צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: שמיני

בקרבי אקדש

בפרשת שמיני סוף סוף לאחר הכנות רבות כל כך ,אנו מיישמים את העשייה במשכן.זוהי הפרשה השמינית העוסקת בענייני המשכן-שם הפרשה "שמיני" מרמז על כך.1.תרומה 2.תצוה 3.כי תשא 4.ויקהל 5.פקודי 6.ויקרא 7.צו 8.שמיני.אנו למעשה רק כאן מבצעים בפועל ומקיימים את תפקידי המשכן וכליו .את מעשה הכהנים את ענייני הקרבנות ואת יתר תפקידי המשכן.היום המיוחל הגיע ,לאחר הכנות רבות כל כך,כפי שהדגשנו קודם.היום השמיני הנחשק בא,ואנו נתקלים במוות טראגי.מותם של שני בני אהרן הגדולים,שהיו נחשבים מעין יורשים למשה ואהרן."וַיּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדּם אַהֲרן"(י:ג). מהפסוק נראה שמעשה כזה טראגי היה צפוי מראש-"הוא אשר דיבר ה'".היכן נאמר דבר זה קודם?                                                          רש"י הוא אשר דבר וגו' - (זבחים קטו) היכן דבר? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט) לא בכבודי אלא במכובדי .א"ל משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (ת"כ וי"ר):                       וידם אהרן - קבל שכר על שתיקתו ומה שכר קבל שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין:בקרובי - בבחירי:ועל פני כל העם אכבד - כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס אם כן באלו כ"ש ברשעים .מדוע רש"י פרש וידום אהרן קודם בקרובי-שלא כסדר הפסוק?כדי להודיע למה שתק אהרן לפי שהיה שומע שבניו היו יראי שמים וקרובים ומיודעים להקב"ה לכך שתק, וכן הוא במדרש רבה. (גור אריה):זכה בכפליים :א. מפני שתיקתו זכה ששמע מפי ה' מה שלא זכה עד עתה ששלושה עשר דברים נאמרו למשה ולאהרן וכנגדן שלש עשרה מיעוטים ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. ב.ועוד זכה שנאמרה לו לבדו ולא נשתתף עם משה.כלומר עד הזכות של "וידום", מפני זכותו של משה זכה אהרן לשמוע מפי הגבורה:ראב"ע-הוא אשר דבר ה' לאמר, כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו.רש"י והראב"ע הולכים בדרך הפרשנית המנמקת ,כי היה פסוק מפורש קודם.הפסוק -"ונקדש בכבדי" ממנו נגזר ,לא בכבודי אלא במכובדי-כלומר דרך הריגת מכובדי ה' ,יתקדש שמו של הבורא.                                                                   רמב"ן אין צורך לנמק מתי ה' דיבר, כי דבר השם, גזרותיו ומחשבותיו ועניין דרכיו, והדבור יאמר בכל אלה,כגון: דברתי אני עם לבי (קהלת א טז) חשבתי מחשבה זו. והנה אמר משה, המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו, בקרובי אקדש, שלא יהרסו אל קדושתי, ועל פני כל העם אכבד, שיהיו נוהגים כבוד במשכני:רמב"ן הולך בדרך פרשנית שאינה מחייבת למצא פסוק המנמק את דברי ה'.כי כל ענייני ה' מוזכרים בדרך דיבור על מנת לקרב את הדברים לשכלנו.אין הדבר מחייב למצא פסוק מפורש המציין היכן נאמרו דברים אלו.                                                                                           רשב"ם שכן אמר לי הקב"ה "והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו." הא אם לא יצא קודש. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכך אל תניח העבודה שאתה כהן גדול ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך: ועל פני כל העם אכבד - זהו כבוד השכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו: וידום אהרן - מאבלותו ולא בכה ולא התאבל כעין הציווי ביחזקאל " האנק דום מתים אבל לא תעשה". אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות.המקור לדברי ה' הוא בעתיד בציוויי הכהנים.כלומר פה אנו נאלצים להשתמש בכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה,על מנת להסביר את הדיבור.דהיינו שהפסוק אמנם נכתב בסדר התורה מאוחר יותר,אך נאמר קודם למקרה.                                                                                                 אור החיים- דיבור זה נאמר למשה בסיני ולא ידעו עד שבא מעשה לידו.כיון שמתו,אמר לו משה לאהרן לא מתו בניך אלא בשביל קדושת שמו של מקום שנאמר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, כיון ששמע אהרן שבניו ידועי המקום הן שתק ונשארו הדברים בלבב משה סתומים עד שעת מעשה, והבינם, ואמר הוא אשר דבר ה' אלי, ומה דבר ונקדש בכבודי:מעשה זה שארע נאמר לו למשה בסיני .כלומר דברים שנאמרו למשה בתורה שבעל פה-לכן לא נכתבו.כיון ששמע אהרן ,שמשה נאמר לו דיבור זה והתקיים בבניו,שתק.העמק דבר-בכיה על המת - מצוה,ומי שאינו בוכה על קרוביו ה"ז מגונה. כבוד המת הוא עניין גדול שדוחה לאו דטומאת כהנים. אבל בזה העניין שהודיע משה אשר מיתתם הוא לתכלית כבוד ה' וישראל, א"כ אין לאהרן לבכות. והרי זה דומה לאב שנוטל בגד בנו לדבר הכרחי ואם הבן יבכה ויצטער יהא גורם צער לאביו. משא"כ אם מראה פנים צהובות ה"ז עושה בזה נ"ר לאביו במה שהראה כי רצון אביו זהו רצונו.אבל ראוי היה לכתוב וישמע אהרן, כלומר ששמע והבין אשר לפניו. אבל וידם משמעו ,שלא בכה אבל לא קבל בשמחה דברי משה כראוי לאהרן קדוש ה'. אבל לא משום מיעוט חסידות ח"ו אלא משום שהבין שיש בזה דברים בגו בנוגע לחטא העגל. לסיכום:הפרשנים הראו לנו את הצדדים השונים של דברי ה'. הן:שהדברים נכתבו בעבר,הן שנכתבו בהמשך בבחינת אין מוקדם ומאוחר בתורה,הן שנאמרו בתושב"ע.לכולי עלמא מצאנו גדולתו של אהרן,שקיבל את מעשי ה',ללא פקפוק.יהי רצון שנלמד גם אנו יראת שמים ,מעין זו.


הרב אביעד עקיבא

בקרובי אקדש

  "ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי"(שמות,כט,מג), אל תקרי "בכבדי",אלא,"במכובדי", דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו, עד שמתו בני אהרן, כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקיבל שכר...והיינו דאמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב:"נורא אלוקים ממקדשך"? אל תקרי "ממקדשך", אלא:"ממקודשיך", בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו, מתיירא ומתעלה ומתהלל"...(זבחים,קט"ו,:).

מדברי הגמרא הללו, קצת קשה להבין כיצד ובמה בדיוק, מתקדש שם ה', כאשר צדיקיו נלקחים?!

מחבר ה"כלי יקר", רבינו שלמה אפרים מלונטשיץ מבאר:"ונקדש בכבדי", פירושו: הבית יהיה נקדש בדבר שהוא כבודי, שעל ידו אכבד על פני כל העם ואין זה כי אם בקרובי ה' יתברך, כי כל הקרוב הקרוב ביותר אל ה' יתברך, ממנו ילמדו כל הפחותים מערכו, קל וחומר, לומר: אם אש אחזה בלחים, מה יעשו קוצים יבשים וכסוחים?! ואז יקחו כולם מוסר וזה כבודו של ה' יתברך, 'על פני כל העם'". כלומר, מנתח ה"כלי יקר", את דברי הגמרא, שענין קידוש ה' במקרא כזה הוא, לקיחת המוסר על ידי לימוד הקל וחומר. וכן אתה מוצא במועד קטן כה:, בהספדו של הספדן, בר קיפוק, שהספיד את רבינא באומרו:" אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר. לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי רקק. בנחל שוטף נפלה חכה, מה יעשו מי גבים"?!. כלומר, גם כאן השיטה היא לימוד ושיפור לעתיד, תיקון המעשים, מתוך לימוד קל וחומר, והבנת חשיבות וחומרת יראת ה'. ה"כלי יקר",מנתח ומפרט עוד את סברתו: "כך באור הענין: הקב"ה אוחז בשני קצוות, הקצה האחד הוא , שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים יותר מבזולתם והקצה השני, שמענישם אפילו על שגיעה קטנה  וכל זה כדי שילמדו מהם קל וחומר, כל הפחותים מערכם, מה שלא היו יכולים ללמוד קל וחומר זה, אם היה מעניש איזו אדם בינוני, או אם היה מענישו על איזו עוון גדול והכתוב אומר:"ועל פני כל העם אכבד", משמע, שכולם יהיו נזהרים בכבודי מאז והלאה, כי כולם יקחו מוסר בקל וחומר זה. ואם לא היו גדולים גם ממני, אז לא יגיע מוסר זה לכולם, כי הגדולים מערכם יאמרו: 'לא תגיע בעדנו הרעה' ולא יקח מוסר, כי אם לפחותים מהם ואפילו לשוים להם במדרגה, לא יגיע, כי כל אחד יטעה לומר: 'אני גדול מחברי', זולת, מי שכולם מודים בו, שהו גדול מכולם, ממנו יקחו מוסר לכל. וזהו ענין קידוש ה', כי מאז יראו את ה' קדושיו. וזהו שאמר :"בקרבי אקדש", במי שהוא קרוב אלי יותר מזולתו, בו אקדש, כי על ידו,"על פני כל העם אכבד", כלומר, יגיע מוסר לכולם. והוא שנאמר:" בקרבתם לפני ה' וימתו", לפי שהיו קרובים אל ה', יותר מזולתם, על כן," וימתו". לסיכום, לקיחת המוסר לא יכולה להילמד, לא מאדם פחות ולא מאדם בינוני ולא שווה לו ואף לא מאדם גדול, אלא דווקא, במי שכולם מודים בו שהוא גדול מכולם.

אמנם, לכאורה, גם ב'הלקח' גדול כזה, יתכן ויתמהו אנשים ולא יקחו מוסר ועל זה פרש "אור החיים הקדוש", בפ' "כי תשא", על הפ':"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם...", כי כאשר ילקח ראש וגדול בעם ישראל, קודם זמנו, יתכן ויאמרו , כי אין טעם להתמיד ולשקוד,חו"ש ועוד יאמרו, יתכן כי זה האיש, מצפונו אינו כניגלה, חו"ש, לכן פרש:" כי תשא את ראש בני ישראל", כאשר תיראה מצב כזה, ש'נישא ראשו מעליו', תדע לך, כי הסיבה היא:" לפקודיהם",חסרונם בפקודים ,במצוות, מלשון," כל העובר על הפקודים",(זהר), ולא מצידו של אותו 'ראש' מעם ישראל והרי דרשו חז"ל:" אשכל הכופר דודי לי", איש שהכל בו, הוא כופר נפשם של ישראל. אף כאן, במיתת נדב ואביהו, נאמר בירושלמי יומא,א,א:" אמר רבי חייא בר אבא: בני אהרן באחד בניסן מתו ולמה הוא מזכיר מתתן ביום הכיפורים,(בקריאת התורה)?! ללמדך שכשם שיוהכ"פ מכפר, כך מתתן של צדיקים, מכפרת על ישראל".


הרב יגאל זורבבלי

ונקדשתי ביום השמיני

לאחר כל ההכנות והכוונות לקיים הכל כפי שציווה ה' את משה והקמת המשכן, מגיע שיא חדש שבו אנו זוכים ליום השמיני למילואים. הרגע שבו המשכן מוכן והכוהנים מוכנים לעבודה, היום בו יורדת השכינה לשרות בתוככי בני ישראל.  

עד שזכינו ליום הגדול הזה של הקמת המשכן וחנוכתו, יום של שמחה שזכינו בו להשראת השכינה, מגיע אירוע מזעזע. מות שני בני אהרן.

למעשה כבר בפרשת תצוה נודע לנו על כך, שעתיד הקב"ה לקדש את שמו ביום הזה שבו יקום המשכן. כך אומר שם רש"י (שמות כ"ט מ"ג):" "ונקדש", המשכן. "בכבודי", שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה, אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, במכובדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש (ויקרא י, ג)  והיכן דבר, ונקדש בכבודי".

כבר במתן תורה היו ראויים להיפרע מהם כפי שאומר רש"י (שמות כ"ד י')" "ויראו את אלהי ישראל",  נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן".

אם כן מדוע כאן לא חיכה עוד הקב"ה הרי גם כאן הגענו ליום מיוחד של שמחה מדוע כאן לא חשש הקב"ה לערבוב השמחה באבלות על מותם? וגם אם היה צורך במותם דווקא בשעת השראת השכינה, מהו אותו קידוש שם שמים שנעשה במיתת שני בני אהרן? האם חלילה לקורבנות אדם אנו צריכים?

 

מחכים לקדש את ה'

משה ואהרן מחכים שיתגלה כבוד ה'. הם מצפים שאחד מהם ימות ויתקדש שם שמים אהרן קורא למשה אולי שניהם צריכים למות אבל מייד אחרי שיורדת אש מן השמים שני בני אהרן  מקריבים אש זרה ומתים. תגובת משה מיידית, נראית לכאורה שלא במקומה, אולי ראוי להמתין קמעא ואח"כ לנחם את אהרן? אלא שהם ציפו שיתקדש שמו של הקב"ה במותו של מישהו מהם ולכן אמר משה "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש" הנה מה שציפינו לו, אבל ההפתעה הייתה ששני בני אהרן הם שמתו ולא אהרן ומשה. אין מילים שאפשר להסביר בהם את מה שארע. "וידום אהרן".

יום השמיני. מספר שמונה לפי המהר"ל מסמל את העולם שמעל הטבע. ביום זה מצפים בני ישראל היוצאים ממצרים להשראת השכינה במעשה ידיהם. חיבור של מעל הטבע הבלתי מוגבל עם העולם המוגבל. אבל חיבור זה אינו יכול להיות מושלם, אפילו עם הצדיקים. העולם הנסתר גם עם נגלה לנו טפח ממנו לעולם יישאר נבדל מאיתנו, תמיד יהיה בגדר תעלומה.

 

והיא רחוקה ממני

כך מסביר המהר"ל בספרו תפארת ישראל פרק י"ח: "וכן קדושת המשכן למען ידעו הכל קדושתו אמר ונקדש בכבודי ואמרו ז"ל (זבחים קט"ו:) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי אלו נדב ואביהוא שיעשו חטא ויתקדש הבית על ידם, כמו שהוא יתברך השוכן בבית הזה נבדל מכל הנמצאים וזהו קדושת הבית, וזה נראה כי אף לצדיקים אינו מתאחד עמהם ואין לו צירוף עמהם וזהו קדושתו, שאם היה מצורף לנמצאים אין ספק שיהיה צירוף אל אוהביו מכובדיו, ואם היה מצורף אליהם לא היה עושה דין בהם, כי הדין אשר עושה בצדיק מורה זה כי הוא יתברך נבדל לגמרי אף מאוהביו".

ישנן נקודות נסתרות בעולמנו. חיבור שמים וארץ במשכן ובבית המקדש בכלל ובצדיקים בפרט, כך גם מצוות פרה אדומה שעליה נקרא השבוע גם אם נצליח להעמיק בה, לעולם תישאר גם רחוקה מאיתנו.

אמר פעם הרבי מקוצק אמירה חריפה: אלוקים שהייתי מבין אותו לגמרי לא הייתי רוצה להאמין בו.


הרב דניאל ארנוולד

פינת ההלכה פלפול לפרשת: שמיני

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

אדם אחד הגיע לסופרמרקט במקום פלוני לערוך קניות, באחד מימי חול המועד פסח, וראה כי אחד רוצה לקנות מוצר של חמץ, ר"ל, הקופאית לא רצתה לתת לו, והוא ניגש אל המנהל, וזה ציווה שיתנו לו את מבוקשו. לכן שואל האם לא נפקעה בכך מכירת החמץ לנכרי שנעשתה בערב פסח, וממילא יהיה אסור לקנות שם דברי חמץ שהיו מלפני  הפסח, כדין חמץ שעבר עליו הפסח.

תשובה: השאלה העקרונית היא,  האם מי שמכר חמצו ואח"כ סחר בו בפסח, סותר ומפקיע בכך את מכירתו, או שאינו מפקיע את המכירה, והוא רק גוזל מן הגוי. ומצאנו שנחלקו בזה הפוסקים, ב"שדי חמד" ח"ח סי' ט', ובשו"ת "מנחת שי" סי' מ', ושו"ת מהר"ם שיק סי' ר"ה, ושו"ת "דברי מלכיאל" ח"ד סי' כ"ד אות י', ושו"ת "פרי השדה" ח"ג סי' קכ"ה, סוברים שסותר את המכירה, משום שבזה שמתעסק בחמץ מוכיח שלא כיוון להוציאו מרשותו ואין זו מכירה.

אולם בשו"ת "אבני חפץ" סי' ל"ב, וב"אגרות משה" או"ח סי' קמ"ט, מבואר שאין בכח המוכר להתחרט מהמכירה, וכשמכר מהחמץ בתוך המועד הרי זה כגוזל מן הנכרי. ועיין שו"ת "חלקת יעקב" ח"ג סי' ל"א, (במהדורא החדשה או"ח סי' קצ"ד), שסובר שלא רק שלא נאסר החמץ בכה"ג, אלא אף לכתחילה יש מצוה לערוך מכירת חמץ עבור מי שיודעים שמוכר חמץ בפסח, וסמך סמיכה בכל כוחו על "דברי חיים" ח"ב סי' מ"ו, שנשאל בישראל מומר ויש לו אשה נכרית, וכשהיה בדרך רחוקה כתב לה כי מכיון שלא יגיע קודם הפסח, לכן תמכור חמצו "לפנים" כדי שלא יהיו לו בעיות אח"כ, והשיב שם שהמכירה תקפה, ואף שכתב "לפנים", אין כוונתו שהמכירה היא רק הערמה, אלא כוונתו שיקנה את החמץ בחזרה אחרי פסח, עיי"ש. ולענ"ד יש לפלפל האם דומה ניד"ד לזה של הדב"ח. ועיין שו"ת"תשובות והנהגות" ח"א סי' רפ"ח, שנטה קו להחמיר בשאלה כזו שלפנינו, ולענ"ד אין דבריו מוכרחים, אלא א"כ יש לעשות מעשה למגדר מילתא.

ובשו"ת "מחזה אברהם" ח"א סי' פ"ז, נשאל בשני שותפין שמכרו חמצם, ובתוך המועד מכר אחד מהם מהחמץ המכור לנכרי, האם ביטל בכך את המכירה, ותלה הדבר במה שנפסק בשו"ע יו"ד סי' ד' ס"א: "השוחט לשם עבודת כוכבים... הרי זה זבחי מתים ואסורה בהנאה", ובס"ב: "שחט סתם, ואח"כ חישב לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודת כוכבים, ה"ז ספק זבחי מתים", וכתב הט"ז שם שהספק הוא אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, (והקשה סתירה בדברי הטור שבחו"מ סי' רמ"ה סי"א, פסק שלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, עיי"ש. ויש לפלפל בדין זה מתי אמרינן הכי ומתי לא, ואכמ"ל). ומזה רצה לדון בנידון שאלתנו, האם מה שמכר מהחמץ הוכיח סופו שמתחילתו לא כיוון למכור את החמץ, או לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, ולכן אנו אומרים שבשעה שמכר לנכרי התכוין למכור, וכעת הוא עושה את העבירה שאינה עוקרת את המכירה, עיי"ש שפלפל בחכמה בדברי הפוסקים, ונוטה לומר שמכיון שחמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן, הרי אם ספק בידינו אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו או לא, אפשר לדון בזה ספיקא דרבנן לקולא.   

ובנידון שאלתנו יש להקל יותר, ראשית - הרי לא המנהל ביצע את מכירת החמץ לגוי, אלא שלח את הרב למכור, והרב ודאי כיוון למכירה גמורה, אלא שעדיין יש לומר שמבטל את ההרשאה שנתן לרב, בזה שממשיך למכור חמץ בתוך הפסח. אולם באמת המנהל אינו בעל החמץ, אלא רק פקיד מטעם ההנהלה הראשית, ולכן אם הוא פעל בניגוד להוראות ההנהלה, לאו כל כמיניה ואין בידו להפקיע את המכירה.