צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: כי תבוא

להגיד תודה

אנחנו מכירים את מצוות ביכורים כמו שכתבה כבר התורה"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות לד ,כו) באופן פשוט המצווה היא ברורה מאוד. לאדם צמחו מיני פירות את הראשית שבהם מה שנקרא ביכורים הוא מצווה להביא לה', כמו שמספרת המשנה במסכת ביכורים "כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים..." (פ'ג מ'א) הטעם לכך הוא כמו שמסביר ספר החינוך במצווה צא, כדי שנעלה על ראש שמחתנו את ה' ונזכור שכל הברכות הם מאיתו יתברך ומתוך הזכירה הזאת נהיה ראויים לברכה. עד לכאן הדברים ברורים, אך בהגיענו לפרשת השבוע אנו נתקלים במצווה אחרת שקשורה לביכורים היא מצוות מקרא ביכורים. בהגיע האדם להביא את ביכוריו למקדש עליו לקרוא את הקטע שבתחילת הפרשה מ"והגדתי היום לה'" עד "וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ", תוכן הדברים לא כ'כ ברור ודורש מעט הסבר. מדוע בעת הבאת הביכורים, שהיא אחת מרגעי שיא השמחה של האדם במשך השנה, הוא נדרש להזכיר את כל תלאות עם ישראל במשך השנים? את לבן הארמי, את השעבוד ואת היציאה ממצרים? זכירת הדברים כשלעצמם הם חשובים מאוד אך מה להם ולמצוות ביכורים? אך יש להבין כשאדם מביא את ביכוריו לה' ומודה לה' על הטוב אשר גמלהו הוא צריך להבין שהוא חלק מהכלל, שהטוב שבא עליו הוא גם טוב פרטי אך בעיקר הוא טוב כללי של חלק מעם ישראל, לכן הוא מזכיר את כל מה שעבר על העם הזה ושהוא רק חלק, חלק חשוב אומנם, אבל רק חלק קטן בכל המערכת הכללית שנקראת עם ישראל. אך ישנו פסוק שדורש הסבר מיוחד "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב" ידועים דברי הספרי שהתקבלו גם בהגדה של פסח "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל שנאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב". הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק בדרשות לחג הפסח מביא שני פירושים אפשריים לפסוק הזה. הראשון כפשוטו, לבן הארמי ביקש להשמיד את אבי, למחות אותו ואת צאצאיו, זכרים ונקבות גם יחד. כאשר יצא יעקב אבינו מארם מבלי לקבל רשותו של לבן, לבן רדף אחריו ורמז לו שאם הייתה לו אפשרות היה משמידו, ובכך אנחנו מצהירים כי המצרים לא היו הראשונים שגילו כלפינו רגשי שנאה. פירוש נוסף שמביא הרב סולוביצ'יק 'ארמי אובד' משמעו אבי היה ארמי נודד, אובד דרך. זה יכול להתפרש גם כלפי אברהם וגם כלפי יעקב ששניהם היו רועים, נודדים ממקום מרעה אחד למשנהו, אנו מצהירים כי מוצאינו היה מדלת העם, כי אבותינו השתייכו לחברת הרועים אשר בסיסה הכלכלי היה צנוע. שני הפירושים הללו משתלבים יפה בהקשר של ביכורים. בהכרת התודה כלפי ה' על הטוב שגמלהו, בנוסף לטוב הפרטי שגדלו לו הפירות הוא גם מודה על עצם קיומנו כעם, למרות שהשנאה כלפינו התחילה עוד הרבה לפני המצרים וממשיכה עד ימינו אנו הקב'ה מצילנו מידם ומאפשר את קיומנו למרות על הקמים עלינו לרעה. ובין לפי הפירוש השני שהכרת התודה היא בבחינת היכן התחלנו ולאן הגענו, התחלנו מאין ומאפס מאדם בודד וב'ה פרינו ורבינו ונהיינו לעם גדול ורב עם יכולות כלכליות גדולות ועל כך בשיא השמחה הגדולה אנחנו מודים לה' על כך. נמצאנו למדים שע'י מקרא ביכורים אנו מודים לה' בכמה וכמה רמות, הרמה הבסיסית היא על עצם הפירות שגדלו לנו וההבנה שאנחנו חלק מהעם וכל הטוב שה' משפיע עלינו זה בזכות שאנחנו חלק מהעם. ברמה הנוספת היא תודה על עצם קיומנו לנוכח כל הרוצים לאבדנו וברמה הכוללת על הטוב שה' השפיע ומשפיע והביאנו עד עצם היום הזה.
הרב רם בצלאל

הדרך אל המקום

אב ובנו הולכים בדרך. עולם חרב סביבם. האב עוד זוכר את ימי המנוחה, הבן נולד כבר לתוך התלאה. הזוועות הן מנת חלקם היומית. הרג ורעב, גלות ונדידה בין עיר לעיר. כאבים ומחלות, פוגרומים והתנפלויות, שבי וביזה. הקללות נראות תלויות באוויר. בורחים מן הרוע הרוצה להשחית. נראה שאין מנוס. נראה שאפסה תקווה. הייאוש מכרסם. הייתכן שיצא העולם ממהלכו? האם ישוב עוד לאיתנו?? העזב חלילה הא-לוקים את הארץ??? 

מתחבאים ביער ומחפשים להם אוכל. ישנים בקור האיום והמקפיא ליד מדורה דועכת.

 

הבן קם בבקר ואביו איננו שם. ליבו מחיש פעימות. מוצא צעדים בשלג, המתרחקים מהמקום. סימני דם במקום מרוחק קמעה. סימני מאבק. האב נעלם.

הבן צועד לבדו. מנסה להמשיך בדרך לא דרך. מארב של אויב והוא נתפס. מובל בשיירת עבדים אל החוף. מועלים בקבוצות גדולות לסירות רעועות. פניהם דרומה לאפריקה הרחוקה. ימים קשים, מתנדנדים בין גלים.

חוף נראה מתקרב במרחק. אלכסנדריה של מצרים עומדת לקבל את פניהם - ללא גינוני כבוד. מובלים לשוקי העבדים. עומדים רועדים וצפופים. מוצאים למכירה למרבה או אף לממעיט. הבן עומד לו בדוחק, קשור וכבול. האויבים דוחפים, קונים עוברים, בוחנים בלי להתעכב ומתרחקים מהר. צפייה דרוכה לידי מי יפול.

 זהו. נראה שאין סוף אופטימי לקללות.

ואין קונה.

ואין קונה!

ואין קונה!!!

 

האויב כבר הרפה אחיזתו. הלך מגיע ממקום לא ברור, עטוי ברדס המסתיר את ראשו מעין. עובר ליד הבן המבוהל. לוחש לו משהו באוזן, גורר אותו אחריו, בעדינות, בהחבא. הם נעלמים בסמטה. הבן עייף וצמא והרעב מציק. המטיב משיג לו אוכל ומים ומרווה את צמאונו, הם ישנים במחתרת. בשעות לילה שקטות, הם עושים את דרכם אל הגבול קמעא קמעא. הגואל מגיע ונעלם ושב ומופיע. הפנים נסתרות עדין. הבן מחכה במסתור. ממשיכים לנוע במתינות ובזהירות ולא בחיפזון.

הם יוצאים ממצרים.

לוט הברדס מוסר. פני אב רחום מתגלות. 'עקבתי אחריך בכל תלאותיך לא עזבתי אותך לרגע'. התרגשות של גילוי. "הלוא-הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". 

מגיעים אל הארץ. יד רועדת אוחזת בזרעי תאנה וטומנת אותן עמוק בקרקע. השנים חולפות ומופיעה תאנה שבכרה. ידים צוהלות של הבן אוחזות אותה בשמחה, מובילות אותה לירושלים בשיירה חוגגת, מניחות על כפי הכהן.

 והבן עונה ואומר: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה... ויביאנו אל המקום הזה"!

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך..." 


הרב דניאל ארנוולד

פינת ההלכה פלפול לפרשת: כי תבוא

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

נשאלתי מרב אחד מהגולה, על אודות חזן שקולו נעים והוא גם יודע ספר, אבל השמועה אומרת שיש לו שתי נשים, האם מותר להניחו להתפלל כש"צ בימים נוראים. אמרתי לרב השואל כי יברר תחילה, האם הוא מהעדות שלא קבלו עליהם חרם דרבנו גרשום, או שמדובר בפורץ גדר שעבר על החרם, או שמא יש לו סיבה כל שהיא, ואכן נתברר כי אין ראוי שיתפלל כש"צ. אמנם אמר הרב הנ"ל כי הבין משאלתי, שאם נשוי שתי נשים בהיתר יוכל לשמש כש"צ.

תשובה: בשו"ע או"ח סי' תקפ"א ס"א פסק הרמ"א: "וידקדקו לחזור אחר ש"צ היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא, שיתפלל סליחות וימים נוראים, ושיהא בן שלשים שנים, גם שיהיה נשוי, מיהו כל ישראל כשרים הם, רק שיהיה מרוצה לקהל...". ומקור מקומו טהור ב"כל בו" שכתב: "ונהגו לחזר אחר שליח צבור ראוי והגון..., כי התפילה כנגד העבודה תקנוה (ברכות כ"ו ב'), וצריך לדקדק במספר שניו שיהיו מספר שני העובדים עבודה, שהוא מבן עשרים וחמש שנה ולמעלה, והמצוה מן המובחר שיהיה למעלה מבן שלשים..., ונהגו שאין מתפלל אלא מי שיש לו אשה, דומיא דכהן גדול שהיו מכינים לו אשה אחרת שתהיה לו אשה לשמרו מן החטא".

ועיין "שערי תשובה" על אתר סק"ז, שהביא מ"שבות יעקב" ח"א סי' כ"ט (וכ"כ מהר"ד אופנהיים), שהעלה לפי זה, דמי שאשתו נשתטית וקבל היתר מאה רבנים ונשא אחרת, אינו יכול להיות ש"צ, דומיא דכהן גדול שדרשו בגמ' יומא י"ג א' "ביתו - ולא שני בתים", ואסור שתהיינה לו שתי נשים. והביא עוד ש"ברכי יוסף" (תקפ"א סקי"ג) חולק, שעיקר הדין שצריך שיהיה נשוי מנהגא בעלמא הוא, ודי לנו בזה ולא להוסיף חומרא שלא יהיה נשוי לשתיים, ואינו דומה לכהן גדול דגזירת הכתוב היא "ביתו". עיי"ש. גם ב"חקרי לב" או"ח סי'  ח"י, תמה כנ"ל הן על עצם הדין דבעינן שהש"צ יהיה נשוי, והן על הדין שאסור שתהיינה לו שתי נשים, שהרי בכהן גדול גזירת הכתוב היא. [ועיין "שדי חמד" (מערכת "ראש השנה" סי' ג' אות ו'].

שוב ראיתי ב"ישועות יעקב" סי' תקפ"א סק"ג, שתמה בגוף דברי רמ"א שצריך שיהיה נשוי, מה ענין ש"צ דראש השנה לכהן גדול ביום הכפורים, שדרשו מדכתיב "ביתו – זו אשתו", ואטו כהנים המקריבים שעירי ראש השנה היו מתקנים להם אשה. גם דייק בדברי "כל בו" שהם מקור הדברים ושם כתב שמתקנים לכה"ג אשה שלא יבא לידי הרהור חטא, וכוונתו שאף שבגמ' אמרו משום דכתיב וכפר בעד ביתו, מ"מ דייק הכל בו טעם זה מדאמרינן בגמ' ו' א', מביתו למה פירש, ובתוס' פירשו שהקושיא למה לא מפרישין ללשכה אחרת ותבוא אשתו עמו, וע"כ הכוונה שיהא נשמר מחטא, וע"ז כתב הכל בו דהוא הדין בש"צ שנכון שיהיה נשוי ושמור מן החטא. ומכח זה חלק על הגאונים שבו"י ומהר"ד אופנהיים, שחדשו שכמו שמקפידים שיהיה הש"צ נשוי דומיא דכהן גדול, הוא הדין שיש להקפיד שלא יהיה נשוי לשתיים, כי לפי האמור אין הענינים דומים זה לזה, כי הדין שיהיה נשוי הוא משום שמירה מן החטא, ואין בו ענין לגזירת הכתוב של "ביתו זו אשתו". עיי"ש.

ועיין ביאור הגר"א על אתר, שציין בהלכה שיהיה בן שלשים, לגמ' בחולין כ"ד שהלויים באים לעבודה מבן כ"ה ללמוד ומבן ל' לעבודה, [ובעצם הדברים גם מדוייקים ב"כל בו", שכתב "עשרים וחמש ומצוה מן המובחר בן שלשים"], וטעמא משום דהוו ימי דין ועבודה בלויים, ובהלכה שיהיה נשוי, ציין ליבמות ל"ז ב', ומשום פת בסלו. ואם כי לא זכינו לעמוד על סודו בקשר שבין עבודת הלויים ליומי דדינא, מ"מ למדנו מדבריו כי המנהג שנהגו שיהיה הש"צ נשוי, הוא לא משום גזה"כ ד"ביתו", אלא מטעם של פת בסלו, והיינו שיהא שמור מן החטא. ובודאי שאין מכח זה לאסור את הש"צ שיש לו שתי נשים בהיתר.