צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל

המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון
Bookmark and Share
הודעות

שיעורים היום :
  • נושא: תלמוד-דף יומי בימי: ראשון בשעה: 07:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים
  • נושא: תלמוד בבא מציעא בימי: ראשון בשעה: 10:30 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למבוגרים[גימלאים
  • נושא: תלמוד-מסכת קידושין בימי: ראשון בשעה: 18:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: למתחילים
  • נושא: משניות ממסכת ברכות בימי: ראשון בשעה: 20:00 מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל:
  • נושא: הלכות שבת בימי: ראשון בשעה: בין מנחה לערבית מיקום: במרכז הקהילתי מיועד ל: גברים

זמני תפילה לשבוע בתאריכים
18/11 - 25/11

אמצע השבוע ימים א-ה

שחרית מניין א : 06:00

שחרית מניין ב : 7:00

מינחה : 16:31

ערבית : 16:51

שבת פרשת : ויצא

הדלקת נרות : 16:15

מנחה ערב שבת : 16:25

שחרית : 09:15

מנחה גדולה : 12:15

ערבית מוצ"ש : 17:16


האתר מוקדש לעילוי נשמת:
ת.נ.צ.ב.ה.

מעוניין להקדיש את האתר לעילוי נשמת קרוביך? צור קשר
(ח"י ש"ח לחודש)


יוארצייט
קישורים

על פרשת: אמור

אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד

                                           "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"...

כידוע, דוד המלך 'כל שאמר בסיפרו- תהילים, כנגדו וכנגד כל ישראל וכנגד כל העיתים אמרו', כך לימדנו רבי יודן בשם רבי יהודה במדרש 'שוחר טוב'-תהילים,יח. ושם במזמור קי"ט נאמר:" כרו לי זדים שיחות": כך אמרו ישראל אל הקב"ה, לא שיחה אחת כרו לי הרשעים אלא שיחות הרבה, כתבת בתורה: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב כח), ועלי כתיב: אם על בנים רוטשה (הושע י יד), כתבת בתורה: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז יג), ועלי כתיב: "שפכו דמם כמים ואין קובר" (תהלים עט ג). מבטא כאן דוד המלך ברוח קודשו, את סבלות הגלות הארוכה, אכזריות קשה ונוראית של טבח ורציחות, טמונה מעבר למילות המדרש לעיל, או כפי שמבטא מדרש אחר: "חנני ה' כי אומלל אני רפאני כי נבהלו עצמי"- משל לאיש אחד שתפסוהו לסטין, וכל אחד מהן מכהו כמכתו, יש מהן בידו, ויש מהן באגרופו, ויש מהן באבנו, ויש מהן במקלו, עד שנשמט מהן, הגיע לביתו נופל למטה, וצוח: עצמותי עצמותי, כך אומות העולם משעבדין את ישראל בכל מיני שעבוד קשה ושמדות וגזירות רעות. (מדרש תהלים ו) ומדרש נוסף:" כצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ"- אלו אומות העולם שטבחו בישראל כצאן לשאול, להמיתן על קידוש השם". (שם,מט, טו). כידוע וברור שלא רק שמדות, רציחות או טבח הייתה מנת חלקו של עמנו בגלויות, אלא גם השפלות, נמיכות קומה, ביזה וכו' כמאמר המדרש: "לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: כשם שהפרץ הזה שנפרץ הכל עולין בו ובוזזין אותו, כך כל מי שעומד הוא בוזז את ישראל, בבל מדי יון אדום, בא שלטון בוזז, בא שר צבא בוזז, שנאמר: וארוה כל עוברי דרך". [מצודת ציון: וארוה - ענין לקיטה כמו: 'אריתי מורי'-ש"ה, ה], (שם, פ, יג). "בך ה' חסיתי אל אבושה. זהו שאמר הכתוב:" ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו" (ישעיה מה יז), אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם כל הימים שאנו משתעבדים, אנו בבושה ובכלימה, גאל אותנו אין לנו בושה.(שם,לא).

לפני כשנה, שח לי יהודי אהוב וחשוב, רבי דויד ברינקר שמו, משכונת יד אליהו ת"א, [ישלח לו ה' רפואה שלימה בקרוב ואריכות ימים], לשאלתי: מה ההבדל בין יהודי שנולד וגדל בגלות לפני השואה, כמוהו ובין יהודי שנולד וגדל בארץ? מיד, לשמע שאלתי, זקף את כף ידו וכופף את האצבעות למטה והוסיף ואמר כדברים הללו: 'בגלות אתה נולד כפוף ומושפל', לימים מצאתי בדברי המדרש את אשר ביקש לומר לי, להלן: "ה' זוקף כפופים"- ומי הן הכפופים? אלו ישראל שגלו בחוצה לארץ, שמיום שגלו מירושלים לא זקפו קומתם, אלא הן כפופים לפני שונאיהם, והם מהלכין עליהם, לכך נאמר: "ה' זוקף כפופים". (מדרש תהלים,קמו).         

לשמחתנו, זכינו ב"ה לזקיפות קומה בדורות האחרונים, אומץ לב וגבורה מתגלים בבני האומה, יכולת לחימה מקצועית וזאת ללא כל מורשת קרב, כיצד זה למשל, שאודים מוצלים מאש, גברו במלחמת העצמאות על מספר צבאות גדולים, מאומנים ומצוידים לעילא, מנין זקיפות הקומה והגבורה הגיעו? ואם כבר היו קיימים אצל לוחמי עמנו, א"כ מדוע לא באו לידי ביטוי בשנות השואה? התשובה לכך להלן: "וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן" :אמר ר' ברכיה בשם ר' אליעזר: עד שלא יבא הקץ, הקב"ה עשה עצמו כישן כביכול -"ויקץ כישן ה'", אבל כשיבא הקץ: "כגבור מתרונן מיין". רש"י: מתרונן - מתעורר ומתגבר. (מדרש תהלים,עח,סה), מלמדנו המדרש, שבדורות הרבים של הגלות, היה כביכול ה' כגיבור ישן שלא נלחם עבור הפגיעה בעמו, אולם, כשיבוא קץ הגלות וישראל חוזר לארצו, אזי יתעורר ה' בגבורה שישפיע לעזר עמו וכך יוכלו לנצח את אויביהם.

ומדרש נוסף: "רבי זעירא אמר בשם רשב"ל: את מוצא כיון שגרמו העונות, ונכנסו גוים לירושלים, נטלו (את) גבורי ישראל וכפתו ידיהם לאחוריהם, אמר הקב"ה 'עמו אנכי בצרה' (תהלים צא טו), בני נתונים בצרה, כביכול 'השיב אחור ימינו מפני אויב'(איכה ב ג), אמר הקב"ה: קץ נתתי לימיני, כל זמן שבני משועבדים תהא ימיני משועבדת עמהם, גאלתי בני, גאלתי ימיני! הוא שדוד אמר: "למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני" (תה' ס ז). (מדרש תהלים,קלז). מלמדנו, כי כל עוד נמצאים ישראל בגלות, אין יד ימינו-ידו הנלחמת של ה', משוחררת, אלא תהא קשורה מאחור ומשועבדת, וכאשר יגאל את בניו- אזי תשתחרר ימינו של ה' להלחם עבור בניו ולהושיעם. ומאז אומרים בגויים: "הגדיל ה' לעשות עם אלה" ואנו-"היינו שמחים".  

ונסיים בדברי המדרשים (מדרש תהלים,קכא): "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגו'", משנתת עלינו מעלה זו אין אנו יורדין, משיושיענו ממלכות עשו, שוב אין אנו יורדין עוד לשיעבוד מלכות, אומרים ישראל להקב"ה: אנו נאמר לך שירה(!!!) על אותה מעלה שהעליתנו מן המלכות". (וכן,שם,קמ"ה):" ולא כעכשיו (בגלות) אם עשה להם נסים אומרים שירה, ואם לאו אין אומרים שירה, אלא לעתיד לבוא(כשנגאלים) אינם בטלין, אלא הם אומרים שירה והברכה(!!) תמיד, שנאמר: ואברכה שמך לעולם ועד, אין לנו מלאכה אלא לברכך ברכות חדשות"!


הרב יגאל זורבבלי

במי ובמה הקב"ה חפץ?

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים"(ויקרא,כג,מ). מדרש ויקרא רבא, פ'-ל', מזכיר חלק ממצוות חג הסוכות, באמצעות מזמור כ"ו מתהילים כגון: ארבעת המינים, הקפת המזבח, קורבנות ואמירת ההלל בכל ימי החג, להלן:" ולקחתם לכם ביום הראשון"- הה"ד:"ארחץ בנקיון כפי"- במקח ולא בגזל דתנינן תמן:" לולב הגזול והיבש פסול...". "ואסובבה את מזבחך ה'"- כההיא דתנינן תמן:" בכל יום ויום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומר: "אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא...". "לשמיע בקול תודה"- אלו הקרבנות. "ולספר כל נפלאותיך"- אמר ר' אבין זה הלל...". 

ברצוני להציג זווית ראיה אחרת על מצוות אמירת ההלל, לא רק מהפן ההלכתי שלה, אלא בעיקר מהפן המדרשי המבטא את עומק רצון ה' לענ"ד, וכפי שאמרו חז"ל:"רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם? למוד אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו!". (ילק"ש,עקב רמז תתעג):

"אמר רב יהודה אמר שמואל:...הלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". (פסחים' קי"ז.). כלומר: על ב' סיבות אומרים את ההלל: סיבה א'-  'על כל פרק ופרק'- זמנים מסוימים- חגים! ומעניינים דברי "בעל הטורים" לפרשתנו בעניין זה:" ויקחו אליך שמן זית"- סמך 'שמן זית' ל'סוכה', לומר שגומרין ההלל כל שמונה ימי חנוכה, כדרך שגומרין אותו כל שמונת ימי החג". סיבה ב'-  גאולה מצרה שבאה על כלל ישראל! ומעניינים דברי רש"י על כך בגמרא כאן: "כלומר: שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן ויוושעו ממנה, אומרים אותו על גאולתן, כגון חנוכה!". מפשט הדברים הפשוטים והברורים, מובן שכאשר יש צרת כליה גשמית (גלות מצרים, המלחמה ביוונים בחנוכה, שואה) או רוחנית (חנוכה),כשניצלים ממנה מודים לה' באמירת הלל וכמו שפסק רבינו תם:" ...כך הוא העניין - שעיקר ההלל נתקן על כל צרה וצרה שלא תבא על הצבור שבשעה שהיה לכל ישראל צרה והיה הקדוש ברוך הוא עושה עמהם נס, היו עושים יום טוב והיו אומרים הלל והיו חייבין לברך על קריאתו... ועיקר התקנה לא היתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל דכתיב: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם...והיו לכם לזיכרון לפני ה' אלקיכם..." (מובא ברבינו יונה על הרי"ף ברכות,ז:).

לדברי הרב, צריך לומר הלל בברכה כאשר כל ישראל נגאלו מצרה ועשה עימם ה' נס וניצלו, כגון מלחמה, (נס נצחון המלחמה בחנוכה למשל) בין אם תקפנו אנחנו את אויבינו (מלחמת ששת הימים) ובין אם אויבינו תקפו אותנו ולמרות זאת ניצחנו (מלחמת יוהכ"פ), כדברי התנאים במדרש: "וכי תבאו מלחמה בארצכם"- במשמע בין שאתם יוצאים עליהם ובין שהם באים עליכם". (ספרי,בהעלותך פיסקא עו), בדומה לפירוש האבן עזרא,במד',י,י: "וביום שמחתכם ובמועדיכם" - ששבתם מארץ אויב, או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקיה (ס"א- חנוכה) שמחה".                                                                                         

 עד כאן בקצרה הפן ההלכתי העיקרי בפשט, ומכאן נתבונן קצת על דרך הדרש, הרמז והסוד:                                         -בדרש: "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגו"'. דוד אמר שיר למעלות: משיושיענו ויעלנו ממלכות עשו שוב אין אנו יורדין עוד לשעבוד מלכות, שנאמר: "ועלו מושיעים וגו' (עובדיה א כא), אומרים ישראל להקב"ה: אנו נאמר לך שירה על אותה מעלה שהעליתנו מן המלכות, לכך נאמר: "שיר למעלות". (מדרש תהלים מזמור קכא). כלומר, מבטיחים ישראל לה' שיאמרו לפניו שירה=הלל כאשר יעלם ויושיעם מצרות מלכות עשיו (ברוך שפטרנו), הן על ההצלה והן על כך שיותר לא תהיה גלות לעם ישראל (ברוך ה'). ועוד:  "את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן": למה נאמר זה לעצמו וזה לעצמו? מפני שהן (ישראל) חייבין לומר שירה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכיון שלא אמרו עליהם שירה, בא דוד מלך ישראל ואמר עליהם שירה שנ' (תה' קל"ו י"ט):" לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו". (מדרש תנאים לדברים פרק א), לימדונו כאן התנאים הק',,כי על כל אומה ואומה שבאה להלחם בישראל ונופלת לפניהם, צריך לומר שירה לה'!.                                                                                  

ועוד בדרש: "ר' ברכיה בשם ר' אלעזר אמר: ראוין היו ישראל לומר שירה על מפלתן של סיחון ועוג, וראוי היה חזקיהו לומר שירה על מפלת סנחריב דכתיב (דברי הימים ב' ל"ב,כה):"וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ כִּי גָבַהּ לִבּוֹ וַיְהִי עָלָיו קֶצֶף וְעַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם",למה?! כי גבה לבו!, גבה לבו מלומר שירה! אמר חזקיהו: תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה, א"ר לוי: אמר חזקיה- "מה אנו צריכין לומר נסיו וגבורותיו של הקדוש ברוך הוא, כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו, לא כבר עמד גלגל החמה באמצע הרקיע וראו נסיו וגבורותיו של הקדוש ברוך הוא עד סוף העולם?!...ריב"ל אמר: אילו אמר חזקיהו שירה על מפלת סנחריב היה נעשה הוא מלך המשיח וסנחריב גוג ומגוג והוא לא עשה כן!" (שיר השירים רבה, ד). למדנו כי חובה להודות לה' על הצלה, גם כשברור לכל כי יד ה' עשתה זאת וגם כאשר נתפרסם כבר פעם שמו בכל העולם.  ועוד: אין לימוד התורה מכפר על אמירת שבח ההלל כשצריך לאומרו כתודה לה' מהצלה. גם מובן מכאו שאמירת ההלל לה', בכוחה להביא מיד לתיקון העולם!

"ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח' ה), "הואיל וכ"כ עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לישראל לפיכך: וכשתעשה כל אלה לנו, אנו מודים ומרוממים לך על כל הפלאים שתעשה עמנו ושעשית לנו, לכך נאמר:" ארוממך אלהי המלך", ישראל מרוממים להקב"ה כשם שרוממוהו על הים...לעתיד לבוא הם אומרים שירה והברכה! תמיד, שנאמר:" ואברכה שמך לעולם ועד", אין לנו מלאכה אלא לברכך ברכות חדשות, וכה"א:"בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה". ( מדרש תהלים מזמור קמה). ההודיה החדשה לה' בברכה, היא אפילו על הפלא של חזרת העם לארצו, עת ייראו שוב מחדש ברחובות ילדים משחקים וזקנים על משענתם ואין צורך לחכות באמירת ההלל עד שנראה פלאי פלאות 'כימי צאתנו מארץ מצרים'. -"ר' חנינא אמר: על כל שבח ושבח שישראל משבחין להקב"ה, הוא משרה שכינתו עליהם, ומה טעם, ואתה קדוש יושב תהלות ישראל (תהלים,כב ד). (מדרש תהלים,יח). למדנו כי אמירת השבח לה' גורמת להשראת שכינה בישראל!                                   

 ועוד, "אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כבר עשית לנו כל הנסים הללו, ואף אנו לא נהיה כפויי טובה, ומה יש לנו לעשות, לומר לפניך שירות ותשבחות (מדרש תהלים,כב). עלינו להודות לה' על הניסים שעשה לנו, על ההצלה מן הגלות בכלל ומהשואה הקשה בפרט על נצחון המלחמות וכו', כדי שלא נחשב חו"ש ככפויי טובה!

ובזוהר: "קודשא בריך הוא אתרעי בהו באינון דמברכין ליה ותיאובתיה בברכתא דלתתא... ועל רזא דא כתיב (שמואל א ב): "כי מכבדי אכבד"- אלין אינון דמברכין ליה לקודשא בריך הוא, "ובוזי יקלו"- אלין אינון דלא מברכין ליה לקודשא בריך הוא ומנעין ברכתא מפומייהו!! (זוהר,עקב,רעא.). למדנו כי ה' חפץ באלו המברכים אותו ותאוותו היא לברכה המגיעה מאיתנו אליו ועליהם נאמר: "כי מכבדי אכבד" ועל המונע עצמו מלברך את ה' נאמר:" ובוזי יקלו".                                                                                                                               - "הַלְלוּ יָהּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה" (תהלים,קיא,א) "ועדה"- אלין אינון ישראל כד מתכנשי בעשרה לאודאה ליה לקודשא בריך הוא ובגין כך אית לאודאה ליה לקודשא בריך הוא על טב ועל ביש ולפרסמא קמי כלא, דאי תימא: הא איהו ידע אמאי אצטריך לפרסמא?! אלא בדא אתייקר קודשא בריך הוא בעלמא לפרסמא נסא ועל דא קודשא בריך הוא כתיב ביה: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל,לח,כג) (זוהר תרומה,קעד.).                   -החפץ להגדיל,לקדש וליידע את שם ה' בעולם, יצטרף לעדה המתכנסת 'ברוב עם הדרת מלך' ומודה לה' ומפרסמת ניסיו שעשה ועושה עמנו.  "טוב להודות לה"!.


הרב יגאל זורבבלי

פינת ההלכה פלפול לפרשת: אמור

מאת מורינו ורבנו: הרב בן ציון נשר

"וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו...".

וברש"י: "... ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא קנין כספו, ועוד למד ממקרא אחר כל טהור בביתך וגו', בספרי". וכבר הקשו התוס' ביבמות ס"ח א' ד"ה קנין כספו, מדוע צריכים שני פסוקים ללמד שאשת כהן אוכלת בתרומה, הרי מכיון שהיא "קנין כספו" אמאי איצטריך קרא ד"כל טהור", ותירצו: "ההיא דספרי אסמכתא הוא, וכמה דרשות יש בגמרא שדורש בתורת כהנים ובספרי מפסוקים אחרים". אולם רש"י בקידושין י' ב' ד"ה זו, כתב: "ונישאת פשיטא ליה דאכלה, דנפקא ליה בספרי מכל טהור בביתך יאכל אותו...". ומסתברא דלשיטת רש"י הפסוק "קנין כספו" מלמד על בת ישראל ארוסה לכהן, שמדאורייתא אוכלת בתרומה, ורק גזירה דרבנן שלא תאכל, כמבואר בסוגיא שם ובכתובות נ"ז א', שמא תשקה לאחיה ואחיותיה או שמא ימצא בה מום. וכבר עמד על כך "פני יהושע" בקידושין שם, שלפירש"י תקשה קושית התוס' ביבמות, שאם ארוסה אוכלת בתרומה מה"ת, מדוע צריך את הלימוד מ"כל טהור", ותירץ שאיצטריך כל טהור בביתך ליבמה גמורה שנתייבמה, שמהפסוק קנין כספו אינה אוכלת שהרי קנין כספו דאחיו הוא, לכן ילפינן מכל טהור בביתך שאוכל משום שנקראת "ביתך".

וראיתי ב"קהלות יעקב" לקידושין סי' ג', שכתב לתרץ שעיקר הלימוד בספרי מ"כל טהור", בא ללמד על אכילת חזה ושוק ובכורים, האמורים שם בפרשה (אע"פ שגם תרומה מוזכרת שם), ונלמד שבת ישראל הנשואה לכהן אוכלת בהם, ובפסוק שלפנינו לא נאמר אלא תרומה. והוסיף שלפי זה יוצא שארוסה אינה אוכלת בחזה ושוק, כי ילפינן לה מקרא "קנין כספו" שלא נאמר אלא לתרומה, וציין שכבר כתב כן "אור שמח" בהל' תרומות פ"ו ה"ג.

ונראה [וכבר מטין בי מדרשא בדרך זו], דהנה במסכת תרומות פ"ו מ"א שנינו: "האוכל תרומה שוגג, (דהיינו זר שאכל תרומה) משלם קרן וחומש...", ובמ"ב: "בת ישראל שאכלה תרומה ואחר כך נשאת לכהן, אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה, משלמת קרן וחומש לעצמה, אם תרומה שזכה בה כהן אכלה, משלמת קרן לבעלים וחומש לעצמה, מפני שאמרו האוכל תרומה שוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל מי שירצה". ופירש הר"ש, שמדובר בבת ישראל שהפרישה תרומה משל עצמה, ולא נתנה לכהן אלא אכלה שוגג, ואח"כ נשאת לכהן משלמת קרן וחומש, ואע"פ שעכשיו מיפטרה להפריש מידי דהוי אמחילה דאין כהן מוחלה, ומה שלוקחת החומש לעצמה פירש: "דתרומה נמי אם היתה בעין לא היתה מחויבת ליתן לכהן דנעשית כהנת בנשואיה".

ולמדנו מדבריו שחלוק דין אשת כהן האוכלת בתרומה, מדין עבדו האוכל בתרומה, דעבדו האוכל בתרומה הוא מדין "קנינו" ולא גרע מבהמתו, ומה שאוכל הוא מכח הבעלים הכהן, אולם אשתו אוכלת בתורמה משום שנעשית "כהנת" בנשואיה, ומעתה היא אוכלת מדין עצמי ולא מכח בעלה. ויש בזה נפקא מינה, לגבי קיום מצות "נתינה" של תרומה, שאם נותנים לעבד אין מקיימים בנתינה זו את מצות הנתינה, (אלא א"כ נותנים לו בעבור האדון), משא"כ אשת כהן האוכלת בתרומה מדין "כהנת", כשנותנים לה תרומה מקיימים מצות נתינה לכהן.

מעתה יש לומר שזה החילוק בין ארוסה לנשואה באכילת תרומה, שלדברי רש"י הארוסה אוכלת מדין "קנין כספו", ואילו הנשואה אוכלת מדין "כל טהור בביתך", לפי שהארוסה אינה נעשית "כהנת" ע"י אירוסין בלבד, אלא רק אחר שנשאת הוא דנעשית כהנת, כי מה שאוכלת (מה"ת) בעודה ארוסה, הוא מקרא ד"קנין כספו" דומיא דעבד ושפחה, ומה שאוכלת בהיותה נשואה הוא מקרא ד"כל טהור בביתך", שעל ידי הנשואין נקראת "ביתך" ואוכל מדין עצמי של כהנת.