צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: שלח לך

לתור את הארץ

בפרשה הקודמת עם ישראל מתכונן כבר להיכנס לארץ. מתוך קבלת התורה בהר סיני, הקמת המשכן והכנת המחנה על דגליו, יוצא העם לדרך לכיוון ארץ ישראל. לשם כך נשלח ארון הקודש לפניהם לתור להם מנוחה: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י' ל"ג).

המילה לתור הנזכרת באופן ראשוני, מובילה אותנו לנושא מרכזי בפרשה שלנו. אם נעיין בסוף הפרשה שלנו נפגוש מילה ייחודית זו בפרשת ציצית, שם נזכר הציווי: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (פרק ט"ו ל"ט).

כאן אנו מנסים לעמוד על הניגודיות לכאורה בין שני הפסוקים שהבאנו. מצד אחד ארון הברית מקום השראת השכינה במחנה הוא מכוון "לתור להם מנוחה" ולעומתו מצוות ציצית שומרת על האדם להיזהר משימוש לא נכון ביכולת לתור. יש כאן שתי הבנות קיצוניות במילה "לתור", העניין מבלבל: האם המילה לתור משמעותה חיובית או שלילית?

התכוונות לעין הפנימית

פרשת המרגלים, הנמצאת בין שני הפסוקים שהבאנו, שופכת אור מיוחד על הביטוי לתור. כאשר נשלחים המרגלים על ידי משה נאמר: "שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען". כעת עם ישראל עומד להיכנס לארץ והוא מעוניין לבחון אותה לפני הכניסה אליה. עם ישראל במדבר מצוי במקום שבו השראת השכינה גלויה וניסים הם עניין שבכל יום, דוגמת המן וענני הכבוד. העם מבין שהכניסה אל הארץ מובילה אותו לעזוב את העולם הרוחני הזה שבו הם נמצאים כעת ולהיכנס למציאות ארצית שבה יש לפעול בתוך העולם הגשמי.

הירידה המיידית ממרום השראת השכינה בגלוי, אל מקום בו יש לעבוד בגשמיות, ממנה אפשר לגלות את השראת השכינה גם בעולם הזה הגשמי, יש בה פער שלדור המדבר קשה לגשר עליו. השליחים המרגלים מנסים לגשר על פער זה, אך למעשה רק שניים מהם עומדים בציפיות הגבוהות. שאר המרגלים מתקשים לתור את הארץ כראוי ותרים אותם אחרי לבבם ואחרי עיניהם.

שמירת העינים

משה שולח את המרגלים לתור את הארץ. מילה זו מאפיינת במיוחד את הכניסה אל הארץ. "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה". יש כאן עבודה עמוקה על  היכולת להתבונן בעין הגשמית שלנו ולכוון אותה אל העין האלוקית. העין היא "ראי הנשמה" (כפי שכותב הרב קוק בעולת ראיה חלק א' עמ' ע"ו). האדם צריך לשאול את עצמו האם משתקף העולם הפנימי כלפי חוץ, או שמא משפיע העולם החיצוני החומרי על העולם הפנימי?

כך התורה מצווה אותנו בעניין הציצית. על ידי הציצית זוכה האדם להתחבר עד כסא הכבוד (סוטה י"ז). כך התורה מלמדת אותנו: יש לכם כוח מיוחד בעיניכם: האם חלילה לתת לעיניכם ולבבכם דרור לקחת אתכם לתור למקומות הנמוכים והחיצוניים שבמציאות, או לזכות לראות את הפנימיות האלוקית שבתוך הגשמיות. 


הרב דניאל ארנוולד

המורדים

והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמור: הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא... ושם ראינו את הנפילים בני ענק... ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא... וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל... ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב... ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר... אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צילם מעליהם וה' אתנו אל תיראום" (במדבר פר' י"ג,י"ד).

דברי עשרת המרגלים הרשעים, מוגדרים בפי יהושע וכלב כ-מרידה בה', 'בה' אל תמרדו'. מדרש ה'ספרא' בחקותי, מבאר את הפס':" ואם לא תשמעו לי", אין 'לי' אלא זה שהוא יודע את ריבונו ומתכון למרוד בו וכן הוא אומר: "כנמרוד גיבור ציד לפני ה'" 'לפני ה''- זה שהוא יודע את רבו ומתכון למרוד בו וכן הוא אומר: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד", 'לה''- אלו שיודעים את ריבונו ומתכון למרוד בו". כלומר, למרידה, חובה שתוקדם ידיעת והכרת הנמרד 'ופריקת עול אדוניו ממנו בהחלט', כהגדרת המלבי"ם בספרו 'יאיר אור'. ומי כמוהם, דור יוצאי מצרים, אשר חזו וראו נפלאות ה' במצרים ובמדבר, שיודעים את רבם ובאומרם 'כי חזק הוא ממנו', התכוונו כי אין ביכולתו להכניע את יושבי הארץ, האין זה מרד מובהק?! ועוד להם שהמרידו את העם נגד ה' ומשיחו וכך עשו: "כאדם שיש לו מת והוא צווח ובוכה, כך הם, כיון שבאו מתור הארץ, עמדו ופיזרו עצמם בכל שבטי ישראל כל אחד ואחד בתוך שבטו ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו ובניו ובנותיו באים עליו והם אומרים לו:" מה לך מרי?" ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם:" אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי, היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם היאך הם עתידים לשלוט בכם, מי יוכל לראות פני אחד מהם. מיד הם כולם גואים בבכיה... עד שהיו השכנות שומעות, אף הן היו בוכות... עד שהיה כל השבט בוכה... עד שנעשו שישים ריבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום..."(ילק"ש).

פן נוסף של מרד מתברר מסרובם להלחם על הארץ ולרשת אותה: "ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ עלה רש, כאשר דיבר ה' אלקי אבותיך לך אל תירא ואל תחת... ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלקיכם" (דברים א'). מרד נוסף, "מאסו בארץ חמדה", למרות תאוריו הרבים של ה' בטיב הארץ: "ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות... ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש".

  מקרה נוסף של מרד, מופיע בפרשת 'קורח', גם שם, קומץ קטן מאוד של רשעים מצליח לסחוף אחריו את כל העם: "הלך קורח כל אותו הלילה והיה מטעה את ישראל ואומר להם ומה אתם סבורים שאני עוסק ליטול אותה הגדולה לעצמי, אני מבקש שתהיה הגדולה חוזרת על כולנו, שמשה נטל מלכות לעצמו ואת הכהונה הגדולה נתן לאהרן אחיו... והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי לו, עד שנשתתפו בידו... שנאמר :"ויקהל עליהם קרח את כל העדה". מיד ביקש ה' לכלות את כל העדה: "הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע" לולי בקשת משה ואהרן 'האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף', כבר  היו כולם כלים, אמר להם הקב"ה: "יפה אמרת, אני מודיע את הדבר מי מרד ומי לא מרד, מי חטא ומי לא חטא". (מדרש תנחומא, קרח).

עוד משותף בין שני המקרים, רק המורדים עצמם נענשו במות מידי ושאר העם, למרות שהצטרפו אליהם, נותרו בחיים. מקרי מרידה נוספים מוזכרים בתורה: דור אנוש, שמרדו בה' (סיפרי,דברים, מג) ועבדו ע"ז, הענישם ה' כאשר הציף עליהם את האוקינוס. דור המבול מרדו ולא למדו מדור אנוש וגם אותם מחקו המים וכן סדום הפכה ה' והמטיר עליה אש וגופרית לאחר שמרדו בו. ולכאורה נראה כי יש כאן איפה ואיפה, ברשעי ישראל נענשים רק 'הגרעין המייסד' של המרד ואצל הגויים מתקיים: "ויאמרו, הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו"?!

על כך עונה המדרש: "כי ידעתי בגוד תבגוד ופושע מבטן קורא לך, למען שמי אאריך אפי ותהילתי אחטום לך לבילתי הכריתך" (ישע', מח), אלו ישראל שיחד שמו עליהם, 'אנוכי ה' אלקיך' ולכך האריך אפו עם ישראל שלא טרדם וגבה מהם קימעה קימעה בגלות, כדי לנקותם ולא ביקש למחותם, שלא יתחלל שמו בהם, שכן בני דור המדבר מרדו בקב"ה וביקש לכלותם והאריך אפו עמהם למען שמו, כדי שלא יתחלל שמו בגויים" (מדרש רבה במדבר). וכן כך מסכים ה' לתפילת משה בפרשתנו: "סלחתי כדבריך".


הרב יגאל זורבבלי

פינת ההלכה פלפול לפרשת: שלח לך

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

אדם אחד קרא בעלון של גוף נותן כשרות, כי הם אינם נותנים הכשר למפעל שבעליו ופועליו מחללי שבת במזיד ובפרהסיא, לחוש לדעות שדין בישולום כדין בישול עכו"ם. ושאול שאל האיש מאתי, האם אמת נכון הדבר שיש לחוש.

תשובה: במסכת עבודה זרה ל"ה ב' שנינו: "ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה... והשלקות...". ופירש"י: "והשלקות – כל דבר שבשלו עובד כוכבים ואפילו בכלי טהור וכולהו משום חתנות". וכוונתו שאיסור בשולי עכו"ם הוא גזירה כדי שלא יתערבו בהם ויבואו להתחתן בם. ואולם בהמשך הסוגיא בגמ' ל"ח א' מסקינן שהאיסור הוא אכן מדרבנן, והתם פירש"י: "מדרבנן – שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא". ובתוד"ה אלא, לאחר שהביאו דברי רש"י כאן כתבו: "ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות, וכן פירש הקונטרס במתני' ". ונפקא מינה בין שני הטעמים לאיסור בשולי עכו"ם בשאלתנו, שאם נתפוס שטעם האיסור הוא משום חתנות, הרי בתו של מחלל שבת מותרת, ואין שייך לגזור משום חתנות, אולם אם ננקוט שטעם האיסור מהחשש שיאכילנו דבר אסור, יש לאסור גם במחלל שבת שאוכל דברים האסורים. אכן כלפי חשש זה תועיל השגחה, שלא יכניס בבישולו שום דבר אסור.

ועיין "פתחי תשובה" ליו"ד סי' קי"ג סק"א שכתב: "עיין בספר "תפארת למשה" שכתב, דלפי טעם זה (משום חתנות), שרי בישול של משומד דמשום חתנות ליכא, אלא שהיה עוד טעם מבואר בב"י דשמא יאכילנו דברים אסורים, ולפ"ז גם בישול של משומד אסור, דהוי ככופר לכל התורה כולה ושמא יאכילנו דברים האסורים", ומסיק הפ"ת: "ולפי זה הוא הדין מומר לחלל שבת בפרהסיא או לכל התורה כולה חוץ משתים אלו, דדינו כעובד כוכבים, כדלעיל סי' ב' ס"ה ולקמן סי' קי"ט, גם כן בישולו אסור". וב"דרכי תשובה" סי קי"ג סקט"ו, הביא שכן כתב "שבולי דוד" סי' קי"ב אות א', שאם הגזרה שמא יאכילנו איסור, מה לי נכרי או הוא. ועוד הביא משו"ת "טוב טעם ודעת" תליתאי ח"ב סי' ט"ז, שנשאל באשה מחללת שבת בפרהסיא אם מותר לאכול מבישולה, והשיב בפשיטות שאסור כמו בישול נכרים, דמחלל שבת הוי כמומר לכל התורה ודינה כנכרית ממש. וכן כתב בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' ל"א. ואמנם בספר "דברי יוסף" ח"ג סי' תש"צ אות ד' לאחר שהביא דברי תפל"מ שהביא הפת"ש, העלה לדינא דמשמעות הפוסקים הוא דהעיקר כטעם הראשון משום חתנות, והטעם שמא יאכילנו איסור לא ס"ל להפוסקים לחוש לו להלכה, עיי"ש.

ועיין עוד בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' רפ"א, שהחמיר בזה, וכן הוא ב"פרי מגדים" או"ח סי' שכ"ח. אולם "חתם סופר" בהגהותיו לשו"ע מיקל, וב"כף החיים" יו"ד קי"ג אות א', מסיק שיש להקל כיון דהוא איסור דרבנן. ובעיון אצל פוסקי זמננו ראיתי, ש"בקובץ תשובות" להגריש"א ח"ג סי' קט"ו, נשאל ע"ד החלב של מחללי שבת, והחמיר בזה דאף דלא שייך איסור חתנות, מכל מקום הגזירה היתה להרחיקו ולהבדילו. ואולם "אגרות משה" יו"ד ח"א סי' מ"ו, באותה שאלה כתב להקל כי לא גזרו בזה. וב"ציץ אליעזר" ח"ט סי' מ"א, נשאל כשאלתנו והעלה שאין מקום לאסור, וכן העלה בשו"ת "יביע אומר" ח"ה יו"ד סי' י'.

והנה מהרי"ט צהלון בשו"ת סי' קס"א, העלה שכמו שבפת התירו בשל פלטר, מכיון שאינו עושה עבור יחיד אלא עושה ע"מ למכור בשוק, הוא הדין לבישולי עכו"ם אם עושה בבית חרושת או למכור בסיטונות, שאין חשש קירוב הדעת ואיסור חתנות, יהיה מותר לאכול ממה שבישל בכה"ג. ואמנם החיד"א ב"ברכי יוסף" חולק עליו, כי פת שמענו בישול לא שמענו. אכן בנידון שאלתנו חזי סברתו לאיצטרופי למתירים, ואם יש השגחה נאותה על מרכיבי היצור, לא חיישינן משום בישול.