צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: בא

ופסח ה'...!

הפרשה ממשיכה את תיאור עשרת המכות בשתי מכות נוספות, מכת הארבה והחושך. אחריהן מגיע הציווי על קרבן הפסח, אחריו אנו מגיעים אל אחד מאירועי השיא של כל הזמנים, שמופיע יחד עם המכה האחרונה למצרים - צאת ישראל ממצרים. מדוע לא סיימה הפרשה הקודמת את תיאור עשרת המכות, והשאירה לפרשה שלנו את שלושת האחרונות? מהו המייחד אותן כשלעצמן שבהן נפתחה פרשה חדשה?

לפני שמגיעה המכה המסיימת, מצטווים ישראל על הקרבן שאותו הם מצווים להקריב ולאכול באותו הלילה ולדורות. הקרבן יקרא "זבח פסח" על שם שפסח הקב"ה על בתי ישראל והציל אותם ממכת בכורות. מדוע עניין הפסיחה הדילוג שדילג הקב"ה על בתי ישראל, זכה לשאת את שמו של החג והקרבן?

מכת בכורות שהיא שיא השפל למצרים ואיתה גירוש ישראל ממצרים, מתרחשים בחצות הלילה. מה העניין דווקא ברגע חצות הלילה שנבחר לכך? לאחר המכה מגורשים ישראל ממצרים, אבל רגע יציאת ישראל לדרך לא ברור. האם יצאו לדרך בלילה כפי שאומר הכתוב (י"ב מ"ב): "ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים...", או שיצאו ביום כדברי הפסוק שלפניו: "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים"?  

עם נולד

מכת הארבה ומכת החושך מובילות אותנו בתיאורן, אל רגע השיא של מכת בכורות ויציאת מצרים. הן מדגישות לנו ביתר שאת את החשיכה שעוטפת את ארץ מצרים, לעומת האור הגדל והולך שמאיר את ישראל. כבר במכת הארבה נאמר: "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ" (י' ט"ו) - ארץ מצרים בעלטה. יותר מכך במכת החושך שעליה נאמר (י' כ"ב): "ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים...", והחושך כל כך סמיך, עד שנאמר עליו "וימש חושך". ולעומת זה מובלט מאוד: "...ולכל בני ישראל היה אור במושבתם", מתחיל להתברר לכולם מי שרוי בחושך ומי באור.

מתוך תיאור זה אנו מגיעים מוכנים יותר להבנת המשמעות העמוקה שרגע היציאה המיוחל טומן בתוכו. אנו מגיעים לחצות ליל ט"ו בניסן, בו הלבנה בשיא גודלה מאירה בחושך שסביבה. עם ישראל הנמשל ללבנה מאיר בתוך חשכת מצרים וברגע זה הקב"ה פוסח על בתי ישראל והורג את בכורות מצרים. 

רגע הפסיחה הוא רגע הלידה. באותו רגע הגיע השעה המיוחלת של השלמת התפרדות עם ישראל מהמצרים. התפרדות שכבר החלה במכות מצרים, משלימה את פעולתה ברגע הזה. "כחצות הלילה" – ברגע שהלילה נחצה לשניים, עם ישראל נחצה לחלוטין מהאומה המצרית. עם ישראל נולד כעת ויוצא לאוויר העולם כיצור חי ופועל עצמאית. לא רק הקב"ה פסח ודלג על בתי ישראל. העולם כולו מדלג קדימה בעוצמה על טבעית אל מדרגה חדשה! ברגע זה ה' בוחר את עמו מן האומות ובורא בריאה חדשה בעולם, כבבריאת העולם: "ויאמר אלוקים ויהי אור - ויהי אור"! לעולם יחגגו ישראל את רגע הפסיחה הזה שבו נולד העם, בחג שנקרא על שם הפסיחה - חג הפסח.

ויהי בחצי הלילה

משמעות נוספת יש לאותה שעת חצות לילה, שבה נולד עם ישראל. לכאורה נראה ששני חלקי הלילה דומים אחד לשני, שניהם חשוכים ונטולי אור. כך היה נראה, שהעם הנולד דומה לאומה המולידה "הללו עובדי עבודה זרה והללו...". בכך עלולים לטעות אצטגניני פרעה כדברי הגמ' (ברכות ד.). אבל מתברר שאין הדבר כך, תהום פעורה בין סגולת ישראל למצרים.

ברגע האמת מגיעה נקודת המהפך. הרשעים, כל שאיפתם היא להגדיל את החושך. לכן נמשלו המצרים לחצי הראשון של הלילה אשר מתרחק מהיום, ומחשיך את העולם עד לשיא החושך בחצות. כך הרשעים במעשיהם מחשיכים את המציאות כפי יכולתם. אבל מגיע הרגע שהרשעים הגדילו את סאתם, ואז מייד מגיעה להם המפלה. בחצות הלילה, בו ברגע שהלילה נחלק ומגיע לשיאו (ומתחיל להתקרב היום), מוצאים בכורי מצרים את מותם.

מייד ברגע הזה, ברגע המפנה של הלילה, שבו הוא מתחיל להתקרב אל אור היום, אנו עדים להופעה חדשה של עם ישראל. עם שגם אם הוא שקוע במצבו כעת, בחושך של מ"ט שערי טומאה, הוא נמשל דווקא לחצי השני של הלילה. מתגלה סגולתו של עם ה', כדברי הפסוק "נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר". מתברר שכל שאיפתו הפנימית היא - גם אם היא עוד לא גלויה בפועל – היא להגיע לאור הבקר, לגאולתו וגאולת העולם, לתת לאור היום להבריח את החושך. על שני חלקי הלילה הללו, השונים בתכלית, אפשר לומר כדברי הכתוב בפרשה הבאה: "ולא קרב זה אל זה כל הלילה". עם ישראל מתחלק מהמצרים באמצע הלילה, וברגע זה ממש חל הפירוד, הלידה והבירור החד והעצמתי, בין העם הצדיק לאומה הרשעה. מתברר בחצי הלילה שכל שאיפתם של ישראל ב"ליל שימורים" זה, היא ביציאתם ב"עצם היום הזה", בגאולתם ויציאתם לאור עולם בגאולת מצרים ובגאולה העתידית. 

 


הרב דניאל ארנוולד

החודש הזה

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנה" (יב:ב)   ציווי זה הינו חידוש יוצא דופן בתורה ,לכן המצווה מיוחדת במינה.זהו הערך החשוב ביותר בתורה ערך נתינת המצוות לעם ישראל כעם.

רש"י בבראשית פותח את פירושו לתורה בהי לישנא - "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום (תהלים קי"א) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים. שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים. הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו":בביאורו על התורה בחר רש"י לפתוח דווקא עם הפסוק הזה מפרשת בא.כיוון ,שזוהי המצווה הראשונה שעם ישראל מצווה כעם.המצוות הקודמות שנצטווה העולם ,כשבע מצוות בני נח היו לכלל העולם כולו. המצוות שנצטוו בהם האבות היו פרטיות להם.כמו שהתורה מעידה על אברהם ,"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו"..רואים מהעבר כי המצוות היו או כלליות לכל העולם.או פרטניות לאבות . ואילו כאן לראשונה אנו רואים ציווי לעם ישראל כעם,ולא כבודדים.זהו האירוע החשוב ביותר למענו התורה הייתה לכאורה צריכה להתחיל עבורו.הסיבה לפי ר"י ,שהתורה התחילה דווקא מבראשית היא כי עם ישראל , זקוק לארץ ישראל.לכן עבור הערך שהארץ תינתן לעם ללא טענות שהם שודדי קרקעות.התורה בחרה להתחיל מבראשית, ולא מהחודש הזה..

מדוע נבחרה דווקא מצווה זו להיות המצווה הראשונה, שנצטוו בה ישראל ולא מצווה אחרת?

תאור זה של מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל מביא הרמב"ן: זו מצוה ראשונה שצוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני.        בהמשך דבריו מזכיר את החשיבות  שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא מניינם הוא שמם בחדש השלישי השני ועוד.וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד -טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל ובמגילת אסתר (ג ז) ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם) ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:מניתוח דברי הרמב"ן עולה כי חשיבות מניין החודשים ,לפי החודש הראשון ואילך.עיקרו על מנת להזכיר את גאולת ישראל ממצרים.דרך מניין החודשים זוכים ישראל לזכור את גאולתם.כפי שאנו רואים בתחילת מתן תורה,הדיבור הראשון "אנוכי ה'..אשר הוצאתיך מארץ מצרים"-כלומר רואים עד כמה חשוב ,זיכרון הגאולה.עד שה' בכבודו ובעצמו בדיבר הראשון מתאר עצמו ,כמוציא ישראל ממצרים.בדרך אגב מזכיר הרמב"ן ,מדוע לאחר גולת בבל -שינו את שמות החודשים לשמות פרסיים.כי זה מציין את גאולתם השניה.כדרך שעם ישראל ציין את גאולתו הראשונה ממצרים,כך ציינו עולי בבל את גאולתם השניה .

 רש"י אצלנו: החדש הזה - (מכילתא ש"ר) הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהי' לך ר"ח ואין מקרא יוצא מידי פשוטו על חדש ניסן אמר לו זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים שיהא אייר קרוי שני סיון שלישי: בהתבוננות ראשונה רש"י אצלנו בפרשה לכאורה ,אינו מתעניין בראשוניות המיוחדת של ציווי זה.ראשוניות הציווי נימק אותה רש"י בתחילת התורה,כערך עליון,ברמת המאקרו.ואילו כאן ירד לבאר את הפסוק ברמה המקומית ,ברמת המיקרו.בהתבוננות לעומק ניתן לראות, כי מצווה זו,יש לה ערך מיוחד בפני עצמה. מדוע צריך להראות למשה באצבע לבנה בחידושה,דבר פשוט שקל מאוד לתיאור מילולי?                                                                     נראה לומר: ההבנה כי מימד הזמן נקבע על פי הראיה הינו מושג קשה מאוד,למי שהורגל לחשוב על מימד זה באופן שונה.לכן הקביעה שאנו ישראל קובעים אותו ,והוא אינו נקבע מאליו ,כמו שהורגלנו לחשוב.זהו דבר בלתי נתפס,לכן היה צריך להמחיש לו כיצד הדבר אפשרי.מכאן נובעת ההבנה,למה מצווה זו היא ראשונה,לעם ישראל.מצווה זו באה להמחיש ,כי עם זה הוא עם הקודש.ה' נתן לו את הסגולה להכתיב את השפע בעולם.שפע הבא מכוח קיום המצוות על ידי ישראל.דרך מצווה זו מחלחלת ההבנה כי העולם ,מוכתב על ידי הבורא יתברך.דרך עשיית המצוות ה' מבטיח לנו כי העולם יונהג בחסד וברחמים.לכן מצווה זו היא מצווה יסודית באמונה.


הרב אביעד עקיבא

פינת ההלכה פלפול לפרשת: בא

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל".

ופירש"י: "וכי כולן שוחטין, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו". ומקור מקומו טהור במכילתא על אתר ובסוגית הבבלי קדושין מ"א ב'.

והנה הצעת הסוגיא בקדושין שם, על מה ששנינו במשנה "האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה", שאלו "שליחות מנלן", והביאה הגמ' לימוד מהפסוק האמור בגט "ושלחה" מלמד שהאיש עושה שליח ושהאשה עושה שליח, ושאלה הגמ' מנלן בתרומה שאפשר לתרום ע"י שליח, ואי אפשר ללמוד מגירושין שהם חול ותרומה קודש, ולמדו מהפסוק "כן תרימו גם אתם" לרבות את השליח, ואי אפשר ללמוד קדושין וגירושין מתרומה שכן ישנה במחשבה, ויש עוד לימוד לקדשים,שאי אפשר ללמוד מאלה שכן גם התרומה חול לעומת הקרבן, ועל זה הביאו הלימוד "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו.

ובשבוע שעבר הבאנו חקירת האחרונים במהות השליחות, האם משמעותה שהשליח הוא כידו הארוכה של המשלח, ונמצא שאת חלות הפעולה עושה המשלח ולא השליח, או שמשמעות השליחות היא שהמשלח מעביר כוחו לשליח, והוא המבצע את המעשה לאחר שהכח בידו. ובספר "שערי ישר" להגר"ש שקאפ זצ"ל (שער ד' פרק ז' וח'), חדית לן שיש את שני הגדרים בשליחות, שבדברים הנוגעים למצוה נקטינן שהמשלח הוא הפועל את חלות המעשה, ואילו בדברים הנוגעים לחלות וקנינים נקטינן שהשליח הוא הפועל, על ידי שקבל את הכח מהמשלח והתוצאה מתייסת למשלח. עיי"ש.

והנה הריב"ש בתשובתיו סי' רכ"ח, נשאל בשליחים שנתמנו לבחור אנשים מסויימים, והם לא בחרו אל מינו אחרים במקומם שהם יבחרו, האם המנוי בתוקף או לא. והשיב שבכל התורה כולה שליח עושה שליח, אפילו לא אמר המשלח לשליח הראשון שיוכל מנות אחר במקומו, ולא הוי בכלל של "מילי לא מימסרן לשליח", וכמו שמצאנו לגבי גירושין שיש לימוד שהשליח עושה שליח אחר במקומו. ואף שלכאורה יש לפרוך כמו שפרכינן בגמ' כשרצו ללמוד שליחות בקדושין מגירושין "מה לגרושין שכן ישנן בעל כרחה", וכן כשרצו ללמוד תרומה מגרושין פרכינן "מה לגרושין שכן חול", אולם לאחר שלמדנו שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו, אפשר ללמוד מגרושין לכל מילי שהשליח עושה שליח. והוסיף: "ועוד יש לומר בדרך אחרת, דכי ילפינן שלוחו של אדם כמותו מדכתיב בפסח ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, כמותו ממש ילפינן, שהרי קרא השליח בשם כל הקהל וא"כ השליח כבעלים לגמרי".

הנה דייק לן הריב"ש דיוק נפלא בגמ', שבתחילה אמרו "שליחות מנלן" ולמדו שיש מושג של "שליח", ואח"כ כשלמדו משחיטת הפסח אמרו "שלוחו של אדם כמותו". ואם הלימוד רק מ"ושלחה" אנו צריכים ללימוד נוסף שהשליח עושה שליח, אבל כאשר למדנו מקרבן פסח ש"שלוחו של אדם כמותו", שוב אין אנו צריכים לגלוי מיוחד שהשליח יכול לעשות שליח, כי הרי השליח הוא כמו הבעלים "כמותו ממש". והלך לשיטתו זו גם בתשובה פ"ב, שם פסק כי מי שעשה שליח לקדש לו אשה, והשליח אומר שקדשה והיא מכחישה, המשלח אסור בקרובותיה של האשה הנ"ל, מדין "שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, כי השליח הודה שקדשה והודאתו כהודאת המשלח, וזה יתכן כמובן רק אם נאמר שהשליח הוא כמו המשלח ממש. [אם כי עדיין יש לדון בזה, ע"פ המחלוקת בדין שאחד"א, אם הוא מדין "נאמנות" או מדין "נדר"]. ומדבריו משמע דלא כהגרש"ש, שהרי כאן הוא דבר מצוה, ואעפ"כ השליח הוא כהמשלח ממש. ודו"ק.