צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: בשלח

קצת מעליב לא?!

   "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"(יד,לא). המשנה במסכת עדויות פרק ב משנה י מלמדת על אורך זמן המכות על המצריים:" אף הוא(ר"ע) היה אומר חמשה דברים של שנים עשר חדש: משפט דור המבול שנים עשר חדש, משפט איוב שנים עשר חדש, משפט המצריים שנים עשר חדש, משפט גוג ומגוג לעתיד לבא שנים עשר חדש, משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש...".  במהלך השנה האחרונה לצאתם ממצרים ראו בני ישראל את הניסים שעשה משה רבנו לעיניהם ולעיני כל מצרים, כיד ה' הטובה עליו שכולם היו יוצאים מטבעו של עולם ומנהגו ורק כעת לאחר שרואים הם את המצרים שרועים על שפת הים ולא למטרת שיזוף,שהרי מדובר בחדש ניסן, רק אז הם מאמינים במשה, קצת מעליב, לא?! ואפילו המצרים הקדימו להבין מי הוא משה רבנו: "...גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם"(יא,ג), קצת יותר מעליב הפעם. תכבד הקושיא על העם והלא התורה העידה עליהם כבר לפני שנה, עת הופיע עליהם משה לראשונה בשליחות ה' וסימני ה' בידיו ובפיו:"ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל..", כלומר: הם כבר כן האמינו בו, אם כן, מה נתחדש כעת שהתורה מעידה עליהם שעכשיו הם מאמינים בו?! זו עיקר שאלתו של הר"ן, בדרוש האחד עשר ותשובתו בתמצות להלן:

 "הדבר הזה מבאר הרבה ספיקות גדולות בעניין יציאת מצרים. והוא, שמתחילה כשעשה האותות, האמינו בו אמונה שלמה, אבל לאחר מכאן, ראו בעיניהם דברים של תימה, שצריכין להתבאר. ראשונה, שאחר אשר פקד ה' את בני ישראל, ורצה להצילם מיד מצרים, ולהנחילם את הארץ, וצוה למשה שיאמר אל זקני ישראל:" ואומר אעלה אתכם מעני מצרים וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש וגו"', מאי טעמא לגנוב דעתו של פרעה כלל, שיאמרו לו:" ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים", והנה זה דרך העבדים שאין ידם תקיפה, שרוצים לברוח, ומתנכלים על אדוניהם לברוח, ולמה משה ואהרן שהיו שלוחי ה', לא יאמרו אל פרעה ביד רמה, שהגיע קיצם של ישראל ליגאל, ושלא ישתעבד בהם עוד, היד ה' תקצר מהכניע לבו של פרעה להודות הדבר גם כי יאמרו אליו בפירוש?! וזה באמת עניין, שראוי שיסתפקו ממנו ישראל בשלמותו של משה. ועוד נשאר לנו מקום ספק גדול, באמרו:" דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו' כלי כסף וכלי זהב". וזה באמת יראה ענין זר או תמוה מאד, שאף על פי שאנשי מצרים היו חייבים להם שכרן שנשתעבדו בהם כמו שאמרו בסנהדרין (צא א), לא היו ראוים לבא עליהם בעקבה ובדרכים של אנשי רמיה וכל שכן אחר שיד ה' יתברך תקיפה וחזקה עליהם, למה הוצרכו לעשות כן?! וכל אלו הדברים מתמיהין בעצמם, וראוי שיפול ספק מצידן לישראל בנבואתו של משה.

אבל היתר אלו שני הקשרים, הוא דבר אחד, ה' יתברך, כיוון שרצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל, כמאמר יתרו (שמות יח יא):" עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' כי בדבר אשר זדו עליהם", ורצה להביאם בעניין שהם בבחירתם יכנסו במים וימותו שמה. לפיכך לא רצה השם יתברך שיאמר משה לפרעה הענין כאשר הוא,אלא שיאמר שהם הולכים דרך שלשת ימים לזבוח, שכאשר יגידו לו אחר כך:" כי ברח העם", יחשוב פרעה שכל מה שעשה משה רבינו עליו השלום, לא בא מאת השם יתברך, אבל נעשה בעקבה וברמיה, כי לולא כן, למה יגנוב לבבו לאמר שאינם הולכים רק לזבוח?!.

ולזאת הסיבה עצמה צוה:" וישאלו איש מאת רעהו",צוה שיבאו בעקבה, ולא ישאלו למה. וכאשר הוגד למלך מצרים ולעמו שישראל בורחים, אין ספק שחשדום באנשי דמים ומרמה, וכל זה הניעם בלי ספק לרודפם. וכונת כל אלו הדברים, היתה נעלמת מישראל, ואולי גם ממשה. ולסיבת כל זה היה ראוי שיספקו ישראל בשליחותו של משה, אף על פי שהאמינו בו בתחילה. והוא שרמז ואמר (שמות יד לא):" וירא ישראל את היד הגדולה וגו'", כלומר: אז הכירו שכל מה שהיו מופלאים ממנו תחילה ומסתפקים בו, לא היה, רק לסבב שמצריים עצמם יכנסו בים".עכ"ל.

נמצאנו למדים כי עמ"נ למשוך את המצרים למלכודת המוות שלהם בים, הוזקק ה' לצוות את בניו לבא בעקבה על פרעה ועמו וכשתתברר האמת הצורבת למצריים כי בורח העם יחד עם כלי כספם וזהבם לבלי שוב 'יתהפך לבבם' לרדוף אחרים, על אף המצב הנפשי הקשה בו הם שרויים ויפלו כפרי בשל הישר לזרועות הים החונקות והחובקות. 

"עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל",תהלים,יח,כז. ונסיים בדברי האור החיים הקדוש:"כי ה' מודד מדה כנגד מדה, ואמרו חז"ל כי המצריים נתחכמו על ישראל לשעבדם בתחילה בפה רך ואח"כ בפרך, והשופט בצדק מדד במדה עצמה כי מתחילה בפה רך: נלכה ג' ימים", השאילוני כספיכם שמלותיכם וגו', ואח"כ בפרך". כל יאבדו כל שונאי ישראל בב"א.


הרב יגאל זורבבלי

שירת הנצח

"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" - אנו ממשיכים ויוצאים (לשון הווה) יחד עם אבותינו ממצרים כהמשך למה שקראנו בשבת שעברה,  אך עדיין לא הגיע עת השירה עד ל"שבת שירה" העומדת לפנינו.

מדוע השירה מתעכבת? למה לא שרנו מייד? הרי יצאנו מידי מעננו ומידי משעבדינו ואנו הולכים כבני חורין אל המדבר בדרך לארץ ישראל? כל זה מתוך גילוי כל הניסים הגדולים של מכות מצרים עד הרגע הגדול של מכת בכורות. עד הרגע שנתגלה ש"בני בכורי ישראל" ע"י הפסיחה על בתינו שסמלה את לידת עמנו עם ישראל.  מה נתחדש לנו על ים סוף? מה הוסיף נס בקיעת הים על מה שכבר קרה, שרק אז התרגשנו כל כך ושרנו? עד שמדגיש רש"י (י"ד ה'), שיום שביעי של פסח נקבע זכר לקריעת ים סוף? עד כדי שאנו שרים שוב בכל יום את שירת הים?

 

לאן נעלם משה?

על כך אפשר עוד להוסיף שאלה נוספת על חסרונו הבולט של שמו של משה מההגדה של פסח. אבל דוקא כבדרך אגב (בדברי ר' יוסי הגלילי בהגדה) מופיע שמו פעם אחת בפסוק... מקריעת הים ולא מיציאת מצרים! הפסוק שמופיע שם הוא "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". שגם אותו אנו זוכים ואומרים כל יום לפני השירה.

ואכן מובלט מאוד בהגדה של פסח שיציאת מצרים נעשתה "אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח", ודוקא חסרונו של משה מדגיש לנו שלא נטעה חלילה ליחס לו את יציאת מצרים אלא הכל לחלוטין מאת הבורא. אבל עדיין קשה מדוע בכל זאת מופיע שמו בהגדה מאותו פסוק מקריעת הים?

 ועוד קשה מפסוק מפורש בתורה. כשעם ישראל נפגש עם בני אדום לפני הכניסה לארץ ומבקש לעבור דרך ארצם כדי להגיע לארץ ישראל אומרים ישראל: (במדבר כ' ט"ו) "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" ומדוע לא אמרו שריבונו של עולם הוציאם בכבודו ובעצמו כדברי ההגדה?

 

ראו ישראל על הים...

 דברי השל"ה על פרשתנו מאירים באור חדש את האירועים מאז יציאתנו ממצרים. ברגע שנהרגו בכורי מצרים חשבו ישראל שהנה שרם של מצרים הוכה ומת והנה הם יוצאים לחירות עולם. אך בהגיעם אל ים סוף ובראותם "כי מצרים רודף אחריהם" ואומר רש"י במקום, שראו את השר של מצרים חי ורודף, חששו שמא ציווה הקב"ה את משה לקחתם לחוג במדבר אחרי דרך שלושת ימים ולחזור למצרים. ואילו משה הוא זה שרצה להוציאם ממצרים לחלוטין.

ופה מתגלה לעם ישראל מחזה מרהיב. אומר הקב"ה למשה: "דבר אל בני ישראל ויסעו" מילה אחת - עם הרבה משמעות. הכל מסע אחד הוא. יציאתכם ממצרים ועכשיו שהגעתם לים סוף. קדימה סעו!

-'רגע אבל יש כאן ים בדרך'!

 - 'מי שהביאכם עד כאן הוא גם יביא אתכם בתוך הים ביבשה והמים לכם חומה מימין ומשמאל'.

ואז הגיעו ישראל להבנה (כדברי השל"ה) "שיחזיקו שכבר היה הכל גילוי ממנו יתברך בעצמו ובכבודו, וכל מעשה משה הם נעשו מעצמו ומכבודו" של הקב"ה. ורואים ישראל "את היד הגדולה אשר עשה ישראל במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". שאותו מלאך שלוח הוא ממש בטל ומבוטל לגפני ה' ומעשי ה' מתגלים דרכו.

 

עם הנצח פורץ לו דרך...

ולא זו בלבד שיציאת מצרים לא הייתה אירוע מקומי לחגיגה זמנית, ואף לא ליציאה של דור או שניים. אלא מאחר שעברו ישראל ונעשו להם הניסים בקריעת הים, הבינו שהטבע כולו כורע ברך לפניהם, והשיגו ישראל את נצחיות גאולתם. שלמרות ש"כל משבריך וגליך עלי עברו", והמים הזדונים רוצים להטביע אותם לאורך כל הדורות, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. ועם הנצח פורץ לו דרך בתוך הים, בניגוד לכל טבע אנושי רגיל של ממלכות עולות ויורדות ושוקעות בקברי ההיסטוריה. עם ישראל, עם עולם, בוקע את גדרי ההסתברות ונשאר נצחי, וגאולתו גאולת עולמים ממשמשת ובאה.

ועולה וצומחת לה השירה מתוך המחזה המדהים שראו כולם אפילו השפחה והפחותים שבהם. ומהגילוי שהתגלה להם על ים סוף, שרו אז ושרים כל יום וישירו משה וישראל בעתיד, על טביעת המצרים ועל החיל והרעדה של כל עמי העולם לאורך כל ההיסטוריה, האוחז בהם בראותם את עם-הנצח יוצאים ביד רמה.

 


הרב דניאל ארנוולד

פינת ההלכה פלפול לפרשת: בשלח

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

"... את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו...".

לכאורה צריך עיון, מאי שייך בישול ואפיה במן, והלא טעמו של המן היה נהפך לפי מחשבתם, דהיינו לפי מה שחשבו לטעום בו, ואם כן מי שרוצה לטעום אותו מבושל, אינו צריך לבשלו אלא לחשוב לטעום בו טעם מבושל. ויתכן לומר שהכתוב בא להשמיענו, שגם לבשל ע"י "מחשבה" נאסר להם ביום השבת. לפי מה שנסתפקו האחרונים, האם מלאכה שנעשית בדרך נסית אסורה בשבת או לא, ומכאן תהיה ראיה שגם מלאכה בצורה נסית אסורה בשבת.

ועיין בספר "גבעת הלבונה" (בומבך) קונטרס "נס על הגבעה", שהביא ספק זה בשם האחרונים, וציין לשו"ת "חתם סופר" ח"ו סי' כ"ט, שכתב בשם השל"ה, לתרץ מה שהקשה הרא"ש, במה שאמרו שמשה רבינו כתב י"ג ספרי תורה ביום מותו, והרי קיי"ל שבשבת נסתלק ואיך כתב, ותירץ שכתב בדרך נסית ע"י שם והשבעת הקולמוס, ופלפל שם בזה. [ועיין "קהלות יעקב" לב"ק סי' ל"ט, שדן בשאלה האם מי שמזיק על ידי פעולה סגולית נחשב למזיק, במי שזורק צפרניים ואשה מעוברת עברה עליהן והפילה, האם חייב הזורק בדמי ולדות, וכמו כן בהורג חבירו ע"י שם, או, להבדיל, ע"י כישוף, האם חייב משום רציחה. עיי"ש. ויש עוד לפלפל בזה]. 

ולכאורה יסוד השאלה בעניננו, האם קפידת התורה במלאכת שבת, הוא על האדם שינוח ולא יעשה מלאכה, או שיש קפידא גם שלא תיעשה מלאכה דהיינו שהדבר לא יקרה, אלא שפשוט שאם קורה מעצמו אין בזה שום חשש, ורק כאשר נוצרת זיקה כל שהיא בין הגברא ובין המלאכה, אז אסור שהמלאכה תיעשה אפילו אם הוא לא "עושה" אלא רק "גורם" או "מכוין" שתיעשה. ובעידן המודרני אין זו שאלה תיאורטית גרידא, כי ממנה יתד וממנה פנה לכל הבעיות ההלכתיות הנובעות מחידושי הטכנולוגיה.

ומצאנו שהלך "חתם סופר" לשיטתו, דהנה בחלק או"ח סי' פ"ד, כשדן בענין אם יש שליחות לנכרי ועכ"פ לחומרא, ומזה לעניןאמירה לנכרי לעשות מלאכה בשבת, כתב: "ומאז כתבתי בחידושי וכן הוא מוסכם  בדעתי בלי ספק, דלענין מנוחת שבת לא שייך שיהיה שלוחו כמותו, דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא אגוף המלאכה".

שוב ראיתי אריכות דברים בניד"ד להגרש"י זוין בספרו "לאור ההלכה" (פרק "שבת" עמ' רי"ג), וכנגד דברי חת"ס עליונים למעלה, ועוד הוסיף עליהם גם את דבריו שבחלק חו"מ סי' קפ"ה, ודברי "ישועות יעקב" או"ח סי' רס"ג, דלהכי צריך לימוד מיוחד שאמירה לנכרי אסורה בשבת, ולא סגי לן בכלל שיש שליחות לעכו"ם לחומרא, כי איסור מלאכת השבת היא על שביתת הגוף, ועל זה אין לומר "שלוחו של אדם כמותו" כי גופו של המשלח נח ושובת. הביא לעומתם דברי שו"ע הרב סי' רמ"ג ס"א, שכתב שזה גופא טעם האיסור של אמירה לעכו"ם, דהיינו מפני שיש שליחות לעכו"ם לחומרא, ויסודו מדברי רש"י במס' שבת קנ"ג א' ד"ה מאי טעמא.

והביא שם ראיה גם מדברי "נימוקי יוסף" בב"ק, שהקשה למ"ד "אשו משום חציו", היינו שמה שמחייבים את המבעיר בנזקי האש, הוא משום שדנים אותה כחץ הנשלח על ידו, איך אנו מדליקים נרות בערב שבת והולכים ודולקים בשבת, הרי המדליק כעושה מלאכה בשבת, והשיב -  שאמנם המלאכה מתייחסת לאדם, אבל נחשבת כאילו נעשתה כולה מערב שבת. והנה כל הקושיא הלזו שייכת אך כאשר נאמר שקפידת התורה על המלאכה שלא תיעשה, כי אם נאמר שהקפידא היא על הגברא העושה הרי סוף סוף גופו נח. עיי"ש. ובחידושנו לב"ק הארכנו בזה, אם דין "אשו משום חציו" מחשיב את המדליק למעשה בידים, או שהוא ריבוי רק לתורת התשלומין. ודו"ק.