צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: בהעלותך

ענו מאוד

תכונת הענווה היא המשובחת שבתכונות, לכן זכה האיש המובחר של המין האנושי,להתכבד בה.לא לחינם הוכתר אבי הנביאים בכתר התכונה הזו.יתר על כן זוהי המידה בה הוא מתואר  שהוא המעולה מכל בני האדם. כך נאמר בו:" והָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמה" (יב:ג). כל בעלי ספרי המוסר ללא יוצא מן הכלל מדברים בשבח הענווה,ומציינים את יתרונותיה.יש לציין כי תכונה זו קשה ביותר להשגה ,כי היא דורשת חשיבה נכונה כדי להתנהג במידה זו.כמו כן מידה זו מורכבת ופנים רבות לה.לכן נביא את דברי גדולי ישראל, כדי להתבונן כיצד רואים הם את תכונת הענווה, המשתקפת במשה רבנו.

הרמב"ם פרוש המשנה (אבות ד, ד) - "עקב ענוה יראת ה'" כלומר שיראת השם תמצא בשולי הענווה א"כ הענווה גדולה מן החכמה הרבה.ואמרו (מגילה לא:) דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו. ויש לך ללמוד ממשה רבנו ע"ה אשר נשלמו בו מעלות השכליות ומעלות המידות כולן מכוונות למדרגת הנבואה אב בתורה אב בחכמה אב בנבואה, ושבחו השם יתברך על כל אדם במידת הענווה,ואמר והאיש משה עניו מאד מכל האדם,ואמרו מאד מופת לרוב ענוותנותו והטייתו לצד הקצה האחרון וכן תמצאהו אומר ונחנו מה.

רמב"ן וטעם להגיד כי השם קנא לו בעבור ענוותנותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע. ור"א מפרש ואמר כי הוא לא היה מבקש גדולה על שום אדם, ולא יתגאה במעלתו כלל אף כי על אחיו, והם חוטאים שמדברים עליו חנם.אבל בספרי-רבי נתן אומר אף בפניו של משה דברו בו שנאמר וישמע ה' והאיש משה עניו מאד, אלא שכבש משה על הדבר יזכיר ענוותנותו שסבל ולא ענם, והשם קנא לו.

רבי יוסף בכור שור כי הייתה מלכת הכושים, והיה משה מלך בכוש ארבעים שנה, ואף בזאת היה עניו, שלא היה תובע עלבונו ולפיכך תבעו הקב"ה.                                                                 

דעת זקנים   אותיות של ענו בקריאתן עי"ן נו"ן וא"ו תמצא שהוא עולה רמ"ח אברים.            

הרא"ש חסר יו"ד שני מדרשים סותרים: האחד- משום הענוה שבו החסיר י' לכן ה' הוסיף לו "מאוד". השני- מידה כנגד מידה- משום שבצור אמר נוציא לכם במקום יוציא, כיון שחיסר י' חיסר ה' ממנו י'. 

אור החיים כתבנו שדברו בפניו נתן הכתוב טעם שהוצרך ה' לעשות כל האמור בעניין, מטעם כי האיש משה עניו מאוד, ולצד ענוותו נמנע מהשיב להם התשובה המתחייבת לבא בענין, כדי שידעו ההפרש שבין נבואת משה לשאר נביאים: הנימוק מדוע משה לא השיבם תשובה: כי אדם שבדעתו הוא למטה ח"ו מכל האדם אשר על פני האדמה, איך ישוער שיאמר תשובה שיצא ממנה שהוא גדול מכל הנביאים, ולזה בא מאמר מה' והשיבם.

הכתב והקבלה ישנם כמה סבות גשמיות הגורמים כניעה ושפלות לאדם, כגון: חלישות כוח הגוף או פגעים או עניות עד שהוא מצטרך לבריות, המעצבים את הרוח ומשברים את הלב ומכניעים אותו.כל אלה לא היו במשה, אבל מדעתו ורצונו התנהג בדרך ענוה, ואף שלא היה נעלם ממנו סגולותיו היקרות, ידע שהוא אב לחכמים ולנביאים, בכל זה היו כל הפחותים ממנו נחשבים מאד בעיניו, העביר זכרון סגולותיו ומעלותיו הנפלאות מנגד עיני לבו והטה עיניו לטובת כל זולתו, ונפש כל אחד מישראל היה יקר בעיניו יותר מנפש עצמו, עד שבחר להמחות מספר החיים למען הציל נפשות ישראל, וזה הפלא ופלא ומעלה שאין אחרי' עוד נקרא כאן בתואר איש, ובמקום אחר בתואר אדם, כמאמרם (במדרש קהלת) אדם אחד מאלף מצאתי, אדם זה משה שבא לאלף דור, כי מצד בריאת מזג טבעו היה נוטה לרע יותר מ-לטוב, והוא תאר אדם, אמנם הוא זיכך וטיהר חלק חומריותו כ"כ עד שנתהפך בו לטבע שני להיות נטיית חומריותו רק לטוב, והוא תאר איש.

העמק דבר לא משום משה וצערו ענה ה'- אלא משום שנוגע לעיקר התורה לדעת כח מעלתו של משה שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם. משמעות עניו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו.           אשר על פני האדמה: טעם א'- פי' מי שאינו תובע בעצמו עלבונו וצערו, הקב"ה תובע עלבונו. טעם ב'-  המבזה חברו עיקר כוונתו שיהי' חברו שומע ומצטער. כדאי לו להתבזות רק כדי לצער את חברו. אבל אם חברו עומד ושוחק מדבריו ואינו מראה שום צער. הרי נשאר מבוזה בחנם ושותק ואינו מוסיף לדבר עוד.כי אם יכעס ויחוש להעדר כבודו. אז שמחת המבזה שלמה.ויוסיפו להגדיל דבריהם. טעם ג'- הצער הוא גדול אם אינו מכין עצמו לידי כך. וכל מי שחושב שלא תיגע בו רעה.מצטער יותר כשמגיע לידי כך. א"ר אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז השטן בא ומקטרג אמר לא דיין שמתוקן להם עוה"ב אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז. טעם ד'- אין אדם מתחייב לשמוע-אלא אם באמת עשה חטא. כל אלו טעמים המביאים לענווה: אבל משה- היה כאדם שאינו עוד על פני האדמה. היינו כמת שאינו יודע או שאינו מרגיש. וא"כ אינו מרגיש שום צער. במסכת תמיד -אלכסנדר מוקדון שאל לחכמים מה יעשה אדם ויחיה. והשיבו ימית את עצמו. ופי' ישפיל עצמו שלא ירגיש בצער ובהעדר הרצון והכבוד וזו הייתה מדתו של משה רבנו.

צאו וראו כמה מעלות ישנה במידה זו המובחרת. הלוואי, ונזכה לאמץ מעלה מתכונותיה המגוונות.


הרב אביעד עקיבא

מדוע "נתחייבו 'שונאיהן של ישראל' שחיטה"?

 הסיפור החל כך: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים, וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ... "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע ".  ומסתיים כך: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ, וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה, הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְקֹוָק בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד".(במדבר,יא,ד-לג). על עניין זה התבטא ריש לקיש ואמר: אל תיקרי 'וישטחו' אלא: 'וישחטו', מלמד שנתחייבו שונאיהן של ישראל שחיטה"! (יומא,עה:). ולא נתבאר כ"כ, על מה ולמה אמר כן ובעצם ,מדוע אכן קרה כך,שחרה אף ה' בהם כ"כ בחומרה, בעוד שזוכרים אנו תלונות כאלו  בפ' 'בשלח':" וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב"? ושם התגובה איננה חמורה כמו כאן, אלא אוהדת ומבינה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא"(שמות,טז). א"כ, ננסה לעמוד על כמה הסברים לעניין.  "והנה נתחייבו עתה בעונש הגדול הזה ולא נתחייבו כן בפעם הראשונה ששאלו הבשר ,לפי שהשאלה ההיא הייתה קודם מתן תורה וקודם ירידת המן ולא נשלמו עדיין באמונות האלקיות, אבל אחרי שירד להם המן, מזון נכבד מאוד ושעמדו בסיני וראו את מעשה ה' כי נורא הוא והיה ארון הברית לפניהם וענן כבודו עליהם ואש מן השמים ירד על זבחיהם, לא היה ראוי שיס(ת)פקו בהשגחתו ולא ביכולתו, כל שכן שכבר נתן להם פעם אחרת את השליו ואיך אמרו עתה: "מי יאכילנו בשר"?...והנה יראה שמאסתם אותו באמרכם: "למה זה יצאנו ממצרים", כאלו מאסתם את דבקות אלקותו". מלמדנו ה 'אברבנאל' כאן כי בתלונתם כאן בשניה, נתגלתה מגרעתם כשורשית ואין זו כתלונת ילד מובנת ומתקבלת כבראשונה ולכן ראויים להענש כעת ובחומרה.   המשנה הראשונה במס' כריתות, מונה כשלושים ושש כריתות בתורה, אחד מהם הוא: 'השוחט והמעלה בחוץ', כלומר השוחט קרבן והמקריבו חוץ לביהמ"ק ובמדבר נאסר לישראל לאכל בשר, אלא א"כ מקדישה ומקריבה שלמים במשכן,כדעת רבי ישמעאל בחולין יז.(ולא כדעת ר' עקיבא,כפי שנפסק ברמב"ם,ב'שחיטה',ד,יז) וכעת רצו לאכל בשר באופן חופשי, בשר תאוה מחוץ למשכן, א"כ סובר 'המהרש"א',הרי הם מתחיבים כרת וראויים למיתה כפי שאכן קרה. ולכאורה,היה נראה שיש קושי על דבריו, שהרי בשלב הזה העם רק מתלונן שהוא רוצה בשר,הרי אין הוא עדיין נוחר או שוחט בשר וידועים דברי חז"ל,קידושין מ.: "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר:"און אם ראיתי בליבי לא ישמע ה'"(תהי',סו,יח), אלא שהמשך הגמרא שם מיישב:" מחשבה שעושה פרי",כלומר שקיים מחשבתו ועשה(רש"י), "הקב"ה מצרפה למעשה" שנאמר:" הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם".(ירמ',ו,יט) וסוף דבר, שאכלו השליו בכל שטח המחנה העיד על תחילתו ואכן הם חייבים.           דעת המהרש"א מקשרת אותנו לדעת ה 'רי"ף' ב'עין יעקב',יומא,עה: לשיטתו, נתחייבו 'שונאיהם של ישראל' שחיטה, משום שאכלוהו ללא שחיטה ומנין שהשליו טעון שחיטה? שהרי הסיפור מוזכר בתהילים,(ע'ח,כו-ל) ושם מוגדר השליו כעוף: "יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן, וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף, וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם, לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם" והרי עוף טעון שחיטה והם אספוהו כדגים שאינם טעונים שחיטה, כפי שנלמד מפרשתינו,(יא,כב): "אם את כל דגי הים יאסף להם","מכאן דדגים לאו בני שחיטה הם, אלא באסיפה בעלמא סגי".(חולין,כז:) ועל ביטול השחיטה וש'אכלוהו בעודנו חי' ,כלשון הרי'ף, נתחייבו שחיטה.   נסיים בדעת הנצי"ב(הרב נפתלי צבי יהודה ברלין)."כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר, כי טוב לנו במצרים"(יא,יח). אין הבעיה נעוצה בדרישת הבשר,"וכי שומעין לשוטה מה שהוא מבקש?!"(שמו"ר,מא,ג), אלא במה שנאמר אחריו ובכך נתנו מגרעת ביציאת מצרים אשר היא יסוד לכל התורה ומואסים הם בכבוד גילוי השכינה שבקירבם ובהעדפתם עונג אכילת בשר על פני תענוג גילוי שכינה, הרי שאין בזיון ומאוס גדול מזה ועוד, 'שתוהים הם בכלל על הראשונות' ודומים כאילו לא רצו לצאת ומי שלא יצא מת בימי החושך, על כן גם הם יספו".    ונזכה לראותם בתחייתם בב"א.

 

 


הרב יגאל זורבבלי

פינת ההלכה פלפול לפרשת: בהעלותך

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

נשאלתי מאברך ת"ח נר"ו, מכיון שבבית הכנסת בו הוא מתפלל, אוספים כסף לצורך כתיבת נביאים על קלף, האם מותר לו לתרום למטרה זו מכסף מעשר שיש לו, או שכסף המעשר מיועד רק לצורך עניים.

תשובה: בשו"ע יו"ד סי' רמ"ט ס"א נפסק: "... אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית, פחות מכאן עין רעה...". והרמ"א הגיה: "... ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים". ומקורו טהור בדברי מהרי"ל, כאשר הביא ב"דרכי משה". ולכאורה לפי זה נפשטה שאלתנו לאיסור.

אולם הש"ך שם סק"ג, הביא מה שכתבו "דרישה" ומהרש"ל בשם תשובת מהר"ר מנחם, דכל מצוה שתבא לידו, כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה"ג, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה, יכול לקנות מן המעשר. וכן הביא הט"ז שם סק"א. ולדבריהם ההיתר פשוט בשאלתנו.

ועיין "פתחי תשובה" סק"ב שכתב, שלכאורה נראה שמהרי"ל ומהר"מ חולקים בהלכה זו, אכן לפי מה שכתב "באר הגולה" כאן, על דברי הרמ"א בשם מהרי"ל, דמיירי במצוה שחייב לעשותה, ורוצה להפטר ממנה במעות מעשר, בזה אינו רשאי, אבל אם רוצה לעשות בכסף המעשר מצוה שאינו חייב בה, רשאי לעשותה מכסף מעשר, לפי זה יש לומר דלא פליגי כלל. אלא שהוסיף לציין לשו"ת "חתם סופר" יו"ד סי' רל"א, שחלק על דברי באה"ג, משום שמהרי"ל בהל' ראש השנה ובתשובות סי' נ"ו, כתב להדיא הטעם משום דמעשר שייך לעניים, אלא שבאמת אין כאן מחלוקת, דמהרי"ל ורמ"א מיירי כשכבר נהג שלש פעמים להפריש מעשר מרווח שלו ולתתו לעניים, ושוב כל מה שיפריש מכאן ואילך כבר שייך לעניים, ואינו רשאי לקנות ממנו נר לבית הכנסת אפילו אינו מחוייב בו, אבל אם מיד בתחילת הנהגתו להפריש מעשר כספים התנה שיוכל לעשות ממנו דבר מצוה, בזה מודה מהרי"ל למהר"ם. עכת"ד.

ובשו"ת "פני יהושע" או"ח סי' ב', נשאל: "אם מותר לשלם ממעות מעשר, מעות סגן ושאר מצות, במקום שיש תקנה בעיר שכל אחד מחויב לקנות מצוה בשנה סכום שלו", ורצה הרב השואל לאסור ממה ששנינו במס' חגיגה "דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", ותמה עליו הפנ"י מאי שייכות בין קרבנות שדין הבאתם מן החולין נלמד מפסוק "וזבחת פסח לה' צאן ובקר", לדין מעות של צדקה, ומסיק: "אבל באמת פליאה בעיני היכי סלקא דעתין שלא לפרוע מזה, והלא אין אדם חייב כי אם לתת צדקה מהונו מעשר נכסיו, ופשיטא דלא כפינן על זה..., משמע דבמחצית השקל קיים מצות צדקה, אלא שמע מינה המצוה מן המובחר ליתן מעשר..., וא"כ כיון שהוא פורע מעות מצוות מכח תקנת הקהל, אינו מחויב עוד לתת מעשר, כיון שנתן מהונו, למה יתן המעשר שתי פעמים".

אולם גם אם נתפוס כהמחמירים, שכיון שנהג ג' פעמים לתת מעשר שלו לעניים, כבר חלה עליו חובה ואינו יכול לשנות למצוה אחרת, נראה שיכול לשנות מכאן ולהבא, שהרי על מה שירויח בעתיד לא חל הנדר, דהוה ליה כמקדיש דבר שלא בא לעולם, ולכן על המעות שיבואו לו בעתיד לא חלה החובה ליתנם לעניים, ויכול לעשות בהם מצוה של בית הכנסת. וכן משמע בשו"ת "פרי השדה" ח"ג סי' קס"א.