צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: בחוקותי

היכן החידוש?

רבים מחפשים את ההתחדשות בחיים. אבל לפני ששואלים כיצד נגיע להתחדשות, אולי כדאי להקדים ולשאול את השאלה: היכן יש לחפש את החידוש? האם בחדשות הנשמעות כל שעה ועדכונים כל מחציתה, או שמא במכשירים החדישים? האם במאכל שטרם נטעם או בבגד שעוד לא נלבש? כיצד יביא האדם לשינוי וחידוש אמיתי בחייו מתוך אקטיביות, ולא נפילה אל מעמקי הפסיביות של חיפוש החידוש אצל האחר?

כבר קהלת העמיק וחיפש את החידוש וגילה לנו: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ, הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ: (קהלת א' ט-י).

כאן מסמל לנו שלמה את המקום האמיתי לחיפוש. מתחת לשמש לא תמצאנו, אבל מעל השמש ישנו ודאי מקום לחידוש. עולם הטבע סובב במעגל וחוזר על עצמו. השארות במקום או סיבוב במעגלים, יוצרת שחיקה, שגרתיות אפרורית. מתוכם מגיעים במהרה השעמום והריקנות. ובמקום שבו הבור ריק אין בו מים (התורה) נחשים ועקרבים יש בו.

 

מעל השמש

אם כן איך מגיעים למקום שמעל השמש? האם רק בקיום מצוות שגרתי ועייף? על כך מקדימה התורה: "אם בחקתי תלכו" - שתהיו עמלים בתורה (רש"י). העמלות בתורה היא היסוד ליציאה מהשבלונה של "מצות אנשים מלומדה", יציאה מהמצב שבו אדם הרגיל כל כך במעשיו עד שעושה אותם ללא שום חיות וללא כוונה פנימית. לא מספיק "את מצוותי תשמרו" צריך להקדים את "בחקתי תלכו", צריך דינמיות, הליכה.

התורה מזהירה את האדם איך להיזהר מליפול אל תוך הריק. אחרת עלול הוא למצוא את עצמו מבזבז את כוחותיו לחינם: "ותם לריק כוחכם". התורה מלמדת את ריכוז הכוחות למען המטרות הנעלות. הרמב"ם מלמדנו בפרק ה' מ"שמונה פרקים" את איסוף כל כוחות האדם למען מטרה אחת. עליה מתמדת בהדרגה מתוך שאיפה לשלמות. התרבות חסרת עמוד השדרה מציעה לאדם 'בידור' כלומר פיזור כוחותיו. כשאין שאיפה לאן להגיע, ובפרט בחברה המעריכה את חוסר הערך כחברה הפוסט-מודרנית, אין למעשה לאן לשאוף. קטון וגדול הושוו. הזמן היקר שהיה יכול להיות מושקע בעשייה חיובית ויצירתית מתכלה ומתבדר לרוח. הוא מחפש בשברי מציאות וחיים חלקיים ומוגבלים את ההנאה, החידוש והעונג. היקר הופך לריק וממנו עלול להפוך לקרי לשון טומאה, ועלול חלילה להגיע להליכה בקרי שמתוארת בקללות.

הקללות הקשות המתוארות בפרשה מביעות את המצב הקיצוני אליו עלול להתדרדר עם ישראל בעזבו את עמל התורה. בעזבו את טעם החיים האמיתי ואת חידוש החיים שמעל השמש. הקללות מתארות את הנפילה חלילה אל 'חידושים' הפוכים בחיי האדם. מחלות ומלחמות, אכילה בלי יכולת שביעה, ולבסוף תוצאת השבר גלות ושממה.

 

מענה לכל האדם

השממה שבלב מביאה לשממה בארץ. הקרקע נשמטת מתחת הרגלים. האדם שחיפש להשקיע בחומריות שתחת השמש את חייו, ולראות בה את חזות הכל, מגלה עד מהרה שאי אפשר לשבוע ממנה. הנאות קטנות מחלקיקי חיים אינן נותנות מענה לרוחו השלימה העמוקה והכוללת של האדם. האדם מסוגל להרבה יותר באיכות ובכמות.

כבר עזר לנו שלמה וסכם את דבריו בקהלת (יב יג): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:". כפי שמסביר הרב זצ"ל במאמרי הראי"ה עמ' 100: "...בחיים חלקיים, הנראים רק לעין הגסה החומרית אפשר לסלול נתיב במצות אנשים מלומדה, בהגיון אדם מוגבל, אבל בחיים הכוללים את כל היש, בחיים שגבוליהם רחבים כרוחב ההויה כולה, שתמונותיהם כל כך עשירות ומשופעות במדתן עד שגבהי שחקים לא יכילום, אין דרך לפנות כי אם בחק ומצוה אלהית. ומקור האומץ אי אפשר להיות פחות ויתר מיראת אלהים החיה והרעננה", - זאת שתביא באמת חידוש מרענן לחיים - "שהיא הולכת ומשפעת את טללי תחייתה על הככרים המעשיים שבחיים, מצותיו שמור, כי האדם כולו צריך שיחונך, שיודרך, שיסתגל לההויה הכללית ולמקוריותה. אי אפשר ליסד מכון של חינוך בעד ניצוץ של האדם, בעד נטף אחד מים החיים שלו, כי אם כל האדם צריך שיבא לרוממות שאיפתו, וכל האדם כולו בכל ערכיו, בחייו המלאים כל היש שבחומר וכל היש שברוח, כל החיים שבשעה, וכל החיים שבעולם, כל האדם, הוא רק הוא העומד לספוג אל תוכו פתרון גמור ורצוי לחידת העולם והחיים העוקצת ומכאבת כל כך." העיסוק המתמיד בתורה כל אחד כפי זמנו ויכולתו מחדש ומרענן את כל מהותו של האדם בכל ענייניו. מתוך היכולת להתחבר למקור שאמנם נראה "ישן נושן" (כ"ו י') מתגלה שדווקא בו מצוי החידוש האמיתי ו"ישן מפני חדש תוציאו".


הרב דניאל ארנוולד

פינת ההלכה פלפול לפרשת: בחוקותי

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

"לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר... והיה הוא ותמורתו יהיה קדש". וברש"י: "טוב ברע – תם בבעל מום". ועיין תמורה ט' א', שמדובר בבעלי מומין שקדם הקדשן את מומן, דהיינו שהקדיש את הבהמה הראשונה בהיותה תמימה וראויה לקרבן, ואח"כ נעשתה בעלת מום, והמיר אותה בבהמה תמימה, ומעתה שתיהן קדושות. והנה זה ברור שהראשונה קדושה לפדיון, אולם השניה שקדושה מכח תמורה, יש לעיין האם אפשר להקריבה למזבח, שהרי קדושתה נובעת מכח קדושה שאינה ראויה לקרבן דהיינו בעלת מום. ומצאתי שנסתפק בזה ב"שיטה מקובצת" לתמורה י"ז ב' אות י"ד ואות י"ז, ועיי"ש מה שציין לבכורות י"ד א'.

ונראה שהשאלה תלויה במה שיש לחקור בדין תמורה, דהא דאמר קרא "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש", האם קדושת התמורה היא המשכה של הקדושה הראשונה, והיינו שמתפיס הבהמה השניה בראשונה, וע"י זה החילה עליה תורה דין קדושה דומיא דהראשונה. או דילמא דקדושת התמורה היא קדושה חדשה החלה מכח אמירתו, דהיינו שאפשר להקדיש או ע"י הקדש שאומר זו לשלמים, או ע"י זה שממיר ואומר זו תחת זו. שאם נאמר שהתמורה היא המשכת ההקדש הקודם, והתורה היא שנתנה דין קדושה על הבהמה, הרי שיש בה בתמורה אותה קדושה של הראשונה, ואם הראשונה אינה ראויה למזבח הוא הדין לשניה. משא"כ אם נאמר שהתמורה היא סוג של הקדש הנפעל ע"י דבורו של הממיר, הרי יש לה לתמורה דין הקדש חדש, ומכיון שהיא אינה בעלת מום אמאי לא תקרב למזבח.

והנה בתמורה ו' ב', שנינו שהמקדיש בעלי מומין למזבח עובר משום חמשה שמות. וכתב "מנחת חינוך" מצוה רפ"ה, שאם המיר בהמת הקדש בבהמת חולין בעלת מום, אף שלוקין על התמורה ונתפסת בקדושה, מכל מקום אין לוקין עליה מחמת הלאו דמקדיש בעל מום. אולם ב"אור שמח" הל' תמורה פ"ב ה"ב, כתב שעובר כה"ג משום מקדיש בעל מום. ומחלוקתם תליא בחקירה הנ"ל, דאי נימא שהתמורה היא קדושת חדשה החלה ע"י דבורו, הרי מסתבר דחייב משום מקדיש בע"מ, דמאי שנא הקדש ראשון מהקדש ע"י תמורה, משא"כ כד נימא שהתמורה אינה הקדש של הבעלים, אלא הוא מתפיס בהקדש הראשון והתורה היא שנתנה את הקדושה לתמורה, א"כ אין זה "מקדיש" ולכן אינו עובר משום מקדיש בעל מום.

ונחלקו בזה רבותינו הראשונים, דהנה הרמב"ם בהל' תמורה פ"ד הי"ג כתב: "סתם הכתוב בפניו שלא יחליף, וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש", הרי מרהיטות לשונו שהתמורה היא קנס של תורה ולא מכח הקדשו. אולם ה"חינוך" במצוה שנ"א כתב: "הא דממיר שהבהמה נעשית קדש בדבורו, ונהנה ממנה מעל בה", ולכאורה צ"ע מאי קמ"ל דהנהנה מעל מאי שנא מכל הקדש, אולם הרמב"ן בב"ב ע"ט א', כתב דבעינן קדושת פה לענין מעילה, וא"כ קדושת תמורה היא קדושת פה ולכן יש בה מעילה, והא קמ"ל דאינה קדושה של התורה דממילא אתיא, אלא קדושת פה ולכן יש בה דין מעילה.

ואולי פליגי בזה הסוגיות, דהנה בבכורות ט"ז א' בתוד"ה ותמורה, בארו הא דחלוק דין וולד מדין תמורה, דוולד מכח קדושה קמא בה, ואילו תמורה הויא קדושה לעצמה. ואולם בזבחים מ"ט א' הקשו בגמ', אמאי הקדש אינו חל על בעלי מומין ואילו תמורה חלה, ותירצו "תמורה מכח קדשים קא אתיא וקדשים מכח חולין קאתי", ומוכח דתמורה הוי המשכת הקדושה הקודמת, ולפ"ז מחלוקת הסוגיות לפנינו בזה. ודו"ק.