צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: מטות מסעי

צבא השם

הקמת הצבא בעם ישראל, מספר מטרות לו, לכאורה בדומה לכל צבא אחר בעולם: הגנה על העם והגנה על הארץ, בין אם מדובר בהרתעה ובביטחון שוטף ובין אם מדובר בלחימה ממש בפועל. אמנם, בשונה מכל צבא אחר, בצבא ישראל ישנה מטרה נוספת הנלמדת מפרשתנו: מצווה הקב"ה את משה רבנו להלחם מלחמת נקם במדין:     "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" וכן נאמר: "וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר", משה רבנו מזדרז לקיום מצוות המלחמה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא",

רש"י מלמדנו דבר חשוב מאוד וממנו נלמד על הערך המוסף בצבא ישראל: "נקמת ה' - שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקב"ה". מוסיף ה 'גור אריה': "והיינו מפני שכתיב (יהושע ז, ט) "והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול", כי שם ה' נקרא על ישראל, ולפיכך העומד עליהם כאילו עומד על הקדוש ברוך הוא", כלומר: החייל הישראלי הנלחם מול הקמים עלינו לכלותינו, בעצם מוסר עצמו על כבודו של הקב"ה ומחרף נפשו על קדושת ה'! וכדברי 'בעל הטורים': "וימסרו מאלפי ישראל" - שמסרו עצמם על קדושת השם להצלת ישראל". ומצווה זו, כמעט בודדה שיכול האדם לקיים בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, בדומה למשל למצוות ישיבה בסוכה, ובודאי וודאי ש'לפום צערא אגרא', כלומר: ששכרו של הנלחם, המייסר גופו בקושי המשא שעל גבו, בריצה, בהזעה, בפחד, בתזונה פחותה ומצומצמת, בהדרת שינה מעיניו ובהקרבת דמו וחלבו,בסיכון נפשו וגופו, שכרו לעילא ולעילא מהנופש והנהנה מקיום מצוות ישיבה, אכילה ושינה בסוכה!

עוד נלמד ממלחמה זו, ממה שנאמר: "לכל מטות ישראל", כותב רש"י עפ"י ה'ספרי': "לרבות שבט לוי", כלומר: שגם שבט לוי סיפק לפחות אלף אנשים לקיום מצוות הלחימה, לדעת הרא"ם, מטרת גיוסם של בני לוי היתה ללחימה כמו כולם: "והוצרך הכתוב לרבות שבט לוי, שלא תאמר, כיון שאין לשבט לוי חלק ונחלה בארץ, לא יהיו בכלל הלוחמים, קא משמע לן!".

 בהמשך הפרשה, בבקשת בני גד וראובן, שוב עולה דיון בעניין מלחמה: "וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה':... וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל". תגובתו של משה לשמע תופעת ההשתמטות ממאמץ הלחימה, מלחמת מצווה של כיבוש הארץ משבעת עממים, קשה ביותר ותקיפה ובוטה אפילו מהביטוי: "שמעו נא המורים", שעליה נענש בחומרה ואילו כאן לא נענש כלל, אין זה אלא שתוכחה זו חשובה היא וחייבת להיות תקיפה, שכן יש בה שמץ של מרד חוזר בקב"ה, שלא הופנמה חומרתו ממעשה המרגלים המורדים בה', שקראו לעם לא לעלות ולהלחם בארץ, כפי שכן מצווה ה' ומשמע שאינם חרדים כלל וכלל לדבר ה' ולמצותו והרי כך נפסק להלכה:" ואי זו היא מלחמת מצווה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם הלכות מלכים ה, א) "והוא רע ומר, כי עדין נמצא בהם שורש פורה ראש ולענה לשוב מאחרי ה', כעניין עוון המרגלים וכל מתי מדבר"('עקידת יצחק', פ"ה).

בדומה לכך, גם דבורה הנביאה התבטאה קשות כנגד מי שהשתמט מחובת הלחימה באומרה:" אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה, כג). 'אורו מרוז' - שהיתה עיר גדולה קרובה למקום המלחמה:'אמר מלאך ה'' - זאת הנבואה לדבורה, שעיר מרוז תהיה ארורה, רצה לומר: יושביה, כי לא באו לעזרת ה' עם היותם קרובים" (רלב"ג).

ציווי ה' זה, לכיבוש הארץ וללחימה בעבורה, איננו לבאי דור המדבר לבד, אלא ציווי הוא לדורות וכה דבר ה' בפ' 'מסעי': "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה... דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם... וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". החרד למלא את דבר ה', על כל מצווה קלה כבחמורה וממלא בשמחה ובאדיקות כל חומרה של כל 'אחרון' ותר ובולש למלא כריסו בכל קוצו של פסק הלכה וכמובן שאין הוא מקל חו"ש בשום מצווה, בודאי ישמח לקיים פסק הלכה של אחד מגדולי הראשונים ומעמודי ההלכה, הלא הוא הרמב"ן שפסק בפרשתנו להלכה, עפ"י דברי ה' אלא, כי גם בדורנו יוכל לקיים מצוות דאורייתא זו ויוכל גם הוא לזכות בה: "זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'...ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה... בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה". ובהשגות הרמב"ן לספר המצוות, שכחת העשין פסק: "מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג):" והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ"... וזו היא שהחכמים קורין אותה מלחמת מצוה. ... שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות... הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות... הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה".

 


הרב יגאל זורבבלי

בשבח הלשון לפרשת מטות מסעי

פרשיות מטות מסעי מסכמות את שהייתנו ומסענו במדבר. זוכרים אנו היטב ממה נבעה הגזירה - "במקום הזה יפלו פגריכם", העם הוציא דיבת הארץ רעה ,תלונות וטענות כזב ובכי חינם. העם לא למד לקח מעונשה של מרים ומחטאה,  והתריס כלפי הקב"ה כלפי מנהיגיו ואף הוציא דיבה רעה על הארץ המובטחת.

אם לא די בכך, גם קרח משתמש בכוחה השלילי  של הלשון, סוחף וגורר אחריו את העם בעזרת ליצנות ודמגוגיה זולה למגיפה גדולה וכמעט לשמד (האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף ?).                                 גם בהמשך בפרשת בלק אנו ממשיכים ומגלים עד כמה משמעותית ומסוכנת יכולת הדיבור, כאשר הקב"ה מונע מבלעם בן בעור לקלל את עם ישראל. דבר שרק לימים יתגלה כמעשה הצלה גדול שעשה הקב"ה למעננו (עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה': (מיכה ו ה' ) .                                                                                                                             לא רק מה אומרים אלא כיצד אומרים, כיצד יש להביע את טענותיך ובקשותיך, גם זאת למדם הקב"ה בתחילת דרכם במדבר, אך ללא הואיל; שמות פרק טו  "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה:(כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:(כה) וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ": "ושם נסהו" - לעם, וראה קשי ערפן שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בקש עלינו רחמים שיהיה לנו מים לשתות, אלא נתלוננו: ( רש"י)                                                                                                                                לא בכדי ניתנת ונאמרת פרשייה זו כעת . לאור כל המעידות והחטאים הקשורים לדברים היוצאים מפינו, והדרך  והקלות בה אנו מתייחסים למוצא פינו. התורה מבקשת ללמדנו שלמילים יש ערך וחשיבות רבה. על כל אדם להיות אחראי על היוצא מפיו ועל הדרך בה מביא את רצונותיו ודרישותיו לידי ביטוי.                                                  יתר על כן, אדם צריך לדעת שחובה עליו לקיים את כל היוצא מפיו. לא ניתן להתייחס ליוצא מפינו כדבר שאין בו ערך  "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה':(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה": (במדבר פרק ל פרשת מטות) "לא יחל דברו" - כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין:(רש"י) ; "לא יחל דברו" , מוסב על הנדר, כלומר לא יאחר את נדרו עד לאחר הרגלים ... כמו ויחל עד בוש, ויחל עוד שבעת ימים, יחל ישראל אל ה', ימתין ויחכה לו. ..:

לצערנו אנו נמצאים בתקופה שלמילים  כמו כן להבטחות אין ערך ("הבטחתי אך/אבל לא הבטחתי לקיים, ..." ) מנהיגים אשר עולים לשלטון עִם ובזכות אג'נדה מסוימת, מנהלים ומקיימים בזמן שעולים לשלטון התנהלות אחרת לגמרי.  אנשים אומרים דברים מסוימים אך אינם מתכוונים לכך. אנשים אשר בלשונם החלקלקה ובמכבסת המילים שבפיהם הופכים את הטמא לטהור  והטהור לטמא. אין אמירה ברורה הכול נעשה באופן מעורפל לעיתים במתכוון ולעיתים כדרך חיים אשר סיגלנו לעצמנו . על כך הזהירונו כבר חז"ל:  "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין" (אבות פרק א ) ומסביר הרמב"ם בפרושו מאלו תכונות עלינו להתרחק- "עורכי הדיינין" - הם אנשים הלומדים את ההתדיינות כדי שיהיו מורשים לבני אדם בדיניהם, והם משערים שאלות: אם יאמר השופט כך - תהיה תשובתו בכך, ואם יטען בעל הדין בכך - תהיה התשובה כך, וכאילו הם עורכים השופטים ובעלי הדין לפניהם, ולפיכך קראום עורכי הדיינין, כאילו הם ערכו הדיינין לפניהם. והזהיר מהדמות להם ...                                                                                                            מאחר ומה שיוצא מפינו זה השיקוף של מחשבותינו, מסבירים הרמב"ם ובעל "חובת הלבבות" עד כמה חובה עלינו לשקול את מוצא פינו, אשר משקף את עליונותנו על שאר היצורים ומנגד את קטנותנו מול ריבונו של עולם: רמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה ז   תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות, וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח, ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף שלום, אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק, כיצד לא ירצה חבירו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח, ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו, וכן כל כיוצא באלו, ולא יראה לחבירו בשעת קלקלתו אלא יעלים עיניו ממנו, ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן, כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן..."                                                                                   "... והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון, ולולא הדבור לא היה לאדם צוות בחברו, והיה כבהמה. ובדבור יראה היתרון בין בני אדם, ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלקים ועבדיו, ובדבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו, והוא הראיה הכי חזקה על חשיבות האדם וגריעותו. וכבר נאמר, כי האדם הלב והלשון. (חובות הלבבות שער הבחינה פרק ה')       יהי רצון שעל ידי התייחסותנו בכובד ראש ובאחריות המתבקשת לדברינו ולמוצא פינו, נקרב את גאולתנו.                                                                                                                                               

 


הרב גולן נאוי