צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: שבת -פסח

שלטון עצמי

כנגד אותו עולם ותרבות של שלטון אדם באדם וקביעת מדרגות ודרגות בין בני האדם אשר היה קיים בעולם העתיק בכלל, ובמצרים בפרט. כנגד אותה שיטה של השפלת האדם כבהמה ולעיתים אף גרוע מכך.מביא הקב"ה לעולם אמירה חדשה "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" פרשת בהר

עבדיו של הקב"ה ולא עבדים לעבדים.                                                                                                                      נשאלת השאלה אם כן, מהי אותה עבדות לה' ובמה שונה מהעבדות הקודמת וכיצד עדיפה עליה . הרי כבר ראינו שגם מי שהיה עבד ועוד במצרים, ביקש לחזור לסטטוס זה מאשר להיות בו-חורין, ולקיים תורה ומצוות.                              "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:                                                                                    מסביר רש"י - "אשר נאכל במצרים חנם" - אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חינם, והלא כבר נאמר (שמות ה, יח) ותבן לא יינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חינם, דגים היו נותנין להם חינם? ומהו אומר חינם, חינם מן המצות: רש"י במדבר פרק יא פסוק ה                                                                                                        

ר' יוסף אלבו בעל ספר העיקרים מסביר בצורה נפלאה את ההבדל והשוני שקיים בין עבד לאדם, ובין עבד לקב"ה. שאיפותיו של עבד רגיל הינם שאיפות גשמיות וחומריות בלבד אין לעבד זה אופק , חזון, ושאיפה להתרומם ולהיות בן חורין אמיתי. למצב זה הגענו לאחר שנים של שלטון כובש וזר.   

"וזהו שרמז דוד באמרו הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל יי' אלוקינו עד שיחוננו (תהלים קכ"ג) וזה הכתוב יראה כדבר איך אנו מצפים כעבד אל האדון וכשפחה אל הגבירה והרי האדון לעולם לא ירצה להוציא את עבדיו לחירות ואין העבד מצפה אליו שיושיענו מצרתו ויוציאנו לחירות. אלא פירוש הכתוב הוא על דרך שאמרנו כי המשורר היה מתרעם להשי"ת ... כי כ"כ ארך זמן הגלות עד ששבנו במדרגת העבד ולא כעבד שהוא מצפה לחירות על יד אוהביו או קרוביו שהוא מצפה אליהם מתי יבואו לגאלו אבל כעבד היושב באפס תקווה ביד אדונים קשה משולל מכל טוב אינו ברשות עצמו לקיים דתו ואמונתו ואין לו בנים ולא כבוד ולא עושר כי מה שקנה עבד קנה רבו ואין לו שום תקווה אחרת בעולם אלא שהוא מצפה אל יד אדונו שיתן לו פרוסת לחם שיוכל להתפרנס בה וכן השפחה אל יד גברתה וכן אנחנו כל כך ארך זמן הגלות ותוקף הצרות שהן תוקפות עלינו בחזקה עד שכמעט נתיאשנו מן הגאולה ח"ו ושבנו במדרגת העבד הזה שנתיאש לצאת לחירות שלא נבקש רק להתקיים בגלות הזה עם דלותנו ושפלותנו וזה אמרו כן עינינו אל ה' אלקינו עד שיחננו וע"כ אמר חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז כלומר ... כשהגענו אל הקצה הזה שהוא בתכלית הבזיון וראוי שתחוס עלינו כגודל חסדך: ספר העיקרים חלק רביעי פרק נ'

הנה נוכחנו לדעת  שאדם יכול להיות בן חורין מבחינה רשמית אך בפועל להרגיש ולהתנהג כעבד. יתרה מכך גם אדם אשר מוגדר כשומר תורה ומצוות ולא יבין וידע מהי מטרת התורה וקיום המצוות לא ישיג את חירותו האישית  והנפשית. ולעיתים כשאדם אינו מבין את משמעותן ותכליתן של מצוות ה' נראה הדבר ככורח גדול בעיניו. וכשם שיש עבד שטוב לו, כך יש בן חורין שרע לו. כדי למנוע ולתקן מציאות זו לא הסתפק הקב"ה בשלב הבסיסי של הוצאתנו מבית עבדים בלבד, אלא נתן לעם ישראל את התורה שתאפשר לבני האדם לממש לרומם את חירותם למצב שבו יכלו ליהנות מחירותם הגופנית יחד עם הרוחנית.                     

ריה"ל( רבי יהודה הלוי) כותב בספר הכוזרי שהתורה לימדה אותנו את המידה הנכונה כאשר ציוותה לכל אחת מכוחות הנפש והגוף את המגיע לו בצדק, מאחר והעדפת כוח אחד על משנהו מביא להזנחת כוח אחר . בהמשך דבריו מצמצם ומסכם ריה"ל את שלושת היסודות של עבודת ה' על פי התורה ליראה ,  אהבה, ושמחה. לגבי אהבה ושמחה אין חולק שאלו מידות טובות וערכים חשובים עבורנו. אך נשאלת השאלה כיצד יראה ופחד יוסיפו נקודות למימד החירות שבנו. ואכן, שאל פעם פסיכולוג את הרב סולובייצ'יק, הרי ידוע שהפחד הינו שורש הצרות והפגעים הן ברפואה הפסיכולוגית והן בפסיכוסומאטית, וכיצד אנו מתפללים ומשוועים ליראה ופחד מה'. ענהו הרב : שהאדם המודרני סובל מהרבה פחדים ולכל אחד הפחדים המיוחדים לו. וייתכן ויוכל להשתחרר מכל הפחדים האלה על ידי שייטע באופיו פחד אחד גדול מכולם,ואם יפחד מאלוקים יסורו ממנו כל פחדיו השונים.

כנגד כל החששות וכנגד כל המיצרים והנורמות השולטות והמאלצות אותנו לחיות חיים אשר אינם נאמנים לאמונתנו ודרכנו,ולהיות עבדים לזמן ולסביבה. מתיישרים אנו עם רצונו של הקב"ה אשר מתווה לנו דרך אשר גם מטיבה עימנו, כמו גם מסייעת לנו להתמודד עם הלחצים המופעלים עלינו ,נפשית רגשית וחברתית. כאילו היינו אומרים : זו דרכנו זו הוויתנו ואין לנו להתבייש בה או לסור ממנה. חג חירות שמח.


הרב גולן נאוי

חמץ ומצה

"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה':וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" (כג, ה-ו).

עוד טעם מצת האפיקומן בפינו, ולענ"ד צריך ברור בעצם, בחקירת טעמה העמוק של מצוות אכילת מצה ובאיסור הנוקשה והחמור של אכילת חמץ ואפילו 'במשהו' עד כדי העונש הנורא של כרת, כמאמר התורה: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי...שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ".(שמות יב, טו-יט). "כי כשנראה דבר שמחמיר בו כל כך והוא דבר נקל בעינינו, לפי הדמיון שלנו, שלא נחשוב שהוא נקל מצד עצמו, רק מצד פחיתותינו וגריעותינו שלא נשיג עומקו של אותו דבר, דע כי אולי היינו אומרים: מה טעם להחמיר כל כך בעניין חמץ והוא דבר שאין לו טעם לפי מראית העין והיא מצווה קלה אצל הסברה, יותר מכל שאר המצוות, כי שאר המצוות, אע"פ שלא נשיג תכליתם, נבין מהם קצת רמז או התעוררות, כאיסור חלב ודם ושאר מאכלות אסורות, כי כולם כדי לתקן המזג ולהעמיד הגוף ביותר טוב שאפשר, אבל עניין המצה, הוא לזמן ידוע והחמץ  אסור בזה הזמן ומותר כל השנה? ועוד, כי כל מאכלות אסורות, איסורן איסור עולם, אבל זה מדוע הוא נאסר זמן ידוע ואינו כשאר איסורין? ומדוע איסור חמץ במשהו ואיסור שאר מאכלות אסורות בשיעורים ידועים,[כגון ב-שישים וכו']?. כל זה יוכל האדם לתור בדעתו ולפקפק במצווה זו, אך עוררונו חז"ל, כי הדבר שאין הסברה מעידה עליו והוא דבר נקל למראית העין וה' מחמיר עליו[בכרת], ראוי לנו לחקור עליו! ובכן,מה נשתנה טעם מצוות מצה וחמץ משאר כל איסורין שבתורה?". כך שואל ה 'צפנת פענח',רבי יוסף בן אברהם ג'יקטיליה, מקדמוני ספרד,'בהגדה' אשר לו,(כאן המקום להודות למהדיר הגדה זו,הרב ראובן קנול).

ההסבר הנפוץ לאיסור החמץ בימי פסח, הוא הרמז והדמיון ליצר הרע, ומקורו בספר ה 'זוהר':" אוקמוה חבריא ורזא אוקמינא בין חמץ ומצה בכמה דוכתי דא יצר רע ודא יצר טוב" (זוהר - פרשת בא דף מ עמוד ב). ההבדל בין החמץ למצה, הוא ההבדל התהומי בין יצר הטוב ליצר הרע, בין הקדושה אליה אנו שואפים וכמהים להשיג ובין הסלידה והניתוק הנדרש מהטומאה ומכאן גם התשובה לשאלת הציווי באכילת המצה, " לרמוז אל הנהגת האדם בחייו שתהיה בתמימות וטהרה מבלי יצר הרע ושאור שבעיסה ולכן הזהירו הקדושים, שישמור האדם בעניין המצה, משעת טחינה, שהוא הזמן שבו מתחיל האדם לסבוב ולטחון אחרי עניני העוה"ז כי מאז צריך שימור".(האברבנאל,סוף 'זבח פסח'). וביתר בירור ,מובא ב 'זוהר' לפרשת תצווה,קפ"ב:ה 'זוהר' דורש את סמיכות הפסוקים, בפ' 'כי תשא':" אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ:אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר..." (שמות לד,יז-יח)," מאי האי לגבי האי? אלא, מאן דאכיל חמץ בפסח, כמאן דפלח לכו"ם איהו, כאלו עביד כו"ם למפלח לגרמיה דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח". כלומר,אם לא ישמור את עצמו בפסח ויאכל חו"ש חמץ, דבר זה נחשב כעובד ע"ז, ואין הכוונה לאיסור הקלאסי של עכו"ם, אלא לאותו יצר הרע, שנקרא ג"כ 'שאור' הנכנס באדם בשעת כעס,כמו שאור בעיסה, נכנס לאט לאט במעיו ומחלחל בתוכו ומתרבה בו, עד שכולו מלא ממנו וכל הגוף מעורב בו וזהו ע"ז,כיוון שבכעסו, מוציא ומסלק את הנשמה הקדושה שבו ובמקומה מכניס טומאה, 'אל זר' ששולט בו ועל זה אומר הנביא:" חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (ישעיהו, ב, כב),כלומר,אסור לחבור לשכזה שהרי הוא: "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ" (איוב,יח, ד),היינו טורף נשמה קדושה שבו, מחמת אפו וכעסו. נמצאנו למדים מדברי ה'זוהר', כי צריך לסלק ולהיבדל מכל וכל,אפילו 'כמשהו', מיצר הרע כל שהוא. ומלמדנו הרב הנזכר: "דע, כי לכך נאסר החמץ במשהו ונצטוינו לבערו, כי הוא רמז שעתיד הקב"ה להעביר יצר הרע,שהוא החמץ, מן העולם ולבערו ולעקרו ולא ישאיר ממנו אפילו כל שהוא וזה סוד:" ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך"(דברים,ל,ו),שנזכה במהרה בימינו אמן.


הרב יגאל זורבבלי

פינת ההלכה פלפול לפרשת: שבת -פסח

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

"עיניך יונים".

ואמרו חז"ל: "מה יונה זו אע"פ שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אע"פ שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה". (שיה"ש רבה ריש פ"ד).

לפום ריהטא משמע מדברות קדשם דחז"ל, כי גם לאחר חורבן הבית עדיין קיים דין עליה לרגל. ועיין "שדי חמד" פאת השדה מע' ארץ ישראל סי' ט', שכתב שיש בזה"ז מצוה של עליה לרגל, והביא ראיה מגמ' סוכה מ"ד א', שאמרו שלולב לא ידחה שבת ביו"ט ראשון של סוכות גם בא"י וגם בחו"ל, וכתב רש"י כדי שלא ייעשו ישראל אגודות אגודות. ותמה ב"כפות תמרים" והרי בשתי עיירות נפרדות לא שייך "לא תתגודדו", ותירץ דכיון שיש עולי רגלים מחו"ל, לכן נחשבים כעיר אחת. והקשה "ערוך לנר" ביבמות י"ד א', הלא אחר החורבן ליכא עולי רגלים, ותירץ שד"ח דמוכח כהמדרש שגם לאחר החורבן יש עולי רגלים. וכן תירץ "חתם סופר" בחי' ליבמות שם. אולם מדברי "נודע ביהודה" מוכח דלא סבר כן, שנשאל (תנינא סי' צ"ד, מדוע השמיט הטור דין הקבלת פני רבו ברגל, ותירץ שהרי אמרו בקדושין שאין תלמיד רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית בלבד, שלא יהא כבוד רבו גדול מכבוד שמים, וא"כ בזה"ז דליכא עליה לרגל, אם יהיה חייב לקבל פני רבו ביו"ט, יהיה  גדול יותר מכבוד השכינה. ומוכח דליכא דין עליה לרגל בזה"ז.

והנה מדברי הרמב"ם יש להוכיח דס"ל דאין דין עליה לרגל בזמן הזה. שכתב ב"ספר המצות" מצות עשה כ': "היא שצוונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה..., ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל...". וכן בהל' בית הבחירה פ"א ה"א: "מצות עשה לעשות בית לה', להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגים אליו שלש פעמים בשנה". הרי תלה דין עליה לרגל בבנין בית המקדש, ואם הבית חרב שוב אין עליה לרגל. ולכאורה קשה לדבריו מדברי המדרש דלעיל.  

אולם נראה דאין כוונת המדרש שיש חיוב עליה לרגל בזמן החורבן, אלא אדרבה דבר הכתוב בשבחן של ישראל, שאע"פ שחרב הבית ואין דין עליה לרגל, מכל מקום הם קיימו בעצמם מעין עליה לרגל. וכן משמע מדברי הר"ן במס' תענית י' א', שכתב שהלכה כר"ג שמתחילין לשאול על הגשמים בז' מרחשון, מפני תקנת עולי רגלים אף האידנא בתר חורבן, ואף דליכא השתא חיובא דעליה לרגל וליכא למיחש לתקנתייהו, מ"מ היו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושין גם היום, ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה שהיא היתה עיקר התקנה. עיי"ש. ובספר "שלמי נדרים" לדברי הגמ' ל"א א', הביא מ"תוספות יום טוב" שכתב שהרמב"ם פסק דין הנודר מעולי רגלים אף דהאידנא שאין ביהמ"ק קיים ליכא עולי רגלים, מ"מ מצוה לעלות לירושלים..., ובספר "יד שאול" הביא המדרש שה"ש ח' י"א עה"פ "אם חומה היא", דאף שחרב ביהמ"ק לא בטלו ישראל פעמי רגליהם. ע"כ. הרי מוכח שישראל הם שקבלו עליהם מעין "זכר למקדש" לעלות לרגל, אף שאין חיוב מן הדין. ודו"ק.

ובזה מדוקדק לשון התפלה במוספי הרגלים, "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך, ולעשות חובותינו בבית בחירתך..., מפני היד שנשתלחה במקדשך". והיינו מכיון שנשתלחה יד וחרב הבית,  שוב אין אנו יכולים לעלות ולראות, כי אם אין בית אין חיוב עליה לרגל. אלא שצ"ע שהרי הרמב"ם פוסק בהל' בית הבחירה פ"ו הט"ז, שמקריבין אע"פ שאין בית, ומאי שנא מעליה לרגל. אלא שכבר כתבו האחרונים שאין זה חיוב להקריב אלא רשות, וא"כ הוא הדין עליה לרגל, שאינה חובה אלא רשות. ולפ"ז נפרש נוסח התפילה, שמכיון שנתרחקנו מעל אדמתנו, המרחק מעכב בעדינו מלעלות ולראות ולהקריב.