צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: משפטים

אשר תשים -הקדמה לפרשת משפטים

הפרשה מתחילה - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".לאחר מתן תורה:מעמד הר סיני ועשרת הדברות,מחברת התורה מיד "ואלה המשפטים".חז"ל עמדו על כך,בכמה מקומות, שו' החיבור "ואלה" הוא יסוד חשוב,בלימוד התורה בכלל וביסוד המשפט בפרט. ו' החיבור הזה מלמדנו ,כי ההמשך הטבעי ל"עשרת הדברים" הוא "ואלה המשפטים".הקדוש ברוך הוא מגלה לנו בסדר הפרשיות ,מיד לאחר מתן תורה.כי העניינים שבין אדם לחברו,הם כלל גדול בתורה.המשפטים הנוגעים בין אדם לרעהו, חשובים לבורא העולם מאוד מאוד.להלן מקצת מדרשים המבהירים סמיכות פרשיות זו.המדרשים מחדדים פן נוסף, שהמשפט ניתן במרה ,אף קודם מתן תורה. במדרש רבה כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים.מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים. ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והתורה באמצע.דינין מלפניה "שם שם לו חוק ומשפט"(טו,כה), דינין מאחריה "ואלה המשפטים",ועשרת הדברות באמצע.התורה מוקפת משפט,מכל עבריה,הן מלפנים הן מאחור.   ילקוט שמעוני משל:לבן מלך שהיה מהלך בשוק פגע באוהבו של מלך ומילא ידו אבנים טובות ומרגליות.אמר המלך פתחו לי בתי אוצרות שלי שלא יאמר בני אלולא אוהבי זה לא היה לי ליתן לו. כך אמר הקב"ה שלא יהיו ישראל אומרים אלולא שבא יתרו ולימדנו את הדינים לא היה לו ליתן לנו את התורה.אלא הריני נותן להם את התורה שכולה דינים.ואם תאמר והרי נתן להם דינים במרה קודם שבא יתרו,אם כן איך יאמרו אלולא אוהבו של מלך לא היה לו ליתן.ויש לומר שאותם הדינים שנתן להם במרה היו שבע מצוות בני נח וכבר היו מורגלים בהם מנח, ונתן להם השבת שגם כן היו מורגלים בו ממצרים,ונתן להם חוק פרה ששטן ועכו"ם מונין בהם את ישראל.כשבא יתרו ונתן למשה עצה על סדר הנהגתם,וכן אמר לו משה כשרצה להלוך והיית לנו לעיניים, לזה אמר "ואלה המשפטים" לא של יתרו.המשל מחדד לנו את הנקודה ,כי המשפט הוא האוצר של ה'.אוצר המיועד לבניו ושמח לתת לנו.מתוך הבנה זו נובעת החובה ,דווקא לקיים משפטי התורה,שהם המקור והיסוד לעולם.לחידוד נוסף ,נראה את דברי הפרשנים.  הרמב"ן :למה לא התחילה פרשה זו בוידבר? תבין שאינה פרשה בפני עצמה,אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם, שתזהירם עתה עוד שיתנו ליבן למה שראו ויזהרו במצוות האלו שצויתים.  רבנו בחיי  לפי שהתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל תלויה במשפט, אמר ומשפטים בל ידעום (תהלים קמז, כ):ידוע כי המשפט מכון כסא הכבוד ,ולמדנו שלמה בזה כי המכיר פנים במשפט הוא נענש בעולם הזה ובעולם הבא. המשפט הוא סיבת השלום, ולכך מצינו ביתרו אותה עצה שנתן למשה בדבר המשפט שהזכיר בה שלום.השלום הוא קיום העולם,ועל כן המשפט נמסר לחכמים כי החכמים מרבים שלום בעולם.מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל (תהלים קמז, יט), מגיד דבריו ליעקב- אלו עשרת הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל -ואלה המשפטים, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים - לא נתן הכל אלא לישראל. אדם הראשון נצטווה בשש מצוות בא נח הוסיף לו שביעית זה אבר מן החי,בא אברהם הוסיף שמינית זו מילה, בא יעקב הוסיף לו תשיעית זו גיד הנשה, באו ישראל נתן להם עשרת הדברות- נתן להם את הכל.זהו שכתוב (במדבר ז, יד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, זו התורה שניתנה מכף ידו של הקב"ה לכף ידו של משה והיא תורה אחת והם עשרת הדברות מלאה קטרת בגימטריא תרי"ג בחילוף קו"ף בדל"ת באותיות א"ת ב"ש.כלומר עד קבלת התורה העולם קיבל מספר מצוות מצומצם ,תשע מצוות בלבד.שבע מצוות בני נח+ברית מילה לאברהם+גיד הנשה ליעקב.עשרת הדברות הם בבחינת העשרה הכוללת את השלמות.לכן מאחר שהתורה מושלמת,עשרה זהב מלאה קטרת.על זה אמרו חכמים. זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המוות. לשון תשים- מלשון סם להורות שאם הדיין שופט בצדק הוא לו סם חיים ואם לא, נעשה לו סם המוות.                                                ר' יוסף בכור שור-רבותינו פירשו "לפניהם ולא לפני גויים", שכשם שאמר "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי", כך מזהיר כאן שלא תעשה גוי שופט על ישראל. ולפי הפשט, מאחר שעשה משה דיינין, והעמיד שרי אלפים ושרי מאות, אמר לו הקב"ה הרי העמדת שופטים, "ואלה המשפטים אשר תשים" לפני השופטים:    ש"כ:" ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה".מדוע לא אמרו נשמע?       כי דברי ה' אינם צריכים שמיעה,כבר שמענום. ועל מה שאמר לו כה תאמר אל בני ישראל שיחזור ויאמר להם כל העשר בכלל שאר הדינים, "ויקח את ספר הברית ויקרא באוזני העם, ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"? דברי בשר ודם ,צריכים שמיעה והבנה לא כמו דברי הקב"ה שהם נכנסים ברמ"ח איבריו של אדם והם נשמעים ומובנים מאליהם,אבל דברי בשר ודם צריכים הבנה: משל לבן מלך שהיו מאכילין אותו על פי רופא והיה הרופא מאכילו כך שיעור מן הלחם מן פת בג המלך כך שיעור מן הלפתן וכך מן היין מיין משתיו, אחר כך היה מאכילו מיני מרקחת מעולים ומיני סמים כדי שיתעכל כל המזון ולא יזיק לו המאכל, כן הקב"ה נתן התורה לישראל שהיא משולה למזון.כלומר האדם דרך לימוד התורה,מחלים והופך לבריא,ודברי ה' ברורים לו.נמצאנו למדים כי המשפט הכתוב בתורה,הוא משפט מאת ה'.אומנם כיוון שמשפט ה' נשמע מאת אנשי בשר ודם,הוא לא מובן מיד.כדי שאדם יבינם צריך הוא ללמוד תורה,כדי שיבריא כך שהתורה תוכל להיכנס בעצמותיו.כך שמשפטי ה' ישרים בעיניו ומשמחי לב.                             


הרב אביעד עקיבא

עבד יוצא לאור

ישבו התלמידים ולמדו לפני רבם. "עבדא בהפקירא ניחא ליה" קרא הרב את שורות הגמרא.

קפץ ואמר שנון התלמידים: ואם כך אז גם להפך, מי שבהפקרות נוח לו - משמע שעבד הוא!

חייכו התלמידים אחד אל השני, אך פני הרב הרצינו והרהורים עלו בליבו...

                                            *                       *                        *

הפקר. לית דין ולית דיין. אין מי שיאמר לו די. במיוחד אחרי שהצטרף לכנופיה והגנבות הראשונות המוצלחות השמינו את כיסו, חשב לעצמו: "אפילו השמים אינם הגבול בשבילי. כל העולם שלי הוא, אין מי שיעצור בעדי" עד ש...     הוא נעצר. נתפס על חם בגנבתו. השוטר הביאו לפני השופטים.

לעבד נמכרתי בגנבתי ומינו לי אדון. הערב כבר ירד בשעה שהובלתי אליו, והוא קיבל את פני בקצה היער.

"דרך לילית ארוכה לפנינו" אמר לי האדון ואני ניסיתי להתבונן בפניו, אך החשכה המוחלטת מנעה זאת בעדי.

עמדנו לצאת לדרך והאדון אמר לי: "לך בזהירות ישנם בורות בדרך", אך התעלמתי. הרגשתי שהכבדות שלו מציקה לי. התחלתי ללכת, אך מיד מעדתי ונפלתי והאדון הרים אותי. המשכנו בדרך. הלכתי קדימה וניסיתי לפרוץ לי הלאה. הרגשתי שגופי נשרט ונחבל. אמר לי האדון:"אין דרך אחרת. כאן השמירה על הזהירות נדרשת". שוב הרגשתי שאמירתו מעיקה עלי. אזהרות תמיד הגבילו אותי.

אך אז הופיע ניצוץ, וזרזיף אור הופיע. נר הזהיר בחשכה. האדון הדליק אותו. הבטתי בה בשלהבת המרצדת. אור דקיק פרוס בין חשכת העצים. שקע גדול באדמה נגלה לעיני פתאום. דילגתי עליו בזריזות. לא הספקתי להתעשת ומיד ראיתי שיח דוקרני החוסם כמעט את כל השביל הצר. בגמישות חתולית שכבר סיגלתי לי בעברי, הצלחתי להתחמק ולעבור מצידו. אכן ההתבוננות בו באור המזהיר פתאום פתחה לי פתח חדש, והאזהרות נראו לי זוהרות באור אחר...

דרכנו הקשה המשיכה. אור הנר ליווה אותנו, אך סכנות חדשות הופיעו. יללת התן הקפיאה את דמי. וכשיללה נוספת קרובה יותר השיבה לו תשובה, הבנתי שצריכים אנחנו לזהירות גדולה.

האדון אמר לי להישאר במקום ולא לזוז. הפעם הקשבתי לו בתחושת התנגדות פחותה. ראינו את להקת התנים עוברת בקרחת יער לידנו, כשאור הירח מאיר על גביהם. כשעברו והתרחקו, והיללות כבר לא נשמעו, המשכנו בהקלת-מה בדרכינו.

האדון אמר: "העולם שסביבנו כה חשוך, צריכים אנחנו לאור גדול שיאיר אותו". דבריו הפעם דוקא מצאו מסילות ללבי והרהרתי בהם.

המשכנו בדרך בהרגשת ביטחון מסוימת, כיוון שהתחילו ניצוצות ראשונים של אור-שמש להופיע. אך אז עצר אותי האדון פתאום ולרגע לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, עד ששמעתי לחישות מאיימות המגיעות מן העצים הגבוהים שבקרבתנו. בקושי גדול התבוננתי והצלחתי לראות כדמות אדם בסבך הענפים, אך נצנוץ להט החרב המתהפכת בידו, לא נתנה לי ספק. לסטים הוא זה ומשתוקק הוא להתנפל על עובר-אורח תמים אשר יעבור מתחתיו.

אסיר-תודה הייתי לאדון אשר לצידי, שהציל אותי אף ממצוקה זו וכאשר הצלחנו בזהירות ובזריזות לברוח מהמקום בדרך-לא-דרך, נשמתי לרווחה.

"תכף נגיע לפרשת דרכים" אמר לי האדון. משהו בקולו כבר נשמע לי נעים ומחבק, והפחדים מן היער החלו להתמוסס להם. נראה שיש מאבק נסתר בין זהרורי החמה וצללי העצים שעוד הטילו חשיכה על פנינו. אבל קצה היער נראה כבר קרוב מאוד.

עברנו את שורת העצים האחרונה. הגענו אליה, אל פרשת הדרכים והמשפטים המוארים, המזהירים על כל דבר ודבר ואורם מבהיק ומשמח.

אור בוהק האיר על פנינו, ולפתע הצלחתי לראות את פני האדון מביטות בי בחום.

הפנים המוכרות כל כך הפתיעו וריגשו אותי.

גיליתי שהאדון אינו אלא אבא, אבא שלי.

והנה הגיענו אל הבית. הביתה. נכנסנו וגיליתי שולחן ערוך בכל טוב מונח לפני. אמר לי אבי: "לעבדי נתתי - לאחד חתיכה, לשני ביצה, לשלישי ירק - אבל אתה הרי בני אתה, הכל נתתי ברשותך"

                                                      *                    *                   *

אמר הרב לתלמידיו: "כשהאור מזהיר את חשכת העולם הופך העבד לבן".

ואלו המשפטים אשר תשים לפניהם שבהם העבד לעולם-ששת-ימי-המעשה, יצא לאור, לחופשי.

לעיון: גיטין י"ג. שמות רבה פרשה ל' ה',ו', ט', י"א ,ט"ו סוטה כ"א.


הרב דניאל ארנוולד

פינת ההלכה פלפול לפרשת: משפטים

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

רש"י הביא דברי הגמ' בקידושין כ"ב א', "וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו". ובמכילתא שנינו: "יכול יהא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם שלו, ת"ל "אשתו עמו", "אשתו" להוציא שומרת יבם שאינה אשתו, "עמו" להוציא ארוסה שאינה עמו". ועיין רמב"ן על אתר.

והנה במסכת כתובות נ"ז א' שנינו: "נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל – לאחר שקדשה – כדי לפרנס עצמה..., הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה...". וחקרו בהלכה זו רבותינו האחרונים, מה שחייב הארוס במזונות הארוסה מיום שהגיע זמן, האם חיובו נובע מאותו שורש של חיוב מזונות האשה, או שדין חיוב המזונות בארוסה הוא כעין קנס,על זה שעדיין לא כנס אותה.

ותלו את החקירה במחלוקת הראשונים, עיין ריטב"א (ריש כתובות) שכתב: "אוכלת משלו -  פירוש שחייב במזונותיה, והוא הדין בכסותה ופרנסתה כאילו נכנסה לחופה, והוא גם כן זוכה במציאתה ומעשה ידיה". ומוכח דס"ל שחיוב המזונות של ארוסה הוא מדין מזונות האשה הנשואה. אולם הרא"ה (ב"שיטה מקובצת" לכתובות ק"ז ב') כתב: "ומהכא משמע דאינו זוכה במעשה ידיה עד שתנשא לו..., ואעפ"כ חייב במזונותיה", וע"כ דס"ל שחיוב מזונות הארוסה בהגעת זמן הוא חיוב מחודש וכעין קנס. ועיין "אור שמח" הל' אישות פ"י הי"ט, בספק זה אם זוכה במעשה ידיה. וב"פתחי תשובה" לאהע"ז סי' נ"ו סק"ב, הביא מ"טיב קידושין", דהא פשיטא ליה שמעשה ידיה שייכים לארוס, היכא דמעלה לה מזונות מחיוב הגעת זמן, הא מיהא מספקא ליה האם הארוס זוכה במציאתה או לא.

ובימי חורפי שמעתי נפקא מינה בחקירה זו, מכב' מו"ר גאב"ד ירושלים ת"ו הגר"ב ז'ולטי זצ"ל, לפי מה ששנינו בכתובות מ"ח א' "עולה עמו ואינה יורדת עמו", דהיינו שחייב אדם לפרנס את אשתו לפי כבודה, האם גם במזונות ארוסה בהגעת זמן חייב ליתן לה לפי כבודה, שאם נאמר שהוא מדין חיוב מזונות הבעל לאשתו, מסתבר שחייב כמו בעל לאשתו דהיינו לפי כבודה, משא"כ כד נימא שהחיוב הוא משום קנס שלא נשאה בזמן, יתכן שחיוב המזונות שיושת עליו, הוא רק הסכום הרגיל המספיק למזונות באשה רגילה, ולא נאמר דין "לפי כבודה". ונומיתי לו שאין בזה הכרח, דאף אם נאמר שהוא משום "קנס", יתכן שקנסו אותו לשלם מזונות כחיובו, ומאידך אף אם נאמר שהוא מחיוב מזונות אשתו, יש לומר שחיוב "עולה עמו" נאמר רק באשתו הנשואה. [ועיין בחידושי "הר צבי" לש"ס ריש כתובות, שהביא ספק זה בשם הגר"י קלמס, ומה שרצה לפשוט שם ידי"נ הגרד"כ שליט"א]. ובחידושינו לכתובות הארכנו בכל זה.

ולכאורה יש להביא ראיה מדברי המכילתא הנצבים קדים, שמיעטו תשלום מזונות לארוסתו של עבד עברי, שאין החיוב משום מזונות אשתו אלא משום קנס, ולכן אין האדון מחוייב לשלם קנסות שנתחייב בהם העבד, ואך בחיוב מזונות הוא שנתחייב מגזירת הכתוב "ויצאה אשתו עמו". אולם יש לומר אדרבה, שמתוך שצריך לדרוש מיעוט "עמו להוציא ארוסה שאינה עמו", משמע שאלמלא המיעוט "עמו", היה פשוט לחייב את האדון במזונות הארוסה, ואי נימא דהוא משום קנס, מהיכי תיתי לחייבו בזה, אטו נתחייב לשלם קנסות של העבד, אלא ודאי חיוב המזונות הוא מחיוב מזונות האשה, שברגיל האדון מתחייב בהם, ואך משום שהארוסה "אינה עמו", לכן אינו צריך לשלם מזונותיה. ודו"ק.