צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: שופטים

ציון במר תפדה

פרשת שופטים עוסקת גם בתחילתה וגם בהמשך הפרשה בצורך להקים סמכויות שיפוטיות בארץ ישראל, כאשר יזכו להיכנס לארץ, זאת כחלק מההתארגנות לכניסה לארץ ישראל  .

עוד בטרם נתנה ארץ ישראל לעם ישראל ועוד בטרם נתנה ארץ ישראל לעם ישראל, נבחר אברהם אבינו להיות הגרעין שממנו יתפתח ויצמח עם ישראל. הקב"ה מגלה למלאכיו מדוע נבחר עם ישראל,  להיות מיוצאי חלציו של אברהם אבינו.  "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

 הבחירה באברהם אבינו ומתוך כך בעם ישראל, נובעת מהמוסריות הפנימית והטבעית שהייתה קיימת אברהם אבינו.   נמצאנו למדים שצדקה ומשפט הם הגנטיקה המוסרית והרוחנית שנטע בנו אברהם אבינו עליו השלום ונטיעה זו זיכתה אותנו בארץ מיוחדת במינה.ארץ אשר אינה מקבלת שיעשו על אדמתה עוולות ואי שצדק (ולא תקיא הארץ אתכם...).

גם בפרשתנו בה לידי ביטוי קשר זה בין צדק ומשפט לבין זכותנו על הארץ- "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך." עפ"י חז"ל (סנהדרין ל"ב) כפל הלשון מלמדנו שיש על כל אחד ואחד מאיתנו מעבר לרדיפת הצדק , גם לחפש אחר בית דין שדינו יפה.      

אך לא רק השופטים הם אלו הממונים על משפט הצדק ועל חיי חברה הוגנים ותקינים. כל אזרח ובעל עסק בישראל מחויב להתנהל כדיין הוגן ומוסרי, שרודף אחר הצדק.

על הציווי - לא תעשו עול במשפט - מסביר רש"י : אם לדיין, הרי כבר נאמר, "לא תעשו עול במשפט". ומהו משפט השנוי כאן? הוא המידה והמשקל והמשורה. מלמד שהמודד( המוכר) נקרא דיין, שאם שיקר במידה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עוול, שנאוי, ומשוקץ, חרם ותועבה. וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם: רש"י ויקרא פרק יט פסוק לה

 

משפט צדק הוא מדרכיו של הקב"ה שכן כתוב: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא. 

הנביא מיכה מעמיד את  המשפט כראשון בין שלשת יסודות התורה: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך". כלומר, עשיית משפט צדק, עבודת ה' היא. וחשובה היא בעיני ה' יותר מעבודת קרבנות, שהרי נאמר " עשות צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח", לפיכך הושווה מי שמעמיד דיין שאינו הגון למי שמעמיד אשרה אצל המזבח.

ומפני שהמשפט דרך ה' הוא לפיכך אמרו חכמים שה' נמצא עם הדיינים שנאמר "אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפט". וכן כותב הטור (חו"מ ח) וכל בי"ד מישראל שהוא הגון שכינה עמהם לפיכך צריכים הדיינים לישב באימה וביראה ובעטיפה ובכובד ראש. ואסור להקל ראש ולישב ולספר בדבר בטלה בבי"ד, אלא בדברי תורה ובחכמה. ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צוארו וכאילו גהינום פתוחה לו תחתיו וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי עתיד להפרע ממנו אם הוא נוטה מקו הדין, שנאמר : "אלקים נצב בעדת  א-ל בקרב אלקים ישפוט". ואכן כשיתרו מגיע למחנה ישראל ומוצא את משה עומד על העם מבוקר עד ערב ושופט אותם על דין של תנור וכיריים, מתפלא מאוד כי סבור היה כי תפקיד הנביא הוא להביא דבר ה' אל העם ולא לשקוע בעניינים של  שוה פרוטה שבן אדם לחברו. אבל משה יודע שמשפט צדק בין איש ובין אחיו עבודת ה' היא והליכה בדרכיו.

בחושן משפט הל' דיינים (הל' ג) נפסקה הלכה אשר היא מעין הדרכה לבעלי התפקידים והשררה. "דרך חכמים הראשונים בורחים מלהתמנות ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמותם ...ולא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקנים ומפצירים בם... כל שנותר לנו הוא, להתפלל, שנזכה לראות בימינו מציאות זו של הימנעות והתרחקות מן השררה. ברכה מיוחדת קבעו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת י"ח "השיבה שופטינו כבראשונה " מפני שהשבת המשפט הוא הכנה לגאולה. המשפט כסא ה' "צדק ומשפט מכון כסאך". ציון כסא ה' בעולם היא, עשיית המשפט עבודה היא, וארץ ישראל היא מקום העבודה. לפיכך "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".


הרב גולן נאוי

איזה תמים....

כבר מגיל צעיר, הוא היה יושב ויוצר.

אמון על אמונתו, הוא חש במעין זרם המוביל אותו בהשראה מלמעלה, דרך מוחו ועד לקצות האצבעות. שם הוציא לפועל את מעשה האומן שלו.

 

כשהיצירה הייתה מוכנה, היו הסובבים מביעים את פליאתם ומחמיאים לו. היו גם שהחמיצו פנים. לא טעמו של זה כטעמו של זה.

כשבגר והיו יצירותיו מגלות פנים חדשות בעולם האמנות, לא אחרו התגובות לבוא. "אכן אומן צעיר שכוכבו עולה!", החלו המבקרים לגמור עליו את ההלל.

הסברים שונים ומשונים נתנו ליצירותיו. זה מייחס יצירותיו לאיתני הטבע, ויש שהיה מייחסן לדעות הגותיות שרוצה היוצר להביע. מהם שהיו מחפשים מוטיבים מרכזיים והללו שהיו מחפשים את הסימבוליקה שבסתר היצירה.  

יש אף שהגדילו לעשות. חלקו וחתכו כל תו וכל תג שכתב, כל משיכת קולמוס וכל גוון שהוציא מתחת ידו. מנתחים ופוצעים, שוברים ומנפצים, חקרו חקירותיהם המלומדות ולא השאירו אבן על אבן במחקר פלאי היצירה.

אך אף לא אחד מהמבקרים, היה מוכן להצהיר שירד בוודאות לעומק כוונתו.

 

עיתונאים לא חסכו מאמץ לנסות ליצור עמו מגע, להשיג ראיון נכסף, או לפחות מאמר או תגובה. אבל שתיקתו הייתה מוחלטת. מההוגנים שבהם היו שהניחוהו לנפשו. מהשנונים שבהם למדו לתבל  את תיאור פעילותו ברוטב של מילים מושחזות. הליצנים שבהם היו עוקצים ומגחכים על חשבונו ועל ה"תמימות הילדותית" שאינה תואמת את "מה שהולך היום" כהגדרתם.   

אך הוא, שקוע היה בעבודתו ומסור לה יומם ולילה. לא היה מיודעינו מעורבב בתככי המציאות. קריאות התדהמה על היצירה ואף קריאות הבוז המעטות לכשהיו, לא העלו ולא הורידו עבורו ואף לא הטרידו אותו במאומה. המעין המתגבר שבו, שופע בלי מיצרים, מסרב להיות כבול בהגדרות וגבולות של שכל מוגבל ומגביל. שקוע הוא בתמימות בעולם של אצילות, שלם ומשתלם כל הזמן ומעיינו זורם בשפע אל עולמות של בריאה, יצירה ועשייה.

 

מהלכו היה ביושר ובתום עם הבריות ואינו מקפיד על משוגותיהם ושיגעונותיהם.

רק משאלה אחת הייתה בליבו כל הזמן. משתוקק הוא תמידית להיות מרואי פני המלך. להתייצב לפניו לעולם. "את פניך אבקש" היה משורר לעצמו. "מתי תבוא אלי"? היה בוכה ליבו במסתרים. להגיע אל המקום שבו צפונה מערת המעיין השופע שבקרבו, השוכנת בגינת בית המלך.

היה יושב במושבו השקט, רחוק מהמולת העיר הסואנת. בין עדרי צאן בשדה, היה אוהב לשוטט לו, נהנה ממגעו הרך של שה תמים, המתחכך לו בשולי בגדו.

והנה לקראת צאת השנה, בהיותו בשדה, הצאן פרוס לו לפניו ושפתיו מנשקות את החליל שבין אצבעותיו, קול תרועה רמה עלה. מתפלא היה הכיצד הפיק צליל רעם שכזה מחלילו, והנה שם לבו אל הפמליא המתקרבת לה בדרך. נרעש ונרגש קם לו בחופזה מרבצו ואץ לו לקדם את הסוסים הצוהלים. פני המלך מתגלות אליו מתוך מרכבתו וידו פרוסה אליו לקבלו.

 "יצא המלך אל העם שבשדות", צעקו משרתי המלך, הרצים לפני הפמליא והריעו בקרנות האילים אשר בידיהם.

קול ארוך ושופע - וליבו החל להתרונן כשרעיון של יצירה מופיע בו ורוצה להיוולד. קול שבור ומחולק - כקול אם היולדת כשמתחילה יצירתו לצאת לאוויר העולם. קול סדוק ומרוסק -כשהיצירה בחיתוליה מחפשת לה פיתוח וטיפוח עד בגרות. וקול תקיעה גדולה ארוכה כשיצירה תמימה ושלימה מופיעה לה בעולם.    

דניאל ארנוולד

   

 

כבר מגיל צעיר, הוא היה יושב ויוצר.

אמון על אמונתו, הוא חש במעין זרם המוביל אותו בהשראה מלמעלה, דרך מוחו ועד לקצות האצבעות. שם הוציא לפועל את מעשה האומן שלו.

 

כשהיצירה הייתה מוכנה, היו הסובבים מביעים את פליאתם ומחמיאים לו. היו גם שהחמיצו פנים. לא טעמו של זה כטעמו של זה.

כשבגר והיו יצירותיו מגלות פנים חדשות בעולם האמנות, לא אחרו התגובות לבוא. "אכן אומן צעיר שכוכבו עולה!", החלו המבקרים לגמור עליו את ההלל.

הסברים שונים ומשונים נתנו ליצירותיו. זה מייחס יצירותיו לאיתני הטבע, ויש שהיה מייחסן לדעות הגותיות שרוצה היוצר להביע. מהם שהיו מחפשים מוטיבים מרכזיים והללו שהיו מחפשים את הסימבוליקה שבסתר היצירה.  

יש אף שהגדילו לעשות. חלקו וחתכו כל תו וכל תג שכתב, כל משיכת קולמוס וכל גוון שהוציא מתחת ידו. מנתחים ופוצעים, שוברים ומנפצים, חקרו חקירותיהם המלומדות ולא השאירו אבן על אבן במחקר פלאי היצירה.

אך אף לא אחד מהמבקרים, היה מוכן להצהיר שירד בוודאות לעומק כוונתו.

 

עיתונאים לא חסכו מאמץ לנסות ליצור עמו מגע, להשיג ראיון נכסף, או לפחות מאמר או תגובה. אבל שתיקתו הייתה מוחלטת. מההוגנים שבהם היו שהניחוהו לנפשו. מהשנונים שבהם למדו לתבל  את תיאור פעילותו ברוטב של מילים מושחזות. הליצנים שבהם היו עוקצים ומגחכים על חשבונו ועל ה"תמימות הילדותית" שאינה תואמת את "מה שהולך היום" כהגדרתם.   

אך הוא, שקוע היה בעבודתו ומסור לה יומם ולילה. לא היה מיודעינו מעורבב בתככי המציאות. קריאות התדהמה על היצירה ואף קריאות הבוז המעטות לכשהיו, לא העלו ולא הורידו עבורו ואף לא הטרידו אותו במאומה. המעין המתגבר שבו, שופע בלי מיצרים, מסרב להיות כבול בהגדרות וגבולות של שכל מוגבל ומגביל. שקוע הוא בתמימות בעולם של אצילות, שלם ומשתלם כל הזמן ומעיינו זורם בשפע אל עולמות של בריאה, יצירה ועשייה.

 

מהלכו היה ביושר ובתום עם הבריות ואינו מקפיד על משוגותיהם ושיגעונותיהם.

רק משאלה אחת הייתה בליבו כל הזמן. משתוקק הוא תמידית להיות מרואי פני המלך. להתייצב לפניו לעולם. "את פניך אבקש" היה משורר לעצמו. "מתי תבוא אלי"? היה בוכה ליבו במסתרים. להגיע אל המקום שבו צפונה מערת המעיין השופע שבקרבו, השוכנת בגינת בית המלך.

היה יושב במושבו השקט, רחוק מהמולת העיר הסואנת. בין עדרי צאן בשדה, היה אוהב לשוטט לו, נהנה ממגעו הרך של שה תמים, המתחכך לו בשולי בגדו.

והנה לקראת צאת השנה, בהיותו בשדה, הצאן פרוס לו לפניו ושפתיו מנשקות את החליל שבין אצבעותיו, קול תרועה רמה עלה. מתפלא היה הכיצד הפיק צליל רעם שכזה מחלילו, והנה שם לבו אל הפמליא המתקרבת לה בדרך. נרעש ונרגש קם לו בחופזה מרבצו ואץ לו לקדם את הסוסים הצוהלים. פני המלך מתגלות אליו מתוך מרכבתו וידו פרוסה אליו לקבלו.

 "יצא המלך אל העם שבשדות", צעקו משרתי המלך, הרצים לפני הפמליא והריעו בקרנות האילים אשר בידיהם.

קול ארוך ושופע - וליבו החל להתרונן כשרעיון של יצירה מופיע בו ורוצה להיוולד. קול שבור ומחולק - כקול אם היולדת כשמתחילה יצירתו לצאת לאוויר העולם. קול סדוק ומרוסק -כשהיצירה בחיתוליה מחפשת לה פיתוח וטיפוח עד בגרות. וקול תקיעה גדולה ארוכה כשיצירה תמימה ושלימה מופיעה לה בעולם.    

   

 

 


הרב דניאל ארנוולד

פינת ההלכה פלפול לפרשת: שופטים

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

אשה אחת מסרה פאה נכרית שלה לסירוק וסידור לפאנית, בבוא האשה לקבל את פאתה, הבחינה שנתנו לה פאה שאינה שלה, וכשהעירה על כך לבעלת הבית אמרה לה זו שלך והראיה הפתק שנמצא מודבק עליה. כעת שואלת האשה האם מותר לה להשתמש בפאה הנ"ל, בהנחה שמי שהיא אחרת קבלה את שלה תמורתה, או שכל זמן שאינה יודעת בודאות, אסור לה להשתמש במה שאינו שלה. השואלת מוסיפה שיתכן גם, שזו פאה חדשה שהפאנית סירקה והכינה למכירה.

תשובה: במסכת בבא בתרא מ"ו א' שנינו: תנו רבנן נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן, הרי זה ישתמש בהן עד שיבוא הלה ויטול את שלו, בבית האבל ובבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבוא הלה ויטול את שלו, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמר לי, וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי, אמר רב חייא בריה דרב נחמן לא שנו אלא הוא אבל אשתו ובניו לא, והוא נמי לא אמרן אלא דאמר ליה טלית סתם אבל טליתך לא האי לאו טלית דידיה הוא. ועיין ברשב"ם שפירש, שאם נתחלפו בבית האומן מותר המקבל להשתמש, מכיון שהאומן נתן לו את הטלית לדעת, שיתכן שבעל הטלית אמר לאומן למכור אותה, ולכן עד שיבוא הלה ויטול את שלו מותר המקבל להשתמש, משא"כ בבית האבל או בבית המשתה, אם משתמש הרי זה שואל שלא מדעת דהוי גזלן. ולכן גם הדין שרק אם אמר האומן טלית סתם, שאז יש לומר שזה נתינה מדעת, אבל אם אמר לו "טליתך" הרי ברור שטעה ואסור למקבל להשתמש, והוא הדין שאשתו ובניו של האומן לא יכולים לתת רשות שימוש.

וכן נפסק להלכה בשו"ע חו"מ סי' קל"ו ס"א: "מי שנתחלפו לו כליו בבית האומן, הרי זה ישתמש בהן עד שיבוא בעל הכלי ויטול את שלו, ודוקא שנתן לו האומן עצמו, אבל אם לא נתנם לו, אלא אשתו ובניו לא, ואפילו אומן עצמו דוקא שאמר לו סתם הילך טלית, אבל אם אמר לו הילך טליתך לא". ובס"ב: "נתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה לא ישתמש בהן, וכשיבוא בעל החפץ צריך ליתן החפץ לבעליו אע"פ ששלו נאבד", ובהג"ה: "וכן כובסת עובדת כוכבים המכבסת לרבים והביאה לאחד שאינו שלו".

ובניד"ד ההחלפה היתה בבית האומן, והיה צריך לפסוק שמותר לה להשתמש בפאה שקבלה, עד שתבוא בעלת הפאה ותדרוש את שלה, מה גם שיתכן שאין הפאה הזו שייכת לאשה אחרת אלא לפאנית שהכינה אותה למכירה, ובכה"ג בודאי מותר לה להשתמש בה. אלא שמאידך הפאנית אמרה לה זו הפאה שלך, ובגמ' ושו"ע הגבילו את היתר ההשתמשות רק אם אמר האומן "טלית", אבל אם אמר "טליתך" הרי הוא יודע שאינה שלו, וא"כ יהיה אסור לה להשתמש בפאה.

וכבר דברנו בשאלה דומה ב"אבן פנה" ח"ב סי' קס"ח, במי שהחליפו לו מטריה בבית הכנסת, שזה דומה למה שנפסק בשו"ע ס"ב, שאם נתחלפו בבית האבל או בית המשתה, אסור לו להשתמש במה שהאחר השאיר לו. והראינו לדברי הט"ז בחו"מ שם, שתמה על דברי רמ"א שמקורו ב"תרומת הדשן", במה שפסק בכובסת שאסור להשתמש, ולדעתו מדברי המרדכי בפ' הגוזל בתרא, מוכח כי רק כאשר הבעלים רודפים אחר הכובסת להחזיר להם את הסדין שלהם, אז צריך להחזיר את זה שנתנה לו בחליפין, אבל אם מונח אצלו זמן רב עד שבודאי נודע להוא ולא חוקר עוד אחריו בודאי התייאש ממנו, והכובסת הרי סילקה אותו בדבר אחר. והן אמת שה"קצות" הקשה על דבריו, אבל ה"נתיבות" ועוד אחרונים מיישבים את דברי הט"ז. עיי"ש. ולכן הוריתי לשואלת שתחכה שבועיים, שזה זמן סביר שההיא שהחליפו את שלה תבחין ותבוא לדרוש את פאתה, ואם לא תבוא עד אז מותר לה להשתמש בפאה.


פינת ההלכה פלפול לפרשת: שופטים

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

בשבוע האחרון רעש העולם מדבר חדש, והוא בשר שיוצר במעבדה מתאי גזע של בהמה, שהלכו וגדלו ונתרבו עד כמות מסויימת, וממנה הכינו "המבורגר" ראוי לאכילה, שטעמו וממשו כבשר, וכדרכם של סקרנים וחקרנים שאלו בבית המדרש, האם יש לו דין "בשר" לכל הלכותיו, או שהוא כעין צמחי (פרווה).

תשובה: חתני הרב ר' שלמה נ"י, הביא שני מקורות לדון מהם לניד"ד. האחד - שמן שנתרבה ע"י נס, דהיינו שכמות קטנה הלכה וגדלה בדרך נסית, כמו שהיה בנס השמן של הנביא אלישע, וכמו שהיה בנס השמן של בית חשמונאי. לפי שמטין משמו של הגר"ח מבריסק שהקשה, האיך הדליקו את המנורה משמן שנתרבה, הרי דין הוא שצריך "שמן זית" ולא "שמן נס". ויש שטענו כי הנס היה בדרך של "יש מיש", דהיינו ביסודו היה זה שמן זית שהלך ונתרבה, ולכן נשאר עליו שמו "שמן זית", משא"כ אם היה נס בדרך "יש מאין", היה בדין שלא יוכשר למנורה לפי שאינו שמן זית. [וכעין זה בשמן שהביאו הנשיאים, כדכתיב: "והנשיאים הביאו... ואת השמן למאור...", (שמות ל"ה כ"ז-כ"ח), ובמדרש שם איכא למ"ד שנשיאים היינו עננים, [וכן בתרגום יונתן, עיי"ש]. והקשו הרי אין זה שמן זית, ותירצו שהעננים רק "הביאו" אולם באמת היה זה שמן זית, ועיין "תורה תמימה" שם]. לפי זה הוא הדין בניד"ד, שמכיון שהריבוי של הבשר הוא "יש מיש", הרי שדינו נשאר כדין בשר. ולכאורה מסברא גם נראה כך, מה לי אם גדל הנוסף בגופה של בהמה, ומה לי אם גדל בנפרד ולא בגופה, זה וזה בשר שנתרבה הוא.

ואמרתי שיש ראיה שאם היה הנס בדרך "יש מאין", היה מקום לדון שאינו בגדר בשר, ממה שכתב "ילקוט הראובני" שהבשר שהגיש אברהם אבינו לפני המלאכים, היה בשר שנברא על ידי "ספר יצירה", ודייקו מהכתוב שם "ובן הבקר אשר עשה", ובזה מיישבים מה שהקשו, האיך האכילם בשר בחלב, לפי שהבשר לא היה לו דין "בשר", כמו בייצור סינטתי. [והאריכו האחרונים למעניתם, האם בהמה שנוצרה ע"י ספר יצירה טעונה שחיטה או לא.] ודו"ק.

ועוד יש לדון מבעית הגמ' במנחות ס"ט ב', "חיטין שירדו בעבים מהו", ובארו שהשאלה היא לגבי "שתי הלחם", שנאמר בו "ממושבותיכם", האם זה בא למעט את הגדל בחו"ל, או שבא לומר שצריך רק מהגדל בארץ ישראל. ורש"י פירש שמדובר בחיטים שצמחו בארץ ונבלעו בעננים, ואילו התוס' פירשו שהחיטים נוצרו בדרך נס. ומחלוקתם בזה האם חיטים שלא גדלו בארץ אלא ע"י נס, יש להם שם "חיטים"  וכשרים לקרבן שתי הלחם או לא, שלרש"י כל השאלה היא רק אם גדלו בקרקע, ומשמע שאם הוויתם בדרך נס של יש מאין, בודאי אינם כשרים לקרבן. אולם להתוס' גם אם הם נוצרו מעיקרא ע"י נס, גם כן שם חיטים להם. וא"כ לרש"י אין לבשר משובט דין בשר, ולהתוס'  יש לו דין ושם בשר.

אמנם כבר ציינו בשאלת השמן, את דברי הרד"ק בפירושו למלכים (ב' ד' ז'), בשם תוספתא, ששאלת האשה היתה האם השמן שנתרבה חייב בתרומות ומעשרות, כדין שמן מהצומח או לא, והנביא אמר לה כי שמן זית חייב בתרו"מ ולא שמן נס, "לית על משחך עישור דמן ניסא הוא", ולפי זה רצה לטעון שהוא הדין לעניננו, שאין זה נידון כבשר אלא כמשהו צמחי. ואולם יד הדוחה נטויה כי אין הנידון דומה לראיה, אפילו אם נאמר שהשמן שנתרבה פטור מתרו"מ, אין זה אומר בהכרח שאין לו דין שמן מן הצומח, ואפילו דין שמן זית עליו, אלא שלגבי תרו"מ יש הלכה שהצומח חייב ולא המתרבה בדרך אחרת, וכמו שמן זית שגדל בחו"ל, שודאי דין ושם שמן עליו אלא שפטור מתרו"מ, וה"ה לדעת הרד"ק בשמן הנס, אבל בודאי נקרא עדיין שמן זית לכל הלכותיו, וממילא שבניד"ד יהיה לו דין בשר.

ועוד יש לדון בזה ובכיוצא, אי"ה בשבוע הבא בל"נ.