צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: לך לך

המחנך הגדול בענקים

המחנך הגדול בענקים אנו זוכים ופוגשים את המחנך, האדם הגדול בענקים בפרשתנו. הפרשה מתחילה בציווי לאברהם, לפני שמתבררת לנו דמותו של אברהם עם כל עוצמתה. אצל נח הקדימה התורה וציינה שמדובר בצדיק לפני שנצטווה להקים את התיבה, ואילו בתחילת המפגש עם אברהם לא נכתב בתורה שום מידע על צדקותו ומעשיו הטובים. הכל עדיין בגדר תעלומה, מיהו אותו אדם שאליו מייחד הבורא את ציוויו: "לך לך"? אכן דברי המהר"ל (נצח ישראל פרק י"א) בעניין ברורים, שרצה הקב"ה שלא יתלו את בחירת אברהם אבינו במעשיו הטובים, אלא בעצם הבחירה האלוקית בו ולכן לא הוזכרה כלל הסיבה מדוע זכה דווקא אברהם לגילוי אלוקי. לעומת זאת, המדרשים על תחילת חייו של אברהם, מראים לנו שמדובר דווקא באישיות אקטיבית מאוד. אדם שידע לשאול: מיהו המנהיג לבירה הדולקת? ולא פחד לשבור צלמים בחנות של אביו. שילוב מרתק זה מעורר שאלה יסודית: מהו הצד החזק? האם סגולתו המיוחדת שאינה תלויה במעשיו? ואולי דווקא פעילותו ומעשיו המרובים הם אלו שהובילו לבחירה בו? כיצד אנו מכילים את שני הצדדים הנראים לכאורה הפוכים? אלקנה וחזקיה ננסה להבין יותר לעומק את דמותו של אברהם מתוך השוואה לדמויות אחרות: אלקנה וחזקיה. בתנא דבי אליהו פרק ח' מובאת השוואה בין אלקנה אבי שמואל לבין המלך חזקיה, ובסוף הפרק נאמר משפט חריף: "הא למדת, בשכר מעשה אלקנה - שמואל ובשכר מעשה חזקיה - מנשה!". אנו לומדים בדברי הכתוב ובדברי חז"ל את גדולתו ומדרגתו העצומה של המלך חזקיה, עד שבכל הארץ לא היה אפילו ילד וילדה קטנים שלא ידעו את הלכות טומאה וטהרה הקשים, ואת העובדה שרצה הקב"ה לעשותו מלך המשיח. מאידך אנו לומדים בדברי הכתוב ובדברי חז"ל על חזקיה המלך, שלא רצה לשאת אישה עד שכמעט מת ממחלה בעולם הזה ולא היה ראוי לחיות בעולם הבא. כמו כן, הראה את בית נכותה לשליחי מלך בבל; את העובדה שתלה את תפילתו להחלמתו מהמחלה בזכות עצמו; לא אמר שירה לאחר מפלת סנחריב וכן התגאה על דברי תורה. כל אלה, ודוגמאות אחרות שמוזכרות במקורות. מדוע יש כאן בקורת כזו חריפה על מעשיו? הכיצד ייתכן שמלך עם מפעל-חיים עצום כזה, שהחזיר את ישראל אל התורה, וכמעט שזכה להיות המוציא לפועל של הגאולה השלימה, ישגה במעשים אלו? בשאיפה לתיקון השלם נאחז בשיפולי גלימתו של חזקיה המלך, וננסה להעמיק בעניין ולהבין את מעשיו. אנו לומדים שדווקא מתוך גדולתו העצומה של חזקיה המלך, הוא הגיע למעשים שעשה. חזקיה המלך רצה בכל מאודו שכעת בחייו יגיע התיקון השלם של העולם. הוא יהיה מלך המשיח ולא יהיה עוד צורך נוסף בתיקון לאחר מעשיו. לפי כלל זה אפשר לנסות ולהסביר את מעשיו. הוא לא רצה עוד שיהיה צורך במלך אחריו, ובפרט אם עלול הוא לקלקל את מעשיו. לכן הוא גם יצר קשרים עם אומות העולם כדי להביא את התיקון גם להן. הוא תלה את תפילתו בזכות שלימות מעשיו והתגאה בתורתו, שאכן היו ראויים לכך, ולא רצה להגיד עוד שירה נוספת כמו שכבר נאמרו עד כה מספר פעמים במהלך ההיסטוריה אלא להגיע לשיר החדש והשלם של הגאולה. מלמד אותנו תנא דבי אליהו: אמנם גדולה ועצומה מעלתו של חזקיה המלך ופועלו הנשגב. לדורות ייזכר כאחד המלכים הצדיקים שקידמו מאוד את עם ישראל. אך אנו זקוקים ללמוד מאלקנה בעניין הזה, אשר השתדל בפועל בכל כוחו לקרב את ישראל לאביהם שבשמים דרך הקשר למשכן שילה. תוך כדי מסירות נפשו, זכר ש"לא עליך המלאכה לגמור" גם אם "אין אתה בן חורין להבטל ממנה". הוא יעשה את ההשתדלות שלו, וה' הטוב בעיניו יעשה. יש כאן ידיעה שהתהליך עשוי להיות ארוך, וכל אחד ישתדל לתרום את תרומתו ולקדם את המציאות העתידית ע"י חינוך בניו אחריו ותלמידיו. בזכות זה זכה לבן שמואל, אשר פתח ספר חדש ופרק חדש בהיסטוריה של עם ישראל, וזכה לבשר את בואה של מלכות שאול ובית דוד. זאת לעומת חזקיה, שכל כולו היה שקוע במאמצים כבירים שכלל לא יהיה צורך בעתיד, על כן שכרו היה שיצא ממנו מנשה. אבי עם הנצח, לא מפחד מדרך ארוכה כך גם מתגלה לנו דמותו החינוכית של אברהם, על כך מעיד הקב"ה: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו אחריו ושמרו דרך ה' " (בראשית י"ח י"ט). אברהם יודע שאור הזרקורים מופנה אליו וכל מעשיו עתידים להיות סימן לבנים. הוא מבין שסגולה מיוחדת יש בו בהשגחה אלוקית אבל היא אינה יכולה להישאר כמוסה. הוא משתדל בכל כוחו לשאול שאלות ולנפץ פסלים ולהלחם באויבים כשצריך. הוא מרבה בפעילות ועמידה בניסיונות. הוא יודע להיות אקטיבי להשתדל בכל כוחו לעשות את המוטל עליו בשעתו, ויחד עם זאת לדעת שלא עליו המלאכה לגמור, כיון שהשגחה אלוקית יש כאן. הוא מבין את תפקידו ההיסטורי להעמיד תולדות ולחנכם, שיהיו חלק מסוללי דרך ה', שימשיכו את העבודה אותה החל. כך, בפעילות בכל כוחו בהווה, יחד עם התבטלות אל התוכנית האלוקית שעתידה להופיע לאורך כל הדורות, הוא זוכה להיות האב הביולוגי והרוחני הראשון של עם הנצח, שעתיד לצאת מזרעו.
הרב דניאל ארנוולד

נסיון הליכת אברהם לארץ

פרשת לך לך מתחילה בציווי ה' לאברם,על הליכה אל הארץ אשר יראהו ה'.ה' מבקש ממנו לעקור מארצו וממולדתו,ללכת אל הלא נודע." וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"(יב:א) לקראת ההליכה לארץ מקבל הבטחות רבות מה' בתמורה להליכה זו.  רש"י ויאמר ה' אל אברם לך לך להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים.מארצך וממולדתך - הלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן, אלא כך אמר לו הקב"ה, התרחק עוד מבית אביך.

חז"ל מזכירין שבחו של אברהם שעמד בכל הנסיונות.וכך מונה המשנה עשרה נסיונות שעמד בהם אברהם אבינו.משנה מסכת אבות(ה:ג) "עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשלום"פרוש המשנה להרמב"ם- עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו - העשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו כולם דבר הכתוב. הראשון הגרות באמרו יתברך לך לך מארצך וגו'. ברטנורה- עשרה נסיונות - א' אור כשדים שהשליכו נמרוד לכבשן האש. ב' לך לך מארצך. ג' ויהי רעב. ד' ותוקח האשה בית פרעה. ה' מלחמת המלכים. ו' מעמד בין הבתרים שהראהו שעבוד מלכיות. ז' המילה. ח' וישלח אבימלך ויקח את שרה. ט' גרש האמה הזאת ואת בנה. י' העקדה:הרמב,ם מונה ניסיון זה ראשון הברטנורה מונה ניסיון שני.

אנו רואים כי הליכה זו לארץ כנען,נחשבת מהניסיונות הגדולים שנתנסה בהם אברהם אבינו.לכאורה קשה להבין מהו הניסיון.הקושי הוא בשני מישורים:במישור הראשון-ה' היה צריך להבטיח לו הבטחות רבות של שכר,בכל המישורים: הן הגשמי ,הן בבנים ובהקמת עם,הן בהאדרת שמו,הן ברוחני.  במישור השני-העקירה לכנען כבר החלה על ידי תרח אבי אברהם,שעקר מארצו וממולדתו כשדים לקראת ההליכה לארץ כנען. "ויִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (יא:לא).כלומר תרח ללא בקשה מה' וללא הבטחה לשכר עתידי עקר את משפחתו ללכת ארצה כנען?היכן נמצא ניסיונו של אברהם,אם אביו כבר יזם את כל זה לבדו?היכן היא עקירת אברם ממולדתו,כשהוא מצוי בחרן?                                                        

נראה כי על קושי זה האבן עזרא תירץ :כי הציווי לאברם קדם ליציאת אברם ואביו מאור כשדים. ראב"ע וכבר אמר השם אל אברם לך לך מארצך, כי הדבור הזה היה בעודנו באור כשדים, ושם צוהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו אשר שם.הרמב"ן מקשה עליו כי הפסוק מתאר את יזמת תרח.      הרמב"ן כי חרן היא ארצו, ושם מולדתו, והיא ארץ אבותיו מעולם, ושם נצטוה לעזוב אותם . וטעם להזכיר "ארצך ומולדתך ובית אביך", כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו, ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה.רמב"ן (יא:כח) .והעניין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת, ואני מבאר אותו - אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם והכתוב אמר ויגד לאברם העברי (להלן יד יג), לא הכשדי, וכתיב (יהושע כד ב) בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ומלת מעולם תורה כי משם תולדותיו מאז, וכתיב (שם ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וראיה לדבר, כי נחור בחרן היה, ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער, והכתוב ספר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו, אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים: אבל באמת ארץ מולדתם ארץ ארם היא בעבר הנהר, והיא מנחלת אבותיו מעולם.

אור החיים טעם שדיבר אליו ה' קודם הראות לו מה שלא עשה כן בכל הנבראים שני טעמים בדבר: א.כיון שהשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו , לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר:ב.בעשרה דורות שקדמוהו לא היה אדם שהכיר הבורא ודיבר אתו. לכן נהג ה' עמו בסדר זה שלא הראה שכינתו אליו עד שבחן אותו אם מקיים גזרותיו.ולאחר שקיים,והלך לו מארצו,אז נגלה אליו. אל הארץ אשר אראך - פירוש שלא הודיעו, לראות אם ימהר לעשות דבר מלך שלטון מבלי דעת המקום, וזה ניסיון מהניסיונות.  לסיכום ראינו שלושה כיווני התבוננות:הראב"ע- "אין מוקדם ומאוחר בתורה",כלומר בקשה זו של לך לך נאמרה מלכתחילה טרם שיצאו מאור כשדים,כך שהיציאה הייתה עקב רצון אברם מפני שה' ביקש ממנו .אע"פ שתלה הפסוק יציאה זו באביו,אולי ללמדנו דרך ארץ של כיבוד אב.כלומר אברם שכנע את אביו ,אך נתן תחושה כאילו רצון אביו תרח הוא הקובע.הרמב"ן-למעשה ארץ מולדת אברם אינה אור כשדים ,אלא חרן.כלומר נדדו מחרן לאור כשדים ואח"כ חזרו לחרן,כך שבקשת ה' שיצא ממולדתו נכונה היא לגבי חרן ,שהיא היא מולדת אברם.אור החיים-אברם קיבל התגלות חריגה מיתר הנבראים,לכן היה צורך להחיל את ההתגלות על מעשה כלשהו.כיון שזוהי התגלות ראשונית, לכן גם בקשה מועטת נחשבת הישג גדול של עמידה בנסיון.ראינו התבוננות מרתקת של פרשננו.ולואי שאנו ג"כ נעמוד בנסיון אהבת ארץ אבותינו.


הרב אביעד עקיבא

מצוות לווי אורחים

"וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם. ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי, למה לא הגדת לי כי אשתך היא. למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה. ועתה הנה אשתך קח ולך. ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו". פרעה משלח את אברהם ושרה מביתו, לאחר שנענש בנגעים הוא וביתו. לכאורה נראה, כי פירוש:"וישלחו אותו",לשון גירוש, כמו: "ושילחה מביתו", הנאמר במצוות גירוש האשה שמצא בעלה בה ערוות דבר(דברים כ'ד), אך התרגום מפרש על: "וישלחו אותו"- "ואלויאו יתה", לשון לווי ושמירה(רש'י) ומכאן מלמד בעל ה 'תורה תמימה' , כי לוויה ע"י שליח הוי כמלווה בעצמו.

וכך גם נלמד הדבר בפרשת וישב:" ויאמר ישראל אל יוסף...לכה ואשלחך אליהם...וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה". ומלמד רבינו יעקב 'בעל הטורים':" וליוהו עד חברון, אמר לו: אבא, חזור בך. א"ל, כתיב:" ידינו לא שפכו את הדם הזה"- שלא פטרנוהו בלא לויה...".

וכן כאשר נפרד אברהם מג' המלאכים נאמר:" ואברהם הולך עימם לשלחם" ותרגומו: "לאלוואיהון"-ללוותם. הרד"ק מלמד, שלכך נכתב ענין הלווי של המלאכים, שילמד אדם ממנו דרך ארץ. וידוע היה אברהם באהבתו למצוה זו, שנאמר: "ויטע אשל בבאר שבע",להלן:

"לדוד,אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה", זהו שאמר הכתוב:" אל יקנא לבך בחטאים"(משלי כג) ובמה תקנא? כי אם ביראת ה' כל היום, שאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קינא? שאמר למלכי צדק:" כיצד יצאת מן התיבה? אמר ליה: "בצדקה שהינו עושים שם". אמר לו:" וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה וכי עניים היו שם והלא לא היו שם אלא נח ובניו ולמי הייתם עושים צדקה:?! אמר ליה :" על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה". אותה שעה אמר אברהם:" ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה, חיה ועוף לא היו יוצאים וכיון שעשו צדקה יצאו ואני אם אעשה עם בני אדם, על אחת כמה וכמה. באותה שעה נטע אש"ל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה". (מדרש שוח"ט,תהל',לז).

הגמרא במס' סוטה, דף מ'ו: מרחיבה את הדיבור בענין מצוות הליווי, בעקבות המשנה העוסקת ב 'חלל הנמצא בשדה', שיצא לדרך מן העיר בלא לוויה:" ר"מ אומר: "כופין(מכריחים) ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור", משום שיכולה להציל חיים, שלו ושל כל זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אמר ר' יהושע בן לוי:" בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם, נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה". אמר ר' יהודה אמר רב:" כל המלוה את חבירו ארבע אמות אינו ניזוק". אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר:" כל שאינו מלוה ומתלוה, כאילו שופך דמים, שאלמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות". ובעקבות  דברי הג' הזו, פסק הרמב"ם (הל' 'שמחות',פרק,יד):" מצות עשה של דבריהם, לבקר חולים...וללוות אורחים...לשמח החתן והכלה ...ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור..שכר הלווי מרובה מן הכל והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים כהקבלת פני שכינה וליווים יותר מהכנסתן ...ואם נתעצלו בדבר זה, כאלו שפכו דמים...". 

המהר"ל מבאר(חידו"א, סוטה) את דברי הגמ':" שכל שאינו מלווה כאלו שופך דמים", שהרי האדם כאשר הוא יחידי ואינו כלול יחד עם הכלל, הוא נתון לפגעים שיכולים לפגוע בו, אך כאשר הוא תוך הכלל, יש לו כח הרבים ואז כח האדם הוא יותר וכאשר מלווים אותו, זה מורה כי אינו יחיד והרבים מתחברים אליו ואז יש לו חיבור ודיבוק, עד שגם העליונים, גם השם ית' מתלווה אליו ואז אינו ניזוק.

ה 'דרכי משה'(חושן משפט,תכ'ו), מאיר בשם ילקוט מהרר"ש:" האידנא, אין נוהגים ללוות תלמיד לרבו עד פרסה, משום שבזמן הזה מוחלים על כבודם ויש לילך עמו, או עם חבירו, עד לפני שער העיר, או לכל הפחות ארבע אמות".ה'באר שבע'(לרב יששכר ברבי ישראל לייזר,תלמיד ה'לבוש'),סובר כי "ה'טור' ושאר מחברי אחרונים, השמיטו דינים אלו ואפשר משום שבזמן הזה, אין נוהגים דין לוויה, מפני שכל הדרכים הם בחזקת סכנה מאוד ואין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לוויה, משום 'דחייך קודמים'".דבריו אלו מובאים ב 'עיון יעקב' לסוטה מו: ודוחה, זה האחרון את דבריו שם ולשיטתו: "ועכ"פ ילווה ד' אמות כדי להציל חבירו מסכנת דרכים השכיח ...ועכשיו כל הדרכים מיושבים ומצויינים...ודי בלוויה ד' אמות!". "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך,ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

"וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם. ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי, למה לא הגדת לי כי אשתך היא. למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה. ועתה הנה אשתך קח ולך. ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו". פרעה משלח את אברהם ושרה מביתו, לאחר שנענש בנגעים הוא וביתו. לכאורה נראה, כי פירוש:"וישלחו אותו",לשון גירוש, כמו: "ושילחה מביתו", הנאמר במצוות גירוש האשה שמצא בעלה בה ערוות דבר(דברים כ'ד), אך התרגום מפרש על: "וישלחו אותו"- "ואלויאו יתה", לשון לווי ושמירה(רש'י) ומכאן מלמד בעל ה 'תורה תמימה' , כי לוויה ע"י שליח הוי כמלווה בעצמו.

וכך גם נלמד הדבר בפרשת וישב:" ויאמר ישראל אל יוסף...לכה ואשלחך אליהם...וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה". ומלמד רבינו יעקב 'בעל הטורים':" וליוהו עד חברון, אמר לו: אבא, חזור בך. א"ל, כתיב:" ידינו לא שפכו את הדם הזה"- שלא פטרנוהו בלא לויה...".

וכן כאשר נפרד אברהם מג' המלאכים נאמר:" ואברהם הולך עימם לשלחם" ותרגומו: "לאלוואיהון"-ללוותם. הרד"ק מלמד, שלכך נכתב ענין הלווי של המלאכים, שילמד אדם ממנו דרך ארץ. וידוע היה אברהם באהבתו למצוה זו, שנאמר: "ויטע אשל בבאר שבע",להלן:

"לדוד,אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה", זהו שאמר הכתוב:" אל יקנא לבך בחטאים"(משלי כג) ובמה תקנא? כי אם ביראת ה' כל היום, שאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קינא? שאמר למלכי צדק:" כיצד יצאת מן התיבה? אמר ליה: "בצדקה שהינו עושים שם". אמר לו:" וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה וכי עניים היו שם והלא לא היו שם אלא נח ובניו ולמי הייתם עושים צדקה:?! אמר ליה :" על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה". אותה שעה אמר אברהם:" ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה, חיה ועוף לא היו יוצאים וכיון שעשו צדקה יצאו ואני אם אעשה עם בני אדם, על אחת כמה וכמה. באותה שעה נטע אש"ל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה". (מדרש שוח"ט,תהל',לז).

הגמרא במס' סוטה, דף מ'ו: מרחיבה את הדיבור בענין מצוות הליווי, בעקבות המשנה העוסקת ב 'חלל הנמצא בשדה', שיצא לדרך מן העיר בלא לוויה:" ר"מ אומר: "כופין(מכריחים) ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור", משום שיכולה להציל חיים, שלו ושל כל זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אמר ר' יהושע בן לוי:" בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם, נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה". אמר ר' יהודה אמר רב:" כל המלוה את חבירו ארבע אמות אינו ניזוק". אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר:" כל שאינו מלוה ומתלוה, כאילו שופך דמים, שאלמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות". ובעקבות  דברי הג' הזו, פסק הרמב"ם (הל' 'שמחות',פרק,יד):" מצות עשה של דבריהם, לבקר חולים...וללוות אורחים...לשמח החתן והכלה ...ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור..שכר הלווי מרובה מן הכל והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים כהקבלת פני שכינה וליווים יותר מהכנסתן ...ואם נתעצלו בדבר זה, כאלו שפכו דמים...". 

המהר"ל מבאר(חידו"א, סוטה) את דברי הגמ':" שכל שאינו מלווה כאלו שופך דמים", שהרי האדם כאשר הוא יחידי ואינו כלול יחד עם הכלל, הוא נתון לפגעים שיכולים לפגוע בו, אך כאשר הוא תוך הכלל, יש לו כח הרבים ואז כח האדם הוא יותר וכאשר מלווים אותו, זה מורה כי אינו יחיד והרבים מתחברים אליו ואז יש לו חיבור ודיבוק, עד שגם העליונים, גם השם ית' מתלווה אליו ואז אינו ניזוק.

ה 'דרכי משה'(חושן משפט,תכ'ו), מאיר בשם ילקוט מהרר"ש:" האידנא, אין נוהגים ללוות תלמיד לרבו עד פרסה, משום שבזמן הזה מוחלים על כבודם ויש לילך עמו, או עם חבירו, עד לפני שער העיר, או לכל הפחות ארבע אמות".ה'באר שבע'(לרב יששכר ברבי ישראל לייזר,תלמיד ה'לבוש'),סובר כי "ה'טור' ושאר מחברי אחרונים, השמיטו דינים אלו ואפשר משום שבזמן הזה, אין נוהגים דין לוויה, מפני שכל הדרכים הם בחזקת סכנה מאוד ואין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לוויה, משום 'דחייך קודמים'".דבריו אלו מובאים ב 'עיון יעקב' לסוטה מו: ודוחה, זה האחרון את דבריו שם ולשיטתו: "ועכ"פ ילווה ד' אמות כדי להציל חבירו מסכנת דרכים השכיח ...ועכשיו כל הדרכים מיושבים ומצויינים...ודי בלוויה ד' אמות!". "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך,ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

 


הרב יגאל זורבבלי

פינת ההלכה פלפול לפרשת: לך לך

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (י"ב י').

מטין משמיה דהגרי"ז מבריסק לפרש פשוטו של מקרא, ע"פ מה שפסק הרמב"ם בהל' מלכים פ"ה ה"י: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם..., אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא א"כ חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין...". ומקורו טהור במס' בבא בתרא צ"א. וזה הוא שדייק הכתוב "כי כבד הרעב בארץ", שרק כאשר כבד הרעב יצא אברהם אבינו למצרים. אלא שיש לדון בדבריו, הרי הרמב"ם מסיים את ההלכה שם: "ואע"פ שמותר לצאת אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום", וצ"ע מדוע לא נהג אברהם אבינו במידת חסידות שלא לצאת מהארץ גם כאשר כבד הרעב. [ועיין "תורה תמימה" כאן שהעיר בזה, ותירץ כי מוכח מכאן כמ"ד בב"ב שם, שחטאם של מחלון וכליון היה שלא  בקשו רחמים. עיי"ש].

ואכן הרמב"ן בפירושו לפסוק זה הוסיף דברים: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון..., גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עוון אשר חטא, כי האלקים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא". וזה כמובן לא מעיקר הדין אלא ממדת חסידות, שהיה לו לבטוח בה'.

ונראה כי בעיקר מצות ישוב ארץ ישראל, כבר נחלקו רבותינו הראשונים, האם היא מצוה בפני עצמה, וסיבתה מפני קדושתה וסגולותיה של הארץ, או שעיקר המצוה של ישיבת הארץ,היא כדי לקיים את המצות התלויות בה. עיין רשב"ם בבבא בתרא צ"א א', שנקט להדיא שמה שאסור לצאת מהארץ, "שמפקיע עצמו מן המצות", וכן נקטו כמה מהראשונים בטעמא דמילתא. אולם מדברי הרמב"ן בנימוקיו לספר במדבר (ל"ג נ"ג), משמע שהיא מצוה בפני עצמה ואינה תלויה במצותיה, וכמו כן איסור היציאה הוא מפני שמבטל עשה דישיבת הארץ, ולא מפני שמפקיע את עצמו מקיום המצות.

ויתכן לומר בדעת הרמב"ם, דסבירא ליה דתרוייהו איתנהו במצות ישוב ארץ ישראל, חדא – עצם הישיבה בה כמצוה בפני עצמה וכאשר האריך בכמה הלכות שם בהל' מלכים בסגולותיה של הארץ. ועוד יש בה בטעם המצוה, כי בישיבתה מתחייבים בקיום מצות התלויות בה. ולכן בעת אשר כבד הרעב בארץ, יש היתר יציאה על המצוה משום עצם ישיבת הארץ, אבל עדיין יש מדת חסידות שלא להפקיע עצמו מן המצות.

ולפי זה יש לומר דהנה הרמב"ם בהל' מלכים פ"ט ה"א כתב: "על ששה דברים נצטווה אדם הראשון..., בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום...". והראב"ד השיגו: "כן היה ראוי לומר והוא התפלל שחרית והפריש מעשר, ויצחק הוסיף תפלה אחרת". הרי דפליגי מי מאבותינו תיקן הפרשת תרו"מ, והרמב"ם ס"ל שיצחק הוא שהפריש מעשרות. ומעתה יש לומר שמכיון שבזמן אברהם אבינו לא נהגו עדיין מצות התלויות בארץ, ממילא מצות ישיבת הארץ היתה רק משום קדושתה וסגולותיה, ובזה הרי יש היתר לצאת ממנה כאשר כבד הרעב, ומה שיש מדת חסידות שלא לצאת גם במקרה כזה, זה רק משום שמפקיע עצמו מן המצות, ובימי אברהם אבינו לא היה שייך טעם זה, כי עדיין לא נהיגי מצות הארץ, אמטו להכי לא חשש אברהם אבינו למדת חסידות שלא לצאת מהארץ.