צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: כי תשא

חטא העגל ומשתה אחשורוש

בפרשת כי תישא מצווים עם ישראל לתת מחצית השקל למען לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם . גם עשיר גם עני ללא הבדל מעמדות . כל אדם בישראל התחייב להשיג ולהביא חמשה גרם כסף,  " הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:" . על פניו ניתן להבין שזהו סוג של הצלה מפני עין הרע ששולט במניין (רש"י ל' י"ב) .אך מתוך בירור נוסף נראה שיש עוד סיבות לאיסור.                                           בספר שמואל ב' מסופר שדוד המלך נכשל בדבר זה, כאשר דוד המלך מתעקש לספור את העם למרות בקשתו של יואב שלא לעשות כן "וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹקיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה: וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל:" כתוצאה מכך מביא עליו את קצפו של הקב"ה . רק לאחר התבטלותו של דוד המלך לפני ה' נאות הקב"ה להפסיק את המגיפה בעם , אך זה קורה לאחר ששבעים אלף איש מהעם ניגפים לפני ה'.    

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי: (שמואל ב פרק כד)

 גד הנביא מגלה שאם יוקם מזבח במקום שעתיד להיבנות המזבח ובית המקדש יפסק ההרג. ואכן דוד רוכש את מקום המקדש ואת העולות 'בכסף שקלים חמישים' למרות הפצרותיו של מלך יבוס לתת לדוד את כל אלה במתנת חינם. מעשיו של דוד המלך מוכיחים שהפנים את טעותו. דוד המלך לאחר שניצל מכל אויביו ומבקשי נפשו יושב על כסאו הרם ומבקש לספור את העם כאילו היו רכושו וכספו וכך אולי מעיד על רצונותיו הפנימיים ונטיות נפשו. רק כאשר נותן מכספו כדי לבנות ולכונן מקום של קשר תמידי לקב"ה מעיד שאכן "מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ"

במניה וספירה יש אלמנט של גאווה ,של כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה. אין הקב"ה יכול לדור בכפיפה אחת במקום שיש גאווה אשר דוחקת את רגלי השכינה.                                                                                                     נדמה כי לאורך ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל תמיד רווחת וצצה תופעה זו של שלב שבו נוטים אנו לדמות שהעולם כמנהגו נוהג. בשבילי נברא העולם, ואפשר לחזור להתהולל לשמוח ולצאת במחולות מסביב לעגל הזהב, של אהרון, של אחשוורוש, ושל גבהות לבבנו, כאשר אנו מונים את נכסינו ולתוך ליבנו מתגנבת המחשבה של כוחי ועוצם ידי. כל עגל זהב עפ"י זמנו וצורתו .                                                                                                                                אך לא הוא, לשמחתנו הרבה בעם ישראל הערגה והתשוקה צריכה להיות אל הקודש. זהו ה- ד.נ.א  הרוחני והקיומי של עם ישראל. כאשר אנו סרים ונוטים מדרך זו ובונים לנו עגל זהב וגרוע מכל אף משתעבדים אליו בכל מהותנו                    (במחולות- המעידים על פנימיות הדבר) אזי מעידים אנו על עצמנו שאיננו מתנהגים כעמו של הקב"ה ואיננו שואפים להנהגתו. ואכן עפ"י ה'משך חכמה' (פרשת כי תישא)  זו גם הסיבה שמשה רבנו שבר את הלוחות רק כשירד מטה מן ההר. שהרי כבר נאמר לו "לך רד כי שיחת עמך", מדוע אם כן לא שבר אותם כבר בהר למעלה. אלא שראה את העם במחולות הבין שעם ה' פרק את עולו מעליו ושהחטא עמוק ומצריך תיקון יסודי. לכן השליך הלוחות מידיו, כיוון שהבין שבמקום זה נדחקו רגלי השכינה ורק דרור לרצונותיהם האישיים קיים שם.

כך ניתן להסביר גם את תשובת חז"ל לשאלה , מדוע נגזרה כליה על דורו של מרדכי , "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע " והביעו בכך על פי חז"ל את עזיבת ה' . אסתר מבינה היכן נקודת השבר ולשם מכוונת את הטיפול - לא מספיק שמרדכי ילבש שק ואפר, לא מספיק שלבודדים יהיה אכפת והשאר יהיו אפטיים.  "לך כנוס את כל היהודים "  תחזיר אותם למצב האידיאלי שלהם של " ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד"  התבטלות כוללת ועממית אל ה' ואז ממילא תתבטל הגזירה. ובאמת חז"ל רומזים לנו זאת במילים "הדר קבלוה" שעם ישראל שב לקבל את התורה.

הציווי בפרשתנו מלמדנו שעלינו להיות זהירים יותר בטרם נסמל את הישגנו  הגשמיים, האישיים והגופניים כיעד וכפסגה, כי אז חלילה עלולים מגדלים אלו לקרוס כמגדל קלפים ואנו נישאר ריקים מכל הישג.  חלק קטן לפחות מתוכנית החיסכון שלנו צריך להיות בכסף אשר ממנו יבנו היסודות של המשכן או יקנו קורבנות ציבור...אז יהיה זה בנין עם יסודות רוחניים איתנים וללא קטרוג,  אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.

 

 

 


הרב גולן נאוי

זהירות מחטא העגל בכל דור ודור

בפרשת כי תישא מצווים עם ישראל לתת מחצית השקל למען לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. גם עשיר גם עני ללא הבדל מעמדות. כל אדם בישראל התחייב להשיג ולהביא חמשה גרם כסף,  "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:" על פניו ניתן להבין שזהו סוג של הצלה מפני עין הרע ששולט במניין (רש"י ל' י"ב) .אך מתוך בירור נוסף נראה שיש עוד סיבות לאיסור.                                         

בספר שמואל ב' מסופר שדוד המלך נכשל בדבר זה, כאשר דוד המלך מתעקש לספור את העם למרות בקשתו של יואב שלא לעשות כן "וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹקיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה: וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל:" כתוצאה מכך מביא עליו את קצפו של הקב"ה. רק לאחר התבטלותו של דוד המלך לפני ה' נאות הקב"ה להפסיק את המגיפה בעם, אך זה קורה לאחר ששבעים אלף איש מהעם ניגפים לפני ה'.    

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי: (שמואל ב פרק כד)

 גד הנביא מגלה שאם יוקם מזבח במקום שעתיד להיבנות המזבח ובית המקדש יפסק ההרג. ואכן דוד רוכש את מקום המקדש ואת העולות 'בכסף שקלים חמישים' למרות הפצרותיו של מלך יבוס לתת לדוד את כל אלה במתנת חינם. מעשיו של דוד המלך מוכיחים שהפנים את טעותו. דוד המלך לאחר שניצל מכל אויביו ומבקשי נפשו יושב על כסאו הרם ומבקש לספור את העם כאילו היו רכושו וכספו וכך אולי מעיד על רצונותיו הפנימיים ונטיות נפשו. רק כאשר נותן מכספו כדי לבנות ולכונן מקום של קשר תמידי לקב"ה מעיד שאכן "מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" .

במניה וספירה יש אלמנט של גאווה, של כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה. אין הקב"ה יכול לדור בכפיפה אחת במקום שיש גאווה אשר דוחקת את רגלי השכינה. נדמה כי לאורך ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל תמיד רווחת וצצה תופעה זו ושלב זה, שבו נוטים אנו לדמות, שכוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, שהעולם כמנהגו נוהג. בשבילי נברא העולם, ואפשר לחזור להתהולל לשמוח ולצאת במחולות מסביב לעגל הזהב, של אהרון, של אחשוורוש, ושל גבהות לבבנו. כאשר מתגנבת לתוך ליבנו המחשבה של כוחי ועוצם ידי, אנו נוטים למנות את נכסינו.

אך לא הוא, לשמחתנו הרבה בעם ישראל הערגה והתשוקה צריכה להיות אל הקודש. זהו ה- ד.נ.א הרוחני והקיומי של עם ישראל. כאשר אנו סרים ונוטים מדרך זו ובונים לנו עגל זהב וגרוע מכל אף משתעבדים אליו בכל מהותנו (במחולות- המעידים על פנימיות הדבר) אזי מעידים אנו על עצמנו שאיננו מתנהגים כעמו של הקב"ה ואיננו שואפים להנהגתו. ואכן, עפ"י ה'משך חכמה' (פרשת כי תישא)  זו גם הסיבה שמשה רבנו שבר את הלוחות רק כשירד מטה מן ההר. שהרי כבר נאמר לו "לך רד כי שיחת עמך", מדוע אם כן לא שבר אותם כבר בהר למעלה? אלא שראה את העם במחולות הבין שעם ה' פרק את עולו מעליו, התנתק מהוויתו הרוחנית ושאיפותיו הפכו לגשמיות. לכן הבין משה רבנו שהחטא עמוק ומצריך תיקון יסודי. לכן השליך הלוחות מידיו, כיוון שהבין שבמקום זה נדחקו רגלי השכינה ורק דרור לרצונותיהם האישיים קיים שם.

הציווי בפרשתנו מלמדנו שעלינו להיות זהירים יותר בטרם נסמל את הישגנו הגשמיים, האישיים והגופניים כיעד וכפסגה, כי אז חלילה עלולים מגדלים אלו לקרוס כמגדל קלפים ואנו נישאר ריקים מכל הישג. חלק קטן לפחות מתוכנית החיסכון שלנו צריך להיות בכסף אשר ממנו יבנו היסודות של המשכן או יקנו קורבנות ציבור... אז יהיה זה בנין עם יסודות רוחניים איתנים וללא קטרוג, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.


הרב גולן נאוי

פינת ההלכה פלפול לפרשת: כי תשא

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

"כל פטר רחם לי... כל בכור בניך תפדה...".

במסכת קידושין ח' א', מובא שרב כהנא קבל "סודר" במקום חמשה סלעים עבור פדיון הבן, והקשו שם התוספות שמשמע מכאן שרב כהנא היה כהן שהרי קבל דמי הפדיון, ואילו במסכת פסחים מ"ט א' משמע שלא היה כהן, ותירצו בתירוץ הראשון ששנים היו בשם רב כהנא, האחד היה כהן והאחד היה ישראל, ובתירוץ השני - שרב כהנא אכן היה ישראל, אולם אשתו היתה כהנת ולקח בשביל אשתו. וצריך ביאור במאי פליגי שני התירוצים.

ונראה ע"פ מה שיש לחקור בחיוב חמישה סלעים של פדיון הבן, האם הם חוב ממוני שהתורה הטילה על הבכור, או שיש בהם משום חלות של פדיון מיד הכהן, ואינם חוב ממוני בלבד אלא גם חיוב של פדיון. ונפקא מינה האם אפשר לפדות אצל כהן קטן, שאם הוא חוב ממוני גרידא, הרי במה שנותנים לקטן הוא זוכה בהם, מדין דעת אחרת מקנה. אולם אם נאמר שיש ענין של חלות פדיון, מסתבר שהכהן הקטן אינו בר פדיון, לפי שאינו יכול לפעול חלות. עיין "קצות החשן" סי' רמ"ג סק"ד, שהביא בשם "פרי חדש" שאפשר לפדות אצל כהן קטן, ומהאי טעמא שהוא חוב ממוני, והנתינה לקטן הרי היא כדעת אחרת מקנה. ועיין ביאור הגר"א יו"ד סי' ש"ה סקי"ז, ו"מחנה אפרים" הל' זכיה ומתנה סי' ז', דנקטו שמצות הפדיון היא פרעון חוב.

אולם ב"שערי ישר" שער ה' פכ"ה, יסד בראיות שבפדיון הבן יש שני דינים, האחד פדיון הקדושה כדין חילול הקדש, וגם פרעון חוב של החמשה סלעים. ועיין ב"העמק שאלה" שאילתא קי"ח, שביאר שרש"י סובר שמצות פדיון הבן אינה נתינה גרידא, אלא בעינן נמי "הפרשה", וכן נקיט בדעת הרא"ש, ומשמע שדעת ה"שאלתות" שדין הפדיון הוא מעשה נתינה בלבד. עיי"ש. ועיין עוד בשו"ת "חמדת שלמה" יו"ד סי' ל"א סק"כ, וב"קובץ שעורים" קידושין אות ל"ו, וב"זכר יצחק" ח"ב סי' ב'. ועיין מש"כ ידידי מחותני הגה"ג מוהרד"י מן זצ"ל, ב"תהלה לדוד" חיו"ד סי' ל"ג, לבאר נוסח שאלת הכהן "במאי בעית טפי", ובספרו עה"ת "די באר" במדבר תנינא, פ"ג פסוקים מ"ו-מ"ז, שביסס דברי הגרש"ש בשע"י, שמצות הפדיון אינה מצות נתינה בעלמא של חמשה סלעים, אלא היא דין של פדיון והפקעת קדושה שישנה עד הפדיון. והאריכו בכל זה האחרונים, ומשמעות דבריהם שבמחלקות הראשונים היא שנויה.

ובארנו בזה דברי הרמב"ם שכתב בספר המצות מ"ע פ': "שצונו לפדות בכור אדם ושניתן הדמים לכהן, והוא אמרו יתעלה, בכור בניך תתן לי, ובאר לנו הנתינה הזאת איך תהיה, והוא שנפדהו מן הכהן וכאילו הוא כבר זכה בו, ונקנהו ממנו בה' סלעים, והוא אמרו אך פדה תפדה את בכור האדם". ומוכח מדבריו כדברי האומרים שיש במצות הפדיון גם חלות של פדיון מהכהן, "שצוונו לפדות את הבכור", וגם מצות נתינה "שניתן הדמים לכהן", שהיא פרעון חוב של חמשה סלעים, ולכן הביא שני פסוקים, האחד "בכור בניך תתן לי" והשני "אך פדה תפדה".

ומעתה יש לומר שבזה פליגי שני תירוצי התוס' בקידושין שבראש דברינו. דהנה שאלה זו האם אפשר לפדות אצל כהנת או לא, תליא בחקירה במהות מצות הפדיון, שאם היא רק מצות נתינה ופרעון חוב, יהיה אפשר לפדות אצל כהנת כמו שאר מתנות כהונה שניתנות לה, כההיא דחולין קל"ב א', שאפשר לתת לכהנת מתנות כהונה, ולפ"ז רב כהנא לא היה כהן ולקח עבור אשתו. אולם אם נאמר שיש בפדיון הבן גם ענין של חלות פדיון מהכהן, יתכן שזה שייך רק בכהן ולא בכהנת, ולא דמי למתנות כהונה דהוו חוב ממוני גרידא, וע"כ דתרי רב כהנא הוו, וזה שפדה אכן היה כהן.

                 [לכבוד פדיון ניני, דוד יצחק מן נר"ו, כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים]