולט. כאשר מזהים אותם, מגלים שחוט אחד מיוחד מקשר בין כל חלקי הפרשה. בעקבותיהם אפשר להבין את החידוש אותו רוצה להוסיף הפרשה שלנו.

המילים והביטויים הם תמיד, לפני ה' ולדורותם /לדורותיכם/ חוקת עולם:

בפרשת המנורה: "להעלת נר תמיד" ואח"כ ..."לפני ה' חקת עולם לדרתם...". בציווי על האפוד והחושן: "לזכרון לפני ה' תמיד" "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד". בציווי על הציץ: "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'". בפרשית קורבנות המילואים: "והיתה להם כהונה לחקת עולם". "והיה לאהרן ולבניו לחק-עולם" וכן מופיע הביטוי "לפני ה'" כמה פעמים. בפרשית קרבן התמיד: "עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפני ה'". בציווי על מזבח הקטרת: "קטרת תמיד לפני ה' לדרתיכם".

המפגש המעצב

אחרי שהצטוונו בפרשת תרומה על בניית המשכן על מנת שנזכה שתשרה בו השכינה, באה הפרשה שלנו ומלמדת אותנו מהי הרוח החיה הנושבת לה בתוך המשכן. לצורך העבודה במשכן ובמקדש נבחרו לדורות עולם הכוהנים בני אהרן. לשם כך גם עוצבו להם מדים מיוחדים, שבהם יופיעו כלגיונו המיוחד של המלך. כך במקום השראת השכינה אנו נפגשים עם אותם האנשים שכל כולם מוקדש לעבודת הקודש.

כך עם ישראל שמגיע למשכן, מגיע למקום שבו נפגשים עם אנשים מורמים מעם, משפחת אהרן הכהן ובניו. הם אשר חוק עולם ניתנת להם הכהונה להיות הנבחרים מתוך עם ה', לעבוד באהל מועד לפני ה'. הם המסוגלים להוביל את העם להתעלות מתמדת בשאיפה תמידית להגיע לפסגות של קדושה. וכפי שמתאר זאת הנביא מלאכי (ב', ז'): "כי שפתי כהו ישמרו-דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה'-צבקות הוא". 

כך אנו לומדים על העבודות המיוחדות והתמידיות של הכוהנים, העלאת הנרות, קרבן התמיד והקטרת הקטורת. כל אחת מהן מלמדת על תפקידם המיוחד של הכוהנים כשהמאחד להן היא התמידיות היום-יומית שלהן, שהן כולן לפני ה' ומצוותן היא חוק-עולם לדורות. עבודות אלו, יחד עם המפגש עם כהני ה', מלמדות שעבודת ה' צריכה להיות תמידים כסדרם, וכיון שהיא לפני ה' אין קץ להוספה ולהתעלות שאפשר להוסיף בה לאורך כל הדורות עד עולם.

הזכרון המוחה

מתוך כך אנו יכולים להבין גם להבין את הציווי בפרשת זכור. מצד אחד: "זכור את אשר עשה לך עמלק" ומצד שני: "תמחה את זכר עמלק". לכאורה דבר והיפוכו! אם השאיפה היא לזכור את מעשה עמלק עד עולם, מחית שמו עלולה להשכיח אותו מלבותינו, ואם המטרה היא למחות את שמו, ראוי היה לשרש כל זכר למעשה עמלק מלבנו ולשכוח אותו שכחת עולם!

אבל פרשת תצוה מלמדת אותנו שאדרבה דווקא הזיכרון שישנו כוח רוע מוחלט בעולם, שאותו מייצג עמלק שעוד לא נמחה לחלוטין, הוא יגרום בסוף התהליך, למחיית הרוע הזה לגמרי מן העולם. המשכן והכוהנים מלמדים אותנו שהדבקות בטוב המוחלט של ה', זו עבודה תמידית לאורך דורות. דוקא הזיכרון התמידי הזה, כמופיע בציווי על החושן: "לזכרון לפני ה' תמיד", יוביל אותנו אל הטוב המוחלט וממילא לביעור הרשעה לגמרי מן העולם.

 


הרב דניאל ארנוולד

פינת ההלכה פלפול לפרשת: תצוה שבת זכור

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

 "עתה לך והכיתה את עמלק... משור ועד שה מגמל ועד חמור".

במכילתא פרשת בשלח שנינו: "אמחה את זכר עמלק, נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו, שלא יניח בן ונכד לעמלק, ולא גמל ולא חמור תחת כל השמים...". ובפירש"י בדברים כ"ו י"ט, "תמחה את זכר עמלק – מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה". ועיין במה שכתב רבנו בחיי בסוף פרשת בשלח, "כי המלחמה והשלל הכל יהיה אסור בהנאה..., ומפני זה בא העונש אל שאול..., ומפני זה נזהר מרדכי בדבר שלא ליהנות משלל המן שהיה מזרע עמלק, כענין שכתוב בפורענות המן, "ובבזה לא שלחו את ידם", לפי שהתורה הזהירה בכך תמחה את זכר עמלק". (וכן כתב אברבנאל בפירושו לשמואל).

ועיין "משך חכמה" סו"פ כי תצא, שהעיר משמואל א' פכ"ז פסוק ח-ט, "ויעל דוד ואנשיו... והכה דוד את הארץ ולא יחיה איש ואשה, ולקח צאן ובקר וחמורים וגמלים ובגדים...". ומדוע לא החרים את השלל, ולא קיים מצות מחית עמלק כהלכתה. וכתב לחדש שביחיד אין מצוה לאבד את הבקר והצאן, ומכיון ששאול היה אז מלך, ודוד הלך בתור יחיד, אין לו חיוב להחרים את רכושו של עמלק. עיי"ש. ובאמת שכל זה הוא לשיטות הראשונים שדין מלחמת עמלק הוא על המלך, אבל הרבה ראשונים סוברים שגם על כל יחיד חלה המצוה. אולם יש לומר שגם הסוברים שהחיוב הוא על כל יחיד, זה לא כולל את החרמת הרכוש, שזה מדין מלחמה התלוי במלך. ולפי זה יש דין "מחית" עמלק, ויש דין "מלחמת" עמלק. (ויתכן דלא קשיא כלל מדוד, שהרי כתוב שנלחם לא רק בעמלק אלא "אל הגשורי והגזרי והעמלקי...", ואפשר שמה שלקח "צאן ובקר וחמורים וגמלים", זה היה משלל הגשורי והגזרי ולא מהעמלקי כי את שלהם באמת החרים. וצ"ע).

ועיין "עונג יום טוב" בהקדמה שחידש, שדין החרמת הרכוש הוא רק אחרי שיהרגו מקודם את האדם, אבל כל זמן שעמלק קיים אין מצוה בהריגת הבהמה, וכן משמע במגילה י' "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס – זה המן, לתת לטוב לפני האלוקים – זה מרדכי ואסתר, דכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". ובזה מפרש הפסוקים דשאול המלך, שמצא עצה שיוכלו לזכות בשלל העמלקים, והיינו שיזכה העם בשלל קודם שיהרגו את העמלקים, ובטרם יחול דין איבוד והחרמת הרכוש, ואז כבר זכו בבהמות בהיתר. עיי"ש. ולפי זה יש לתרץ מה שדוד לקח מן השלל, משום שהוא לא החרים את כל העמלקים, ולא היה דין של החרמת רכושם.

והנה הרמב"ם בהל' מלכים פ"ה ה"ה פסק: "וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק". ותמה "מנחת חינוך" מצוה תר"ד, אמאי השמיט את דין החרמת הרכוש של עמלק.

ונראה דהנה הרמב"ם שם בה"ד פסק: "מצות עשה להחרים שבעה עממין, שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם". והקשו על דבריו מדוע במצות מחית עמלק לא סיים "וכבר אבד זכרם", דחד טעמא הוא ש"בא סנחריב ובלבל את האומות". (ובאמת שכן כתב "מנחת חינוך" שם). ומטין משמיה דהגר"ח מבריסק שביאר, דבאמת אין היום בפועל קיום המצוה דמחית עמלק ב"זרע עמלק", אולם יש דין עמלק על כל אומה המחזיקה בשיטתו, לכלות את זרע ישראל ח"ו. (ויש לזה קצת ראיה מירושלמי ביבמות פרק ב' הלכה ו', שהמן לא היה מזרע עמלק). ולפי זה יש לומר שלכן השמיט הרמב"ם את דין החרמת הרכוש, כי באמת אין חיוב של החרמת הרכוש, שזה הוא דין דוקא בזרע עמלק, ולא בההולכים לשיטתו.