צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: ויקרא

קריאה לקרבה

מתוך קריאה מופלאה של ריבונו של עולם אל משה רבנו הוא מגלה לנו דרכי הקרבה אליו.

 לא פשוטים הם ענייני הקורבנות. לא מובן מדוע לקחת כך בעל חיים ולעלות את כולו או חלקו באש על המזבח.

אכן תכלית גדולה יש לקרבן, אבל דווקא הכוונה במעשה חשובה ונצרכת מאוד. רבות כבר צעקו על כך הנביאים, על אותם אנשים האוחזים בטפל ועוזבים את העיקר. הנה דבריו החוצבים של ירמיהו הנביא: " עולותיכם ספו על זבחכם ואכלו בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ירמיהו ז' כ"ב). אכן קשה בדבריו, וכי לא נצטוו על כך? הרי הנה הדברים כתובים בפר' ויקרא שאנו מתחילים לקרות כעת?

תהליך ארוך מוביל אל המציאות, שבה מגיעה האפשרות לציווי על הקורבנות. יציאת ישראל ממצרים, יחד עם כל הנסים המלווים אותה. קריעת ים סוף. מתן תורה. הקמת המשכן והשראת השכינה בו ורק אז מגיעה תורת הקורבנות בשיטה מסודרת. לא מיד ביום יציאתו ממצרים יוכל העם להקריב קרבן.  תהליך שלם שצריך לעבור העם וגם כל יחיד, ורק אז הוא מסוגל להגיע למדרגה שיוכל להקריב קרבן כהלכתו בכוונה הרצויה.

תחילה קרבן עולה, אשר בא מנדבת רוחו של האדם, להראות שעצם עניין הקורבנות קודם כל חשוב, כי זו השאיפה המבוקשת - להקריב קרבן לה'. שאיפה אמיתית של האדם להתקרב לאלוקיו, לאו דווקא בעקבות חטא וחזרה בתשובה.

ואף כי חטא האדם. מדגישה התורה במהלך הפרשה את העובר על נפשו של האדם. כיון שהנפש היא זו המחברת את גופו ונשמתו של האדם, היא זו שנמצאת בפעולה ברגע החטא והיא זו שצריכה לעבור את עיקר התיקון של הקורבן "ונפש כי תקריב מכם" - המטרה היא הקרבה שוב אל רבונו של עולם. אין כאן עניין טכני בלבד. על כך אומר הנביא: "עולותיכם ספו על זבחכים ואכלו בשר" אם הוא סתם נשרף על המזבח, חבל על הבשר! אם תהליך נפשי לא התרחש כאן, כבר היה עדיף לעשות ממנו סעודה ולאוכלו.  

אבל אם לוקח אדם בהמה שטיפח בצאנו, גדל אותה, ויקרה היא ממונית בעיניו, או שהשקיע בה את כספו וקנה אותה. סומך ידיו עליה ומתוודה וכך משקיע בה את כיסופי נפשו. רואה הוא את הכהן לוקח את הבהמה, שהיא דוגמת נפשו הבהמית הנמוכה, הדורשת תיקון וזוכה כעת לקרבה המיוחלת אל ה', אשר לכך היא באמת משתוקקת. אמנם לא האדם פיזית צריך לחוות את החוויה הזו בגופו ממש, אבל באמת זה הוא בעצמו שנמצא שם ועובר את התהליך המכונה קרבן. כאן מגיעה התעלות באש על המזבח התעלות שתכליתה תשובה, תיקון הנפש החוטאת, נפשו הבהמית של האדם המתעלה אל נפשו האלוקית ומצטרפת באש ומגיע אל תכליתה אל קרבת האלוקים.

אולי תמוה מאוד סוד הקורבנות בדורנו. אך רבות מקריב האדם את כספו ונפשו למען מטרות קטנות ונמוכות שאותם הוא מציב לו בחייו. אך ברגע שידע האדם, שהנסתר בכל מה שהוא מבקש, זוהי דווקא קרבת אלוקים - ידע האדם את תכלית הקורבנות.

כעת שפתי האדם משלימות את החסר בקורבנות. השאיפה לכסף מתורגמת לדברי כיסופים בתפילה, יחד עם השאיפה לחידוש הקורבנות ובניית בית המקדש במהרה בימינו ב"ה.


הרב דניאל ארנוולד

אדם כי יקריב

ספר ויקרא עוסק הן בנושא הקרבנות הן בנושא הכהנים הן באיסור והיתר.תחילת הספר עוסקת בענייני הקרבנות "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" .. (ויקרא א:ב) 

זהו המקום הראשון בתורה המוזכר בו במפורש ,המושג "קרבן".למרות שהקרבת קרבן החלה מראשית המין האנושי-מאדם הראשון ואילך ונמשכה לנח ולאברהם.כפי שמציין הרמב"ם "ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא,אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא"(בה"ב-ב:ב).

טעמי הקרבנות: ידועה ומפורסמת מחלוקת גדולי ישראל מדוע ציוותה התורה על ענייני הקרבנות . הכוזרי (מאמר ב' כ"ו)דיבוק השכינה עם האומה הישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית המקדש, כענין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי המזונות שנזון בו. הרמב"ם במורה הנבוכים(ח"ג פ' לב) אמר כי הוא להרחיק לב האדם מע"ז, והרמב"ן (פסוק ט) חולק על הרמב"ם וטעמו כי הוא לקרב כל הכוחות, אשר בפעולות הכהן יעשה גבוהות בעולמות שונים כידוע.להלן דבריו "כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, ציווה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לה' בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטא תמיד "

מדוע השימוש במילה אדם ולא שימוש במילה איש הרווחת בציווי המצוות? מדרש תנחומא אדם כי יקריב מכם, למה נאמר אדם, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל. (פרשת צו א) המדרש מראה כי שימוש הפסוק במילה אדם כולל כפל משמעות בתוכו.הן אדם במשמעות איש והן אדם בהקשר לאדם הראשון,שהקריב קרבן.אחר שנודע כי אדם הראשון הקריב קרבנות אף הוא,כיון שהיה יחיד בעולם לא היה שייך אצלו המושג גזל. למדנו מפה כי כל קרבן אסור שיהי בו חשש גזל.

רבנו בחיי אדם כי יקריב מכם. מתוך הלשון הזה נראה כי אפשר להקריב קרבן מן האדם לפי שהיה לו לומר אדם מכם כי יקריב קרבן, אבל הכתוב הוא מונעו ואוסרו, וביאורו, אדם כשירצה להקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו, לא מן האדם.בוחר דווקא להתעכב על כך שלא נקריב בני אדם ח"ו, כמו שהיה נהוג אצל אומות העולם.

חזקוני רבי יוסף בכור שור אדם לרבות גרים ואפילו גויים רשעים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. "מכם", ולא כולכם, להוציא - רשעי ישראל. ספורנו אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך ונשלמה פרים שפתינו שפתי כהן א. יקריב עצמו וישפיל רוחו וגופו, זהו מכם יהיה הקרבן, זהו לה' והוא קרבנכם. ב. לרמוז על המילה,שאדם מביא בנו ומקריבו למילה ומסכן את חייו ועוד סעודה מרוב שמחתו.ג. שרוצה להתקרב אל הקב"ה ולחזור בתשובה, מן הבהמה, צריך לעשות עצמו כבהמה, שלא ירגז וירגיש משום בזיון שיבוא לו, ויטה שכמו לסבול עול התורה ועול המצוות כבהמה, ויהיה זה בשני זמנים, או מן הבקר, רצה לומר בבוקר בבוקר, בעודו בבחרותו, זהו מן הבקר מן הבוקר יקום, ולא יאמר הן עוד היום גדול עדיין אני בחור עד שאזקין אעשה תשובה, כמה יש שאינם מגיעים לימי הזקנה, זהו מן הבקר מן הקבר מן הרקב, יש לו לירא שלא ימות ויקבר וירקבו עצמותיו וימי הזקנה עדיין לא באו.

 

נתנו תמצית מעניין הקרבן וההקרבה ראינו כי נחלקו בדבר גדולי ישראל .האם הקרבן הוא לכתחילה כדברי הרמב"ן והכוזרי,או בדיעבד כדעת הרמב"ם ,שרק למנוע עבודה זרה ציוונו ה' על הקרבנות.בכל אופן המילה הקרבן הינה מילה מיוחדת לעניין דתי בין האדם לבוראו.ראינו משמעויות רבות לקשר המיוחל במעשה הקרבנות.בימינו אנו נותר לנו להתפלל במקום הקרבנות,בבחינת ונשלמה פרים שפתינו.


הרב אביעד עקיבא

פינת ההלכה פלפול לפרשת: ויקרא

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

מי שאכל מצה בליל הסדר בלא הסיבה, שדינו שצריך לחזור ולאכול בהסיבה, אולם כשרצה לחזור ולאכול בהסיבה, התכופף בצורה לא נכונה וזזה לו חוליה בצואר, ל"ע, דבר שהיסב לו כאבים חזקים, באופן שאינו יכול כעת להסב רק לאכול בישיבה רגילה, ומעתה הוא פטור מדין הסיבה. ונשאלת השאלה האם צריך בכל זאת לחזור ולאכול כזית מצה מכיון שלא היסב, ואף שגם כעת לא יסב מ"מ לא יצא באכילת מצה, או שמא מכיון שבין כך לא יוכל להסב, מה יתן ומה יוסיף אם יאכל עוד כזית מצה.

תשובה: שורש השאלה במה שיש להסתפק, כאשר חכמים תקנו לאכול מצה בהסיבה, האם קבעוה כדין באכילת מצה שצריך שתיאכל בהסיבה, ומי שאכל בלא הסיבה הרי זה כאילו לא קיים מצות אכילת מצה, ולפ"ז גם אם לא יסב בפעם השניה, מ"מ צריך לחזור ולאכול כזית מצה, משום שלא קיים את מצות האכילה, ומה שגם כעת לא יסב כי הוא מצטער ופטור, כעת יוצא ידי חיובו באכילה בלא הסיבה. אולם יתכן שכאשר תקנו דין הסיבה, תקנוה כמצוה בפני עצמה זכר לחירות, אלא שקבעו חובת ההסיבה בעת אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות, שבזה מתבטא זכר לחירות, אולם אין זה דין בגוף אכילת המצה, ולפי זה מכיון שכעת בין כך לא יסב, ואת מצות אכילת מצה קיים, ואת ההסיבה בין כך לא יקיים, לכן אין צריך לחזור ולאכול כזית מצה.

ונראה דהנה בחידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, בהל' חמץ ומצה פ"ז הלכה ו-ז, ביאר בדעת הרמב"ם שמצות הסיבה היא מצוה בפני עצמה שיאכל וישתה בלילה הזה והוא מיסב דרך חירות, אלא שחכמים קבעו למצוה זו בשעת אכילת המצה ושתיית ד' כוסות, אבל עכ"פ מצוה בפני עצמה היא, ולא מדיני המצוה של מצה וארבע כוסות. ולפ"ז אם אכל מצה או שתה ד' כוסות בלא הסיבה, אין כאן שום גריעותא במצוה של אכילת מצה או ד' כוסות, רק שלא קיים מצות הסיבה שהיא מצוה נפרדת לגמרי. אולם הרא"ש בסי' כ' כתב, דאם אכל כזית מצה בלא הסיבה לא יצא, לכאורה מבואר דס"ל איפכא, והיינו דדין הסיבה הוא דין בקיום המצוה של מצה וד' כוסות, דאי לא תימא הכי אמאי לא יצא. עיי"ש. ועיין במש"כ לפי זה ב"שיר ציון", שאזלי רבותינו לשיטתם בשאלת "מה נשתנה", וכן במה שנחלקו הראב"ן ויתר הראשונים בעצם דין הסיבה בזמן הזה.

ועיין "מקראי קדש" פסח ח"ב סי' ל"א, שהקשה בגמ' ברכות ל"ז ב', שאם אכל כזית משיירי מנחות, יצא ידי חובת מצה בפסח, וקשה הרי כזית מצה בעי הסיבה, ומעכב אף בדיעבד כבשו"ע סי' תע"ב ס"ז, וקיי"ל (יומא כ"ה א'), "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד". והביא בשם הגר"י אברמסקי שתירץ, דהא דהסיבה מעכבת וצריך לחזור ולאכול הוא רק מדרבנן, אבל מדאורייתא יצא גם בלי הסיבה. ותמה על זה הגרצ"פ, אם כבר יצא מאי מהני שיחזור ויאכל, הרי ההסיבה כעת היא שלא בשעת קיום מצות מצה. וב"הררי קדש" שם תירץ, שלפי הדעות שיש מצוה בריבוי אכילת מצה בליל הסדר, הרי זה נקרא הסיבה בשעת קיום מצות אכילת מצה.

והנה בשו"ע סי' תע"ב ס"ז נפסק: "כל מי שצריך הסיבה אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא, וצריך לחזור ולאכול ולשתות בהסיבה", והרמ"א הגיה: "ויש אומרים דבזמן הזה דאין דרך להסב, כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו שבדיעבד יצא בלא הסיבה, ונראה לי אם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה, אין לחזור ולשתות בהסיבה דיש בה חשש שנראה כמוסיף על הכוסות, אבל בשתי כוסות ראשונות יחזור וישתה בלא ברכה, וכן באכילת מצה...". וכתב ב"ביאור הלכה" שם, שלדעת המחבר צריך לחזור ולאכול מצה, ולברך עוד פעם "על אכילת מצה", משא"כ ליש אומרים אין צריך לחזור ולברך על אכילת מצה. ומוכח דס"ל שלהדעה שצריך לחזור, הרי זה כאילו לא אכל מצה כלל, ופשוט שלדעה זו, בשאלתנו צריך לחזור ולאכול מצה אף כשלא יסב.